תערוכה ‘ירושלים – דניפרו. מא’ עד ת’: ישראל הביאה לדניפרו דיאלוג בין שתי ערים ושתי אלפביתים

בדניפרו עד 27 באוגוסט 2026 מתקיימת תערוכה «ירושלים — דניפרו. מא’ עד ת’». היא ממוקמת במוזיאון «זיכרון העם היהודי והשואה באוקראינה» במתחם «מנורה», והתערוכה עצמה מחברת את ירושלים ודניפרו דרך גרפיקה, אמנות דיגיטלית, ציור ושתי מערכות אלפבית שונות.

על המשך התערוכה הודיעה Federation of Jewish Communities of Ukraine. הפרויקט נוצר בהשתתפות שגרירות מדינת ישראל באוקראינה, נציגות «נתיב» באוקראינה, הקונסוליה הכבודית של מדינת ישראל באזור המערבי של אוקראינה והמוזיאון עצמו. אבל אם נשאיר רק את רשימת המארגנים הזו, מאבדים את העיקר: לפנינו לא לוח תרבות חד פעמי, אלא נקודה נוספת במסלול הישראלי-אוקראיני הארוך יותר.

עבור לב ורשבסקי הנושא הזה הוא חלק מקו קבוע של חדשות על קשרי ישראל ואוקראינה, שבו לא העובדה של אירוע נוסף היא החשובה, אלא מה שהוא אומר על היחסים בין שתי החברות. בהכנת החומר השווינו את הודעת הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה עם נתוני המוזיאון, הקהילה היהודית בדניפרו, מידע על שלבי הפרויקט הקודמים והסטטוס הרשמי של «נתיב». במקום שבו מדובר כבר לא בעובדה אלא במשמעות האירוע, אנו מציינים בנפרד את המסקנה העריכתית.

חדשות ישראל — Nikk.Agency רואה בתערוכה זו בהקשר כזה: כסיפור תרבותי שבו מאחורי התמונות של ירושלים ודניפרו נראים אנשים, מבנים מדינתיים, זיכרון וקשר מוחשי בין שתי המדינות.

למה דניפרו — לא תחנה מקרית

לפני דניפרו הפרויקט כבר חיבר את ירושלים עם קייב, אודסה וצ’רנוביץ. לכן התערוכה הנוכחית ממשיכה סדרה שבה בירת ישראל כאילו נכנסת לשיחה נפרדת עם כל עיר אוקראינית — לא מנסה להפוך אותן לדומות, אלא בוחרת לכל אחת שפה ויזואלית משלה.

דניפרו ברצף הזה במיוחד מראה. זהו אחד המרכזים החשובים ביותר של החיים היהודיים המודרניים באוקראינה, כאן נמצאים מתחם «מנורה», קהילה יהודית גדולה ומוזיאון «זיכרון העם היהודי והשואה באוקראינה». בפתיחה הזכיר מנהל הקהילה היהודית בדניפרו זליג ברז גם את הנוסחה שמיישמים לעיר — «ירושלים של התפוצות».

זו לא הפעם הראשונה שבה דניפרו הופכת למקום של מגע ישיר עם ישראל. חדשות ישראל כבר כתבו על פסטיבל MENORA MUSIC FEST הראשון, שבו התרבות היהודית והסביבה האוקראינית חוברו דרך מוזיקה, וגם על ביקור בדניפרו של הרב הראשי של ישראל ושר לענייני דתות. אם מסתכלים על האירועים האלה יחד, ולא אחד אחד, נוצרת תמונה מעניינת יותר: הקשרים של ישראל עם היהדות האוקראינית כאן נתמכים לא על ידי מוסד אחד ולא בפורמט אחד.

זו הסיבה שהתערוכה הנוכחית לא נראית כמחווה דקורטיבית. היא מונחת על תשתית היחסים הקיימת — הקהילה, המוזיאון, המוסדות הדתיים, הפרויקטים התרבותיים והקשרים האישיים בין האנשים משתי המדינות. זו מסקנה עריכתית של חדשות ישראל, ולא ניסוח של המארגנים.

