למה מוסקבה שוב מתערבת במלחמה האיראנית ולמה זה מסוכן לישראל

המלחמה של ארה”ב וישראל נגד איראן הביאה לקרמלין לא רק יתרונות עקיפים בדמות נפט יקר ואפשרות להפחתת תשומת הלב לאוקראינה, אלא גם בעיה רצינית: רוסיה מצאה את עצמה במצב של צופה שאינו שולט עוד בתהליכים באחד הכיוונים המרכזיים עבורה. לכן, לפי ההיגיון של המתרחש, מוסקבה מנסה לצאת מתפקיד המגיב ולהפוך שוב לשחקן במשחק – דרך אספקת מל”טים לאיראן, העברת מודיעין ויצירת מנוף לחץ חדש על המערב.

לקהל הישראלי כאן חשוב המסקנה העיקרית: רוסיה פועלת לא מתוך אהדה לאיראן ולא מתוך סולידריות אידיאולוגית. הקרמלין מנסה להציל את עמדותיו במזרח התיכון, להראות שלא ניתן לדחוק אותו הצידה, ובו זמנית להפוך את המשבר האיראני לכלי מיקוח נוסף עם ארה”ב. בכך טמונה הסכנה החדשה: מוסקבה שואפת להשתלב בסכסוך כך שתוכל להחליף את מעורבותה בוויתורים בנקודות אחרות – בראש ובראשונה סביב אוקראינה.

רוסיה כבר לא רוצה לשבת באולם הצופים

מההתחלה של ההסלמה מוסקבה חזרה שהיא מוכנה להיות מתווכת ולעזור בפתרון. אבל האותות שלה, לפי ההיגיון של המאמר, למעשה התעלמו. לא ישראל, לא ארה”ב ולא איראן רצו לתת לרוסיה תפקיד מרכזי במשא ומתן, והחלו לחפש חלופות דרך שחקנים אזוריים. עבור הקרמלין זה כואב לא רק במובן הדיפלומטי.

הבעיה היא שהתקיפות על איראן פוגעות גם באינטרסים הרוסיים ישירות. נפגעו מתקנים הקשורים לנוכחות הרוסית, נפגעה העבודה של התשתיות, מומחים ופרויקטים כלכליים נמצאים בסיכון.

על רקע זה מוסקבה רואה לעצמה תרחיש במיוחד לא נעים: ארה”ב וישראל מחלישות צעד אחר