ממיצר הורמוז לסוריה: מדוע המלחמה עם איראן החזירה למפה את חלומות הצינור הישנים

המלחמה סביב איראן והחסימה של מצר הורמוז שוב הפכו את השאלה המרכזית לא רק למחיר הנפט, אלא גם לגיאוגרפיה של תנועתו. הורמוז נשאר אחד מצמתי האנרגיה החשובים בעולם: דרכו עברו בשנת 2024 וברבעון הראשון של 2025 יותר מרבע מהסחר הימי העולמי בנפט וכחמישית מצריכת הנפט והמוצרים הנפטיים העולמית, וכן כ-חמישית מהסחר העולמי ב-LNG. באביב 2026 המשבר עבר לשלב חדש: איראן למעשה חסמה את המצר, וזה מיד גרם למדינות המפרץ לחפש שוב נתיבי ייצוא יבשתיים ואלטרנטיביים.

לישראל הנושא הזה רגיש במיוחד. כל תקלה ממושכת בהורמוז משנה לא רק את שוק הנפט, אלא גם את כל מאזן הכוחות במזרח התיכון. כאשר נתיבי הים הופכים ללא בטוחים, עולה בחדות החשיבות של אותן מדינות שיכולות להציע מעבר יבשתי – לים התיכון, לים האדום או לעקוף את הלחץ האיראני. זו הסיבה שסוריה, למרות ההרס, הסנקציות ושנות המלחמה, שוב מתחילה להיראות לא כפריפריה, אלא כקורידור אנרגטי פוטנציאלי בין המפרץ לים התיכון.

למה סוריה שוב הפכה לחשובה

הורמוז הראה את הפגיעות העיקרית של המונרכיות במפרץ

האירועים בשבועות האחרונים אישרו את מה שדובר עליו באזור במשך עשורים: התלות במצר הורמוז היא סיכון אסטרטגי. רויטרס, בהתבסס על נתונים ומקורות, כתב שהמלחמה הנוכחית כבר גרמה לערב הסעודית להפנות נפט באופן פעיל יותר לנמל ינבו בים האדום, ולעיראק לחפש בדחיפות יציאות חלופיות דרך טורקיה, סוריה וירדן. יתר על כן, ב-12 במרץ שר הנפט העיראקי הצהיר שכ-200 אלף חביות ביום כבר מועברות במשאיות דרך טורקיה, סוריה וירדן, כי הייצוא הימי דרך המפרץ התברר כמשותק.

זהו העצב המרכזי של הרגע הנוכחי. כל עוד הנפט והגז עוברים בים דרך מעבר צר ופגיע, לאיראן נשאר כלי לחץ לא רק על השכנים, אלא גם על השווקים העולמיים. לכן כל נתיב יבשתי – אפילו פחות נוח ויקר יותר בזמן שלום – בתנאי מלחמה פתאום מתחיל להיראות כפוליסת ביטוח פוליטית משתלמת.

הקורידור הסורי נראה ישן, אבל לא מיושן

סוריה מעניינת לא בגלל שכבר יש שם מרכז מעבר מודרני. להפך, התשתית שלה הרוסה מאוד. אבל למדינה יש מה שאין לרבים אחרים: גיאוגרפיה. סוריה שוכנת בין עיראק, ירדן, טורקיה, לבנון והים התיכון, ולכן תיאורטית יכולה לקשר בין משאבי המפרץ הפרסי לכיוון האירופי. עוד בעשורים קודמים עברו או תוכננו דרך השטח הסורי נתיבי צינורות חשובים – מהטפליין הסעודי הישן ועד הקווים העיראקיים לבניאס והלאה לים התיכון.

לא במקרה כבר לאחר חילופי השלטון בדמשק ההנהגה הסורית החלה לדבר על שותפויות באנרגיה וחשמל עם מדינות המפרץ. רויטרס דיווח שסוריה פותחת את הכלכלה להשקעות זרות ועובדת על הסכמי אנרגיה עם מדינות המפרץ הפרסי, ולאחר מכן ערב הסעודית, קטאר ושחקנים אחרים אכן נכנסו לפרויקטים בתחום החשמל, הנמלים ושיקום התשתיות. זה עדיין לא קורידור נפט וגז חדש, אבל כבר הכנה לקרקע לפתרונות מעבר עתידיים.

היסטוריית השאלה: איך המזרח התיכון חיפש דרך לעקוף את המלחמה במשך עשורים

מהטפליין לקווים העיראקיים לים התיכון

ההיסטוריה החלה הרבה לפני המלחמה הנוכחית. בשנת 1950 החל לפעול צינור הנפט הטרנס-ערבי – הטפליין המפורסם, שנמשך מחוף המפרץ הפרסי הסעודי דרך ירדן ודרום סוריה לסידון בלבנון על הים התיכון. בזמנו זה היה פרויקט גרנדיוזי: הוא איפשר לייצא נפט לשווקים המערביים ללא עקיפת חצי האי ערב בים. אבל כבר בשנות ה-70 הקו החל לפעול עם תקלות, היה נתון לחבלות, ובשנות ה-80 למעשה הפסיק להתקיים באופן מלא.

במקביל התפתחו גם הנתיבים העיראקיים. צינורות ישנים מכירכוכ הובילו לחיפה, טריפולי ובניאס, אך המלחמות הערביות-ישראליות, היריבות בין בגדד לדמשק ולאחר מכן סכסוכים חדשים שוב ושוב שברו את המפה הזו. חוקרי ברוקינגס ומקורות אחרים מציינים שהקו לחיפה נסגר לאחר מלחמת 1948, והכיוונים הסוריים-לבנוניים סבלו באופן קבוע מסתירות בין-ערביות. בסופו של דבר המזרח התיכון עצמו הוכיח במשך עשורים את אותו תזה: צינור הוא לא רק הנדסה, אלא גם פוליטיקה.

המלחמה האיראנית-עיראקית שינתה את אסטרטגיית הייצוא

במהלך מלחמת איראן ועיראק בשנות ה-80 התברר שגם מכליות במפרץ אינן מוגנות. אז ערב הסעודית בנתה את מערכת המזרח-מערב החזקה שלה לינבו בים האדום, כדי שלפחות חלק מהייצוא ייצא מסיכון הורמוז. רויטרס כותב כעת במפורש שהתשתית הזו, שנוצרה בעידן ‘מלחמת המכליות’, שוב הפכה ליקרה מפז ומאפשרת לממלכה להעביר נפט לים האדום.

גם עיראק ניסתה לחפש דרכים עוקפות. בסקירות מומחים מצוין שבשנת 1985 בגדד בנתה צינור לינבו הסעודי, ולאחר מכן הסתמכה על הנתיב הצפוני לג’ייהאן הטורקי. אבל גם הפתרונות האלה לא הפכו לתשובה סופית. קווים מסוימים היו תלויים בריאד, אחרים – באנקרה ובחוסר היציבות הפנימית העיראקית, שלישיים היו פגיעים למלחמות ולחבלות. לכן הרעיון להחזיר את הכיוון הסורי למפה מעולם לא נעלם לחלוטין – הוא פשוט חיכה למשבר היסטורי חדש.

הגז הגיע מאוחר יותר, אבל ההיגיון נשאר אותו דבר

עם הנפט הכל התחיל מוקדם יותר, אך לאחר מכן הופיעה לוגיקה דומה גם עם הגז. צינור הגז הערבי חיבר את מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, ו-EIA מציינת במפורש שהנתיב הזה עבר ממצרים דרך ירדן לסוריה, היה לו הסתעפות ללבנון ואפילו תוכנן להמשך לטורקיה. בפועל הפרויקט סבל כל הזמן מהתקפות, חוסר יציבות ומחסור באספקה, אך עצם קיומו הראה: סוריה יכולה להיות מדינת מעבר לא רק לנפט, אלא גם לגז.

כעת הניסיון הזה שוב נדרש. בשנת 2025 רויטרס דיווח שקטאר קיבלה אישור מארה”ב לאספקת גז לסוריה דרך ירדן דווקא בתשתית הקיימת של צינור הגז הערבי, כדי לתמוך במערכת האנרגיה הסורית. זה עדיין לא מגה-קורידור ייצוא מהמפרץ לאירופה, אבל כבר סימן חשוב מאוד: עורקי האנרגיה הסוריים הישנים מפסיקים להיות רק זיכרון מהעבר וחוזרים לפוליטיקה מעשית. בהקשר זה, ניוז – חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעדת לא רק עוד סיפור אזורי, אלא תפנית של כל הלוגיסטיקה במזרח התיכון לכיוון נתיבים יבשתיים.

למה ישראל מציעה את עצמה, אבל סוריה עדיין נראית אטרקטיבית למפרץ

ישראל רוצה להיות חלק מהמפה האנרגטית החדשה

ישראל רואה את עצמה כבר זמן רב לא רק כצרכנית או יצואנית גז, אלא גם כזירת מעבר. לאחר ‘הסכמי אברהם’ החברה הישראלית EAPC קידמה את הרעיון של גשר נפט יבשתי: נפט מהמפרץ הפרסי היה אמור להגיע לאילת בים האדום, ולאחר מכן בצינור הקיים להגיע לים התיכון. רויטרס כתב שתומכי הפרויקט כינו את הנתיב הזה כקצר והמשתלם ביותר כלכלית לאספקת נפט מהמפרץ לשווקים המערביים. ובמרץ 2026 בנימין נתניהו כבר דיבר בגלוי שלאחר המלחמה הנפט והגז מהמזרח התיכון צריכים לעבור בצינורות דרך חצי האי ערב לנמלים הישראליים, כדי לעקוף את האיומים מצד איראן.

לישראל זה היה חיזוק אסטרטגי. תרחיש כזה היה הופך את המדינה לחוליה בלתי ניתנת להחלפה בין המפרץ לים התיכון, ולכן היה מעלה את משקלה הפוליטי והכלכלי הרבה מעבר לשדות הנפט שלה. עבור הקהל הישראלי זהו רגע חשוב: מדובר לא רק בעסקים, אלא גם בצמיחה ממשית של החשיבות האזורית של המדינה היהודית.

אבל עבור המונרכיות הערביות האפשרות הסורית נוחה יותר פוליטית

כאן עולה הנקודה הפוליטית המרכזית. אין הצהרות פומביות ישירות על כך שמדינות המפרץ ‘מפחדות מתלות בישראל’, במקורות שנמצאו. אבל זה נובע באופן הגיוני מהקונפיגורציה של האינטרסים: אם כל היציאה האלטרנטיבית מהמפרץ הפרסי תהיה קשורה לנמלים הישראליים ולתשתית הישראלית, ירושלים תקבל אוטומטית מנוף מעבר עצום. עבור חלק מהמשטרים הערביים, במיוחד במצב האזורי המתוח כל כך, זו תלות רגישה מדי. מסקנה זו היא אנליטית, אך היא מתיישבת היטב עם העובדה שמדינות המפרץ משקיעות במקביל באנרגיה הסורית, בכבישים, בנמלים ובייצור חשמל, ולא רק בקשרים עם ישראל.

לכן סוריה היום נראית לא כתחליף לישראל, אלא כאלטרנטיבה לתלות יתר בכל נקודה אחת. עבור קטאר זו הזדמנות לצאת לפחות חלקית ממלכודת הורמוז, במיוחד בהתחשב בכך שרויטרס כינה את דוחה כמעט כשחקן הפגיע ביותר במשבר הנוכחי בגלל הקישור הכמעט מלא של ייצוא ה-LNG למצר. עבור עיראק זה חלון יבשתי לים התיכון והזדמנות להפחית את הלחץ על הטרמינלים הדרומיים. עבור ערב הסעודית – אלמנט רזרבי במערכת גדולה, שבה כבר יש ינבו, אבל שבה הגיוון נשאר שאלה של ביטחון ולא רק מסחר.

במובן זה המלחמה הנוכחית לא המציאה גיאוגרפיה חדשה, אלא רק החזירה לחיים את הישנה. סוריה שוב הופכת לחשובה לא בגלל שפתאום הופיעה שם יציבות, אלא בגלל שהמשבר בהורמוז הזכיר לכל האזור: במזרח התיכון מנצח לא מי שיש לו רק יותר נפט, אלא מי שיש לו דרך להוציא אותו בזמן מלחמה.