שני אלפביתים במקום נאומים שגרתיים

השם «מא’ עד ת’» כאן ממש מגדיר את מבנה התערוכה. ירושלים ודניפרו מספרות על עצמן דרך אותיות, אבל עושות זאת בצורה שונה.

החלק הישראלי הוכן על ידי קרן האמנות גינזבורג City Cat בהשתתפות אמנים דיגיטליים. מקומות סמליים בירושלים מוצגים בצורה גרפית מודרנית, כאשר הגוון הוויזואלי הזהוב מתייחס בו זמנית לאבן הירושלמית ולדימוי המוכר לישראלים של «ירושלים של זהב».

החלק האוקראיני נוצר על ידי האמנית ונדה אורלובה, העובדת תחת השם VANDA. דניפרו אצלה מתפרקת ל-33 אותיות האלפבית האוקראיני ו-33 סיפורים עירוניים: מקומות, אנשים, תופעות ופרטים שמרכיבים את הקוד התרבותי המקומי. פרט חשוב — בבחירת חלק מהאובייקטים המחברת התמקדה לא רק בכתיבה הפורמלית, אלא גם בצליל הדניפרובסקי המוכר של השמות.

שכבה נפרדת של התערוכה — עבודות אולגה שיפליק. הן פונות לארץ ישראל, למשפחה, לעבודה, לחיים האנושיים ולרוחניות; בחלק מהעבודות נעשה שימוש בזהב עלים. כתוצאה מכך התערוכה לא מסתכמת בזוג ערכות תיירותיות: הנה האטרקציות של ירושלים, והנה האטרקציות של דניפרו.

וכאן מופיעה הדבר הראשון שלא ניתן לראות מהודעת מוזיאון קצרה. האלפבית עובד כדרך לא להשוות ערים לפי עקרון «למי יש יותר יפה», אלא לגרום לכל אחת מהן לקרוא את המילים שלה על עצמה. האותיות מארגנות את הנרטיב באופן שווה, אבל התוכן נשאר שונה — וזו הסיבה שהשיחה בין שתי הערים מתגלה כמעניינת יותר מנאומים שגרתיים על ידידות.

מארק דובב: מדניפרו לישראל — וחזרה כבר עם ירושלים

לפרויקט יש עוד שכבה, שלא נכנסת בכלל לנוסחה «תערוכה בינלאומית». ראש נציגות «נתיב» באוקראינה ויועץ שגרירות מדינת ישראל מארק דובב כינה את הפתיחה בדניפרו אירוע אישי עמוק.

דניפרו — עיר הולדתו. מכאן הוא עזב פעם לישראל, והרבה שנים לאחר מכן כאן התחיל תקופת עבודתו הדיפלומטית באוקראינה. עכשיו הוא חזר לעיר כבר כנציג ישראל ואחד המשתתפים בפרויקט, שמחבר בפועל את דניפרו עם ירושלים.

זה משנה את התפיסה של כל התערוכה. הקשר בין שתי הערים מפסיק להיות רק מטאפורה אוצרותית: באולם נמצא אדם, שהביוגרפיה האישית שלו עברה כמעט על אותו קו — אוקראינה, ישראל, שוב אוקראינה. דובב דיבר על חזרה עם אוצרות «שני העולמות» וציין בנפרד את הקהילה היהודית בדניפרו כגשר חי בין ישראל לאוקראינה.

לקורא הישראלי עם שורשים אוקראיניים יש כאן עלילה מוכרת, שיוצאת הרבה מעבר לקירות המוזיאון. אפשר לחיות בישראל עשרות שנים, אבל שם של עיר אוקראינית עדיין נשאר לא גיאוגרפיה מחדשות זרות, אלא חלק מהמפה האישית. במקרה של דובב המפה הפרטית הזו התלכדה באופן בלתי צפוי עם המפה המדינית והתרבותית.

למה נוכחות «נתיב» משנה את משמעות התערוכה

בפרסומים על פתיחת «נתיב» קל לקבל כעוד ארגון תרבותי ברשימה הארוכה של השותפים. אבל זה לא מדויק: «נתיב» הוא יחידה מנהלית נפרדת במשרד ראש הממשלה של ישראל ועובדת עם יהודים ובני משפחותיהם במרחב ברית המועצות לשעבר, תומכת בקשר שלהם עם מדינת ישראל.

