זיכרון או תעמולה — כיצד ‘הגדוד האלמותי’ הפך למבחן עבור המערב, ישראל והמצפון היהודי

יש נושאים שבהם הוויכוח מתחיל לא מעובדות, אלא מהחלפה. מספיק רק לומר ש’גדוד האלמוות’ במתכונתו הנוכחית הפך לחלק מהתעמולה הממשלתית הרוסית, ומיד מופיעה האשמה נוחה: כלומר, אתם נגד זיכרון הנופלים.

אבל זה ויכוח שקרי.

השאלה אינה האם אפשר לזכור את הסבים, הסבתות, ההורים, החיילים, הפרטיזנים, האסירים, הנופלים והניצולים. לא רק שאפשר – יש לזכור אותם. השאלה היא אחרת: האם אפשר לקחת זיכרון משפחתי אישי, להכפיף אותו לתסריט ממשלתי, להקיף אותו בסמלים צבאיים, בסיסמאות על ‘חזרה’ למלחמה, בפורטרטים של דיקטטורים ולהשתמש בכל זה כהסוואה מוסרית לתוקפנות חדשה.

בדיוק כאן עובר הגבול.

זיכרון – כן.

פולחן המלחמה – לא.

פורטרטים של קרובים – כן.

שימוש במתים להצדקת מיתות חדשות – לא.

מזיכרון משפחתי לטקס ממלכתי

איך סיפור אישי הפך לחלק ממכונה פוליטית

כאשר ‘גדוד האלמוות’ רק צבר פופולריות, לרבים הוא נראה כצורת זיכרון משפחתית טבעית ואפילו מרגשת. אנשים יצאו עם תמונות של קרוביהם שעברו את מלחמת העולם השנייה, נהרגו בחזית, מתו מפציעות, שרדו את הכיבוש, המצור, המחנות, הפינוי, הרעב והחורבן שלאחר המלחמה.

בזה לא היה שום דבר מביש. יתר על כן, הרעיון להחזיר פרצופים ספציפיים להיסטוריה של המלחמה הגדולה יכול היה להיות עמוק ואנושי.

שהרי מצעדים ממלכתיים תמיד מדברים בשפת הטכניקה, הדגלים, הגנרלים והתאריכים. זיכרון משפחתי מדבר אחרת: הנה סבי, הנה סבתי, הנה אדם שלא חזר, הנה אדם שחזר אבל כל חייו שתק על מה שראה. זיכרון כזה אינו דורש סיסמאות רמות. הוא נשען על תמונה, שם, סיפור משפחתי והפסקה.

אבל בשנים האחרונות ‘גדוד האלמוות’ נתפס פחות ופחות כיוזמה אזרחית ספונטנית ויותר ויותר כאלמנט של מדיניות המדינה של הפדרציה הרוסית.

האירועים תחת המותג הזה כבר לא נראים כפעולות זיכרון ספונטניות בלבד. הארגון שלהם, הסמליות, המסלולים, התסריטים הציבוריים והליווי המידעתי קשורים יותר ויותר למבנים רוסיים רשמיים וחצי רשמיים: נציגויות דיפלומטיות, ‘בתים רוסיים’, החברה ההיסטורית הצבאית הרוסית, רשתות כמו ‘מתנדבי הניצחון’, ארגונים תרבותיים פרו-רוסיים ומבני השפעה בקרב התפוצה ‘דוברת הרוסית’.

בדיוק המעבר הזה משנה את משמעות המתרחש.

כאשר אדם בבית שומר תמונה של סבו – זה זיכרון משפחתי.

כאשר אדם מגיע לבית הקברות, מדליק נר, קורא קדיש, שותק ליד הקבר או מספר לילדים את סיפור המשפחה – זה זיכרון.

אבל כאשר פורטרטים של מתים משתלבים בטקס ממלכתי של מדינה שמנהלת היום מלחמה תוקפנית נגד אוקראינה, עוזרת לבן בריתה איראן ולטרוריסטים אחרים, הורסת ערים, כובשת שטחים ובו זמנית מכנה את המלחמה שלה ‘מאבק בנאציזם’, הזיכרון מפסיק להיות רק זיכרון. הוא הופך למשאב פוליטי.

למה הסמליות משנה את המשמעות

אי אפשר להתייחס ל’גדוד האלמוות’ בנפרד מהשפה הוויזואלית שמקיפה אותו.