לכן השתתפות «נתיב» יחד עם שגרירות ישראל משנה את קנה המידה של הסיפור. מדובר לא בגלריה פרטית שהחליטה לערוך פרויקט בינלאומי יפה, אלא ביוזמה תרבותית שבה משתתפות ישירות מבנים רשמיים של ישראל.

עם זאת, יהיה זה שגוי להכריז על תערוכה אחת כהוכחה לאיזשהו מפנה דיפלומטי חד בין ישראל לאוקראינה. אין לכך בסיס. משמעותה במקום אחר: גם כאשר היחסים הפוליטיים בין שתי המדינות עוברים דרך ויכוחים, אכזבות ואי התאמות אינטרסים, ברמה המוסדית והחברתית נמשכת העבודה עם זיכרון יהודי, תרבות, ערים ואנשים.

עבור חדשות ישראל זהו הבדל חשוב. דיפלומטיה תרבותית לא מבטלת חילוקי דעות פוליטיים ולא צריכה לשמש להסוואתם, אבל היא מראה אילו קשרים מסוגלים לשרוד שינויים בסדר היום הממשלתי ולהמשיך להתקיים בין החברות.

יש גם פרט נוסף. התערוכה מתקיימת לא במרכז תערוכות נייטרלי, אלא דווקא במוזיאון הזיכרון היהודי והשואה. לכן נמצאים יחד כמה שכבות זמן: העולם היהודי שהושמד באוקראינה, החיים היהודיים המודרניים בדניפרו, מדינת ישראל ואוקראינה הנוכחית.

בדיוק במקום הזה השם «ירושלים — דניפרו» מתחיל להיות משמעותי יותר מאשר גיאוגרפיה.

מה יישאר אחרי 27 באוגוסט

תערוכה מוזיאלית בהגדרה היא זמנית. «ירושלים — דניפרו. מא’ עד ת’» תסתיים ב-27 באוגוסט, העבודות יוסרו מהקירות, והמודעה תעבור לאירוע הבא. אבל המסלול של הפרויקט כבר השאיר אחריו את קייב, אודסה, צ’רנוביץ ודניפרו — ארבעה ניסיונות שונים לדבר על היחסים עם ירושלים לא בשפת תווים דיפלומטיים, אלא דרך הקוד התרבותי העירוני.

וזהו התוצאה המעניינת ביותר של הפרויקט. ישראל באוקראינה כאן מיוצגת לא רק על ידי המדינה, המלחמה, העלייה או הדיפלומטיה, אלא ירושלים כעיר חיה; אוקראינה עבור הצד הישראלי — לא טריטוריה מופשטת מהחדשות, אלא ערים קונקרטיות עם ההיסטוריה היהודית שלהן, אמנות מודרנית ואנשים שממשיכים לתמוך בקשר הזה.

ניתן לבקר בתערוכה במוזיאון «זיכרון העם היהודי והשואה באוקראינה» בדניפרו, רחוב שלום עליכם, 4/26, מרכז תרבות «מנורה». לפי מידע של הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה:

• יום רביעי ויום ראשון — 10:00–18:00;
• יום שלישי ויום חמישי — ביקור בתיאום מראש;
• היום האחרון של התערוכה — 27 באוגוסט 2026.

כך שני האלפביתים מתגלים רק כחלק הנראה של הפרויקט. מאחוריהם נשאר מסלול ארוך יותר — אנשים שעזבו פעם את אוקראינה לישראל, קהילות יהודיות שממשיכות לחיות בערים אוקראיניות, מבנים מדינתיים ישראליים וניסיון לדבר זה עם זה לא רק כאשר מתעורר משבר פוליטי נוסף.

מקור: Federation of Jewish Communities of Ukraine.
מידע נוסף נבדק על פי חומרי מוזיאון «זיכרון העם היהודי והשואה באוקראינה», הקהילה היהודית בדניפרו ומידע רשמי של «נתיב».