המדים הסובייטיים, הדגלים הרוסיים, סרטי ג’ורג’, שירי מלחמה, פורטרטים של סטלין, סיסמאות ‘אפשר לחזור’, ילדים בכובעים ובמדים – כל אלה כבר אינם אלמנטים ניטרליים. בהקשר המודרני הם פועלים לא כשפת אבל, אלא כשפת גיוס.

במיוחד מסוכנת הנוסחה ‘אפשר לחזור’.

אם מדובר במלחמת העולם השנייה, בשואה, בערים הרוסות, במיליוני הרוגים, במצורים, בגירושים, בהוצאות להורג המוניות ובמחנות מוות, אז התגובה המוסרית הנורמלית צריכה להיות אחרת: אי אפשר לחזור. לעולם לא עוד – ‘Never Again’. לעולם לא שוב. לא נגדנו ולא נגד אחרים.

‘אפשר לחזור’ נשמע לא כזיכרון על טרגדיה, אלא כהכנה להיכנס שוב לאסון, להפוך שוב את המלחמה לנורמה, להפוך שוב את חיי האדם לחומר מתכלה של המדינה.

בזה טמונה ההחלפה העיקרית.

מלחמת העולם השנייה לא הייתה רק ניצחון צבאי. זו הייתה קטסטרופה אנושית נוראה. מיליוני הרוגים. ערים הרוסות. כפרים שרופים. גטאות. הוצאות להורג המוניות. מחנות ריכוז. גירושים. רעב. דורות פגועים שחיו עשרות שנים עם מה שלא יכלו לספר אפילו לילדיהם.

קורבנות הנאציזם והסטליניזם היו אנשים ממגוון לאומים: יהודים, אוקראינים, פולנים, בלארוסים, רוסים, ליטאים, לטבים, ארמנים, גאורגים, מולדבים, עמי אירופה, עמי הקווקז, עמי מרכז אסיה ורבים אחרים.

לאף אחד אין מונופול על הזיכרון הזה.

בדיוק בגלל זה הניסיון של הקרמלין להציג את הניצחון כרכוש כמעט בלעדי של רוסיה המודרנית הוא לא רק מניפולציה פוליטית. זו זיוף היסטורי וחוסר כבוד לתרומת עמים אחרים.

הקרמלין מנכס לא רק את הניצחון, אלא גם את האבל

התעמולה הרוסית מנסה מזמן להפריט את שנת 1945. אבל היום מדובר לא רק בניכוס הניצחון. הקרמלין מנסה לנכס את האבל עצמו.

הוא ממנה את עצמו למנהל הראשי של הזיכרון. הוא מחליט מי ‘זוכר נכון’ ומי כביכול ‘בוגד בזיכרון’. הוא הופך את חוסר ההסכמה עם המדיניות המודרנית של רוסיה ל’רוסופוביה’, ‘פשיזם’ או ‘עלבון לוותיקים’.

זו תבנית מאוד נוחה.

אם הזיכרון שייך רק לקרמלין, אז כל התנגדות למלחמתו יכולה להיות מוכרזת כהתקפה על הניצחון. אם הצבא הרוסי כביכול יורש את צבא 1945, אז כל תוקפנות חדשה שלו מקבלת הילה שקרית של צדק היסטורי. אם אוקראינה מוכרזת ‘נאצית’ רק כי היא מתנגדת לפלישה הרוסית, אז המלחמה נגדה מוצגת לא כתוקפנות, אלא כהמשך ‘המלחמה הפטריוטית הגדולה’.

כך בדיוק ההיסטוריה הופכת לנשק.

המלחמה המלאה נגד אוקראינה משנת 2022 שולבה על ידי הקרמלין ברטוריקה של ‘מאבק בנאציזם’. זו לא נוסחה תעמולתית מקרית, אלא חלק מרכזי במיתולוגיה הצבאית הרוסית. הניצחון בעבר משמש ליצירת אשליה של זכות מוסרית למלחמות חדשות.

אבל ניצחון על רוע אחד לא נותן זכות להפוך למקור של רוע חדש.

שום זיכרון על שנת 1945 לא מצדיק את הרס מריופול, בחמוט, אבדייבקה, חרקוב, חרסון, דניפרו, אודסה, קייב וערים אוקראיניות אחרות. שום תמונה של לוחם חזית לא יכולה להיות אישור מוסרי לכיבושים חדשים, טילים חדשים, קברים אחים חדשים והלוויות חדשות.

פעולות זרות כתמונה למוסקבה

שאלה נפרדת – ‘גדוד האלמוות’ מחוץ לרוסיה.

לחלק מהמשתתפים זה יכול להישאר מחווה אישית. מישהו באמת מגיע עם תמונה של אב, סב או סבתא. מישהו רוצה להיזכר בסיפור המשפחתי. מישהו גדל במסורת הסובייטית של ‘9 במאי’ ולא תמיד מבין עד כמה השתנה ההקשר הפוליטי לאחר התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה.

אבל המכונה הפוליטית פועלת אחרת.

מצעדים המוניים בחו”ל משמשים כהוכחה ויזואלית לתמיכה בינלאומית רחבה לכאורה ברוסיה. תמונות וסרטונים חיים אחר כך את חייהם: הם מוצגים לקהל הרוסי, משמשים ברשתות החברתיות, מוכנסים לעלילות תעמולה, הופכים לטיעון: תראו, תומכים בנו גם באירופה, גם בישראל, גם באמריקה וגם בקרב התפוצה.

כך אדם אחד מגיע עם זיכרון, והמכונה הממשלתית לוקחת מהאירוע תמונת תעמולה.

זה במיוחד ציני כי הכאב האישי של המשתתפים יכול להיות כנה. הבעיה אינה בסבתא עם תמונת האב שנהרג. הבעיה היא במדינה שמעמידה את התמונה הזו בשורה אחת עם סיסמאות המלחמה החדשה.

כאשר האבל הופך לנשק

מקבילות היסטוריות: לא העתק, אלא מנגנון

להפיכת הזיכרון לכלי פוליטי יש מקבילות היסטוריות. חשוב להביא אותן בזהירות: לא כדי לומר שכל המצבים זהים, אלא כדי להראות מנגנון משותף.

לאחר מלחמת העולם הראשונה איטליה הפשיסטית הפכה את הזיכרון על הנופלים לפולחן הקרבה הירואית. האבל על הנופלים הוכפף בהדרגה לרעיון של גיוס לאומי, משמעת, כוח ונכונות למלחמות חדשות. המתים הפכו לא רק לאובייקט של זיכרון, אלא גם לטיעון בעד תוקפנות עתידית.

בגרמניה הנאצית הטראומה של התבוסה במלחמת העולם הראשונה, המיתוס על ‘בגידה בעורף’ ותחושת ההשפלה הלאומית הפכו לדלק לרוונשיזם. הזיכרון על המלחמה הקודמת שימש לא כאזהרה נגד קטסטרופה חדשה, אלא כבסיס רגשי עבורה.

בצרפת משטר וישי השתמש בדמותו של המרשל פטן, גיבור ורדן, כדי להכשיר סדר חדש סמכותני. תהילת המלחמה של העבר עזרה לכסות על כניעה פוליטית ושיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית.

ביפן מקדש יאסוקוני הפך לדוגמה כיצד מקום זיכרון יכול להפוך לסמל פוליטי, אם יחד עם חיילים שנפלו שם מכבדים פושעי מלחמה מורשעים. עבור סין ודרום קוריאה זה לא רק טקס יפני פנימי, אלא סימן לגישה מסוכנת למיליטריזם העבר.

בכל המקרים הללו מדובר במנגנון דומה: האבל הופך לפולחן, הפולחן – לגיוס, הגיוס – להצדקת מדיניות חדשה.

בדיוק בגלל זה חשוב להסתכל לא רק על המילים ‘אנחנו זוכרים’, אלא גם על מה שעומד ליד הזיכרון הזה. אם לידו מופיעות סיסמאות של כוח, רוונש, פולחן הצבא, ילדים במדים והצדקת תוקפנות מודרנית, אז הזיכרון כבר לא משמש כאזהרה, אלא כהכנת החברה לנורמה חדשה של מלחמה.

פורטרטים של מתים: היכן עובר הגבול היהודי והאתי

יש לומר במיוחד על נשיאת פורטרטים של מתים.

כשלעצמו זה לא מהווה משהו אסור או לא מוסרי. אם אדם נושא תמונה של קרובו כסימן אישי לזיכרון, זה יכול להיות צורת הנצחה מכובדת. במסורת היהודית הזיכרון על המתים תופס מקום חשוב: יארצייט, קדיש, נר זיכרון, ביקור בקבר, צדקה ומעשים טובים לזכות המת.

אבל כאן שוב חשוב ההקשר.

פורטרט של מת לא צריך להפוך לפולחן של מת, לאיקון פוליטי או לחלק מהערצה המונית למדינה. המת לא יכול לתת הסכמה לכך שפניו יישאו ליד סיסמאות ‘אפשר לחזור’, דגלים רוסיים, פורטרטים של סטלין או סמליות של מדינה שמנהלת היום מלחמה חדשה.

ביהדות יש מושג של כבוד המת – כבוד המת. הוא דורש כבוד, איפוק ואמת. אדם מת לא צריך להפוך לכלי בקמפיין פוליטי של מישהו אחר.

לכן הנוסחה יכולה להיות פשוטה מאוד.

היהדות לא אוסרת פורטרט כסימן לזיכרון. אבל היהדות לא מקבלת הפיכת פורטרט של מת לכלי פוליטי.

הזיכרון על המתים לא יכול לשמש כהיתר למיתות חדשות.

יהדות: הזיכרון צריך להוביל לאחריות

מנקודת המבט של המסורת היהודית, הזיכרון אינו טקס דקורטיבי ולא פולחן כוח. זו חובה מוסרית.

הזיכרון היהודי על יציאת מצרים לא ניתן כדי להלל את השלטון או את הניצחון לשם ניצחון. הוא מחזיר כל הזמן למסקנה מוסרית: אתה עצמך היית עבד, אתה עצמך היית זר, אתה עצמך היית חסר זכויות – כלומר, אל תדכא אחר.

זה שונה באופן עקרוני מהלוגיקה האימפריאלית של הזיכרון.

האימפריה אומרת: סבלנו, לכן עכשיו יש לנו זכות.

היהדות אומרת אחרת: אתה זוכר את הסבל, לכן אתה חייב להיות זהיר יותר עם השלטון, האלימות וההשפלה של האחר.

כמובן, היהדות אינה פציפיזם מוחלט. הגנה על החיים מותרת וחובה. במסורת היהודית יש מקום להגנה עצמית, לצבא, להגנת הקהילה והמדינה. ישראל כמדינה קיימת במציאות שבה הביטחון אינו הפשטה.

אבל בין הגנה על החיים לפולחן המלחמה יש הבדל עצום.

הגנה על החיים – זו חובה.

רומנטיזציה של המלחמה – זו סכנה.

הזיכרון על הנופלים – זה חובה.

שימוש בנופלים להצדקת נפילות חדשות – זה עיוות מוסרי.

מנקודת המבט של המסורת היהודית, הזיכרון על המלחמה צריך להיות מעשה של יראה, אחריות ואמת. אם הזיכרון הופך לפולחן כוח, למופע פוליטי ולהצדקת תוקפנות חדשה, הוא מפסיק להיות זיכרון והופך לעבודת אלילים בפני המדינה, הצבא והאלימות.

לישראל זה רגיש במיוחד.

הזיכרון על מלחמת העולם השנייה כאן בלתי נפרד מהזיכרון על השואה. והזיכרון היהודי על השואה נבנה לא על הסיסמה ‘אפשר לחזור’, אלא על הנוסחה ‘לעולם לא עוד’.

ובמובן המוסרי זה אזהרה נגד דה-הומניזציה, אלימות המונית, שקר אימפריאלי, גירושים, הרס ערים והפיכת אנשים לחומר למטרות מדינתיות.

לזיכרון היהודי הלקח העיקרי מהמלחמה הוא לא ‘אפשר לחזור’, אלא ‘אי אפשר לחזור’.

ילדים במדים: זיכרון או חזרה על נאמנות

זה במיוחד מדאיג כאשר ילדים מעורבים בטקסים כאלה.

ילד במדים צבאיים באירוע זיכרון נראה למצלמה מרשים. אבל השאלה היא איזה משמעות מעבירים לו. האם הוא לומד על מחיר המלחמה, על הפחד, על הרעב, על הנופלים, על השואה, על משפחות הרוסות? או שמציעים לו לשחק תפקיד של חייל קטן בהצגה היסטורית יפה?

אם נותנים לילד כובע, מדים וסיסמה ‘אפשר לחזור’, זה כבר לא שיעור זיכרון. זו חזרה על נאמנות פוליטית.

כך המלחמה מפסיקה להיות טרגדיה והופכת להצגה לילדים. וזו אחת הצורות המסוכנות ביותר של מיליטריזציה של התודעה: הילד עדיין לא מבין את ההיסטוריה, אבל כבר מעורב רגשית בפולחן הכוח.

אוקראינה כהקשר המרכזי של הוויכוח של היום

בלי אוקראינה אי אפשר להבין למה ‘גדוד האלמוות’ היום נתפס אחרת מאשר לפני עשר או חמש עשרה שנה.

אם היה מדובר רק בהנצחה משפחתית, הוויכוח היה אחר. אבל רוסיה היום מנהלת מלחמה מלאה נגד אוקראינה ומשתמשת בו זמנית בשפת מלחמת העולם השנייה כדי להסביר את התוקפנות הזו. הקרמלין מכנה את ההתנגדות האוקראינית ‘נאציזם’, את הפלישה הרוסית ‘שחרור’, ואת הרס הערים הזרות ‘המשך המשימה ההיסטורית’.

זה הופך כל פעולה המונית תחת שליטה סמלית ממלכתית רוסית לטעונה פוליטית.

לאוקראינה זה לא ויכוח על העבר. זו שאלה של חיים ומוות היום.

כאשר בעיר ישראלית, אירופית או אמריקאית (או במדינה אחרת) מתקיימת פעולה עם סמליות רוסית וסיסמאות על הניצחון, ובמקביל אוקראינים מתאבלים על הנופלים מטילים רוסיים, מתעורר קונפליקט מוסרי. הזיכרון על הניצחון על תוקפן אחד משמש כהסוואה לתוקפן אחר – זה שפועל עכשיו.

בדיוק בגלל זה הנוסחה המרכזית צריכה להישמע בבירור:

אנחנו בעד זיכרון, אבל נגד השימוש בו למלחמות חדשות.

ישראל, לטרון והשאלה הלא נוחה על טקס זר

נתניהו, פוטין והתמונה של 2018

בנושא הזה יש פרק ישראלי לא נוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

ב-9 במאי 2018 בנימין נתניהו השתתף במוסקבה במצעד ‘גדוד האלמוות’ לצד פוטין ונשיא סרביה אלכסנדר ווצ’יץ’. בדיווחים על האירוע נאמר שפוטין נשא פורטרט של אביו הלוחם, ווצ’יץ’ – פורטרט של סבו, ונתניהו נשא פורטרט של וולף וילנסקי, ותיק יהודי של מלחמת העולם השנייה, גיבור ברית המועצות, שחי לאחר המלחמה בישראל.

חשוב לתאר את הפרק הזה במדויק.

נתניהו לא הלך עם פורטרט של קרוב משפחתו. הוא נשא פורטרט של ותיק יהודי. ובשנת 2018 מחווה כזו ניתן היה להסביר כהבעת כבוד לזיכרון היהודים שנלחמו נגד הנאציזם ורצון להדגיש את תרומת היהודים לניצחון.

אבל לאחר התוקפנות הרוסית המלאה נגד אוקראינה, התמונה הזו נקראת אחרת.

לא בגלל שזיכרון וולף וילנסקי הפך לפחות חשוב. להפך: דווקא בגלל זה אי אפשר למסור אותו לקרמלין.

הבעיה היא אחרת. ראש ממשלת ישראל יכול היה להיכנס לטקס הזה עם לוגיקה אחת – זיכרון על לוחמים יהודים, מחווה דיפלומטית, סמל היסטורי. הקרמלין קיבל משהו אחר: תמונה שבה מנהיג המדינה היהודית נמצא בתוך הטקס הממלכתי הרוסי של הניצחון.

כך בדיוק עובדת הפוליטיקה הסמלית של מוסקבה.

משתתף אחד מגיע עם זיכרון.

אחר משתמש בזיכרון הזה כהוכחה לצדק ההיסטורי שלו.

האם זה היה לחץ של מוסקבה?

כאן חשוב לא לטעון מה שלא ניתן להוכיח.

אי אפשר לכתוב ללא מסמכים אמינים שנתניהו פעל “תחת לחץ ישיר של מוסקבה”. זו ניסוח חלש ופגיע.

הרבה יותר מדויק לדבר על הקשר דיפלומטי.

בשנת 2018 ישראל נאלצה להתחשב בנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה. עבור ירושלים, היחסים עם מוסקבה לא היו קשורים רק לטקסים ולזיכרון היסטורי, אלא גם לשאלות ביטחון: חופש הפעולה של צה”ל נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, אספקת נשק ל”חיזבאללה” והאיומים בגבולות הצפוניים של ישראל.

לכן ניתן לראות את השתתפות נתניהו בטקס במוסקבה כמחווה שנבעה לא רק מזיכרון, אלא גם מחישוב מדיניות חוץ.

הנוסחה כאן צריכה להיות זהירה:

נתניהו יכול היה ללכת לשם מתוך לוגיקה של ביטחון ישראל. הקרמלין השתמש בתמונה הזו מתוך לוגיקה של התעמולה שלו.

זה לא מצדיק ולא מבטל את השאלה. להפך, זה הופך אותה לעוד יותר חשובה.

גם אם מנהיג זר נכנס לטקס הקרמלין מתוך שיקולים פרגמטיים, התוצאה עשויה להיות מנוצלת לא על ידו, אלא על ידי מוסקבה. אפילו זיכרון כנה של משתתף אחד יכול להיבלע על ידי מכונת התעמולה של מדינה אחרת.

הסיפור עם נתניהו מראה ש”הגדוד האלמותי” אינו רק נושא פנימי רוסי. זו מלכודת למנהיגים זרים, דיאספורות, קהילות ומדינות שנכנסות לטקס עם הזיכרון שלהן ויוצאות כחלק מהתמונה הקרמלינית.

למה זה חשוב במיוחד לקהל הישראלי

עבור ישראל, שאלת הזיכרון על מלחמת העולם השנייה אינה נושא אירופאי רחוק.

כאן חיים משפחות יוצאי ברית המועצות לשעבר, אוקראינה, רוסיה, בלארוס, מדינות הבלטיות, הקווקז, מרכז אסיה, מדינות המזרח התיכון, מזרח ומערב אירופה. כאן חיים צאצאים של ניצולי השואה. כאן הזיכרון על המלחמה מצטלב עם יד ושם, עם ארכיונים משפחתיים, עם סיפורי עולים, עם מורשת הווטרנים הסובייטיים, עם הכאב האוקראיני של המלחמה של היום ועם המציאות הביטחונית הישראלית.

לכן חשוב לחברה הישראלית להבחין בין כבוד לנופלים לבין השתתפות בתעמולה ממלכתית זרה.

חדשות ישראל — Nikk.Agency רואה את הנושא הזה לא כוויכוח על תאריך בלוח השנה ולא כהתקפה על זיכרון משפחתי. זו שאלה האם ניתן להפוך את הזיכרון על מלחמת העולם השנייה והשואה לכלי להצדקת תוקפנות חדשה.

התשובה צריכה להיות כנה: אי אפשר.

הזיכרון על היהודים שנלחמו נגד הנאציזם לא צריך להפוך לחלק מהמיתוס הקרמליני על זכות רוסיה למלחמה חדשה.

לטרון כחלופה ישראלית למונופול הקרמליני

לישראל יש מסגרת זיכרון משלה, עמוקה וכנה יותר, על השתתפות יהודית במלחמת העולם השנייה.

זה לא רק יד ושם, שבו הזיכרון על השואה מוצב במרכז התודעה הלאומית והעולמית. זה גם מוזיאון החייל היהודי במלחמת העולם השנייה על שם חיים הרצוג בלטרון — מוזיאון הלוחם היהודי.

המוזיאון הזה ממוקם בלטרון, על הדרך בין תל אביב לירושלים. מטרתו לספר פרק חשוב וארוך שנשאר בצל בהיסטוריה היהודית: לא רק השואה, אלא גם הגבורה, ההשתתפות והתרומה של חיילים יהודים במיגור הנאציזם. המוזיאון עצמו מציין שהוא מוקדש לכ-1.5 מיליון יהודים שגויסו או התנדבו לצבאות בעלות הברית, יחידות פרטיזנים ותנועות התנגדות, וכן לזכרם של כ-250 אלף חיילים יהודים שנהרגו במהלך המלחמה.

זה דגש עקרוני חשוב.

היהודים לא היו רק קורבנות השואה. הם היו חיילים, קצינים, מרגלים, פרטיזנים, מחתרתיים, משתתפים במרידות בגטאות ובמחנות. הם נלחמו בצבא האדום, בצבאות ארה”ב, בריטניה, צרפת, פולין ומדינות אחרות. הם שירתו ביחידות יהודיות, השתתפו בהתנגדות, שחררו את אירופה, ורבים מהם הפכו מאוחר יותר לחלק מההיסטוריה של הקמת ישראל.

התצוגה של המוזיאון בנויה לפי חזיתות, צבאות וצורות התנגדות. התיאור הרשמי מדבר על סיפור כרונולוגי של המלחמה מספטמבר 1939 עד כניעת יפן בספטמבר 1945, כולל השנים המוקדמות של המלחמה, מזרח אירופה וברית המועצות, ארה”ב, פרטיזנים, מחתרתיים, לוחמי גטאות ומחנות ריכוז, וכן מתנדבים מארץ ישראל.

זהו התשובה הישראלית החזקה למונופול הקרמליני.

לישראל אין צורך להיכנס לטקס הממלכתי הרוסי כדי לזכור את הלוחמים היהודים. לישראל יש את לטרון, יד ושם, סיפורים משפחתיים, ארכיונים, שמות, מסמכים, עדויות ומסגרת מוסרית משלה.

לטרון מראה שזיכרון על מלחמת העולם השנייה יכול להיות צבאי בנושא, אך לא מיליטריסטי ברוחו.

שם החייל היהודי נשאר אדם, ביוגרפיה וחלק מההיסטוריה, ולא תפאורה לתעמולה ממלכתית זרה.

החלופה האוקראינית: זיכרון ללא פולחן מלחמה

אוקראינה בשנים האחרונות מציעה יותר ויותר מודל זיכרון אחר: במרכז לא פולחן ניצחון ממלכתי, לא הצבא כאובייקט פולחן ולא סיסמה על חזרה למלחמה, אלא המחיר האנושי.

זה זיכרון על קורבנות הנאציזם והסטליניזם.

זיכרון על יהודים שנורו.

זיכרון על עמים שגורשו.

זיכרון על אוקראינים שנהרגו.

זיכרון על ערים שנהרסו.

זיכרון על מלחמות עכשוויות – באוקראינה, סוריה, צ’צ’ניה, גאורגיה ומקומות אחרים שבהם הלוגיקה האימפריאלית שוב השמידה אנשים.

זיכרון כזה יכול להיות שונה: טקסים מקומיים, פרויקטים חינוכיים, יוזמות ארכיוניות, תערוכות מוזיאוניות, סיפורים משפחתיים, דקות דומיה, קריאת שמות, סיפורים על גורלות ספציפיים. היא לא דורשת דגלי תוקפן, פורטרטים של דיקטטורים וסיסמאות “אפשר לחזור על זה”.

היא דורשת משהו אחר: לקרוא לרע רע ולא לאפשר לחזור על זה.

9 במאי 2026 כמבחן למערב הגלובלי

9 במאי 2026 הופך למבחן עבור חברות המערב.

השאלה אינה אם לאפשר לאנשים לזכור את מתיהם. כמובן, זיכרון לא יכול להיות אסור. השאלה היא אחרת: האם ערים אירופאיות, אמריקאיות וערים אחרות של “הציוויליזציה המערבית” יאפשרו להשתמש בזיכרון על הניצחון על תוקפן אחד כהסוואה לתוקפן אחר – זה שמנהל מלחמה נגד אוקראינה ברגע זה?

סובלנות לאירועים עם סיסמאות פרו-מלחמתיות, סמלים ממלכתיים רוסיים ופרשנות היסטורית קרמלינית עשויה למעשה להוות מתן מרחב ציבורי ללגיטימציה של תוקפנות.

באותו זמן, כבוד לזיכרון אינו דורש צורות כאלה.

אפשר לקיים טקסים ללא דגלי תוקפן. אפשר לזכור את כל הנופלים. אפשר לדבר על גורלות יהודיים, אוקראיניים, פולניים, אנגליים, אמריקאיים, צרפתיים, בלארוסיים, רוסיים, ליטאיים, לטביים, גאורגיים, ארמניים ורבים אחרים. אפשר לקרוא שמות. אפשר לפתוח תערוכות. אפשר לדבר על השואה, על החזית, על פרטיזנים, על גירושים, על פשעי סטלין ועל מחיר המלחמה.

אבל אי אפשר להעמיד פנים שסיסמאות התעמולה הרוסית המודרנית הן פשוט “מסורת תרבותית”.

אם בעיר אירופאית מאפשרים טקס זיכרון קרמליני, שם צריך להיות מקום גם לקול של אלה שהמלחמה הרוסית הורגת היום. לקהילות יש זכות להזכיר: הניצחון על הנאציזם במלחמת העולם השנייה אינו שייך לקרמלין.

חופש ההתכנסות לא צריך להפוך למונופול של גרסה תעמולתית אחת של ההיסטוריה.

מה יכולה להיות חלופה ראויה

יש חלופה.

זה זיכרון ללא פורטרטים של דיקטטורים.

זיכרון ללא סיסמאות מלחמתיות.

זיכרון ללא הצדקה לרציחות חדשות.

זה טקסים ללא דגלי מדינה תוקפנית. זה זיכרון של כל קורבנות הנאציזם והסטליניזם. זה סיפורים על משפחות ספציפיות. זה דקת דומיה במקום מצעד מיליטריסטי. זה תוכניות חינוכיות, פרויקטים ארכיוניים, תערוכות מוזיאוניות, פרסום מסמכים ועדויות.

זה זיכרון על אמריקאים, יהודים, צרפתים, אוקראינים, פולנים, אנגלים, גרמנים, בלארוסים, רוסים, ליטאים, לטבים, ארמנים, גאורגים וכל העמים שדרכם עברה המלחמה.

זה סירוב לנוסחה “אפשר לחזור על זה”.

זה חזרה לנוסחה “אי אפשר לחזור על זה”.

עבור ישראל, חלופה כזו היא טבעית במיוחד. יד ושם ולטרון מראים שני ממדים חשובים של הזיכרון היהודי: יהודים כקורבנות השמדה ויהודים כלוחמים בהתנגדות לנאציזם. במסגרת זו אין צורך בטקס קרמליני. יש שמות, ביוגרפיות, מסמכים, גורלות, כאב ואחריות.

לא כל משתתף הוא תעמולן, אבל כל אחד צריך לראות את ההקשר

חשוב מאוד לא להפוך את המאמר להאשמה של כל האנשים שאי פעם יצאו עם תמונה של קרוב משפחה.

לא כל משתתף ב”גדוד האלמותי” תומך במודע בקרמלין. רבים באמת הולכים מתוך כאב אישי. מישהו נושא תמונה של אבא. מישהו – של סבא. מישהו – של סבתא-אחות. מישהו – של קרוב משפחה שעבר את החזית ולאחר מכן כל חייו לא יכול היה לישון בשקט.

הזיכרון הזה יכול להיות כנה.

אבל מניע כנה לא מבטל את התוצאה הפוליטית.

אם אדם מגיע למרחב שמאורגן על ידי מבנים של מדינה שמנהלת מלחמה תוקפנית מודרנית, אם לידו נשמעות סיסמאות “אפשר לחזור על זה”, אם משתמשים בסמלים שהפכו לחלק מתעמולת המלחמה הרוסית, אם כל הטקס הופך לאחר מכן לתמונה עבור מוסקבה, אז צריך לשאול בכנות: האם הזיכרון האישי שלי לא נוצל נגד המשמעות של הזיכרון עצמו?

זו שאלה קשה. אבל בדיוק שאלות כאלה מבדילות מצפון חי מהשתתפות אוטומטית בתסריט זר.

זיכרון משותף – אחריות משותפת

הזיכרון על מלחמת העולם השנייה שייך לעמים רבים. אף אחד לא מחזיק במונופול על הניצחון.

הוא שייך למשפחות הנופלים.

הוא שייך ליהודים ששרדו את השואה ונלחמו נגד הנאציזם.

הוא שייך לאוקראינים שעריהם וכפריהם נהרסו במלחמה.

הוא שייך לפולנים, בלארוסים, אמריקאים, אנגלים, רוסים, ליטאים, לטבים, ארמנים, גאורגים, עמי הקווקז, מרכז אסיה ואירופה.

הוא שייך לאלה שנהרגו.

לאלה ששרדו.

לאלה ששתקו.

לאלה שלא הספיקו לספר.

לאלה ששמותיהם נשמרו ולאלה ששמותיהם נמחקו.

כבוד אמיתי לנופלים פירושו לא רק לזכור את העבר. זה אומר לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע טרגדיות דומות בעתיד.

לכן היום כל כך חשוב להבחין: איפה הזיכרון ואיפה התעמולה. איפה האבל ואיפה הגיוס. איפה פורטרט של קרוב משפחה שנפטר ואיפה כרזה פוליטית. איפה “לעולם לא עוד” – “Never Again”, ואיפה “אפשר לחזור על זה”.

השאלה אינה אם לזכור את הנופלים.

חובה לזכור אותם.

השאלה היא אחרת: האם נאפשר להפוך את פניהם לתפאורה למלחמה חדשה?

זיכרון אמיתי לא דורש את הסיסמה “אפשר לחזור על זה”. הוא דורש משהו אחר: לא לאפשר לחזור על זה – “Never Again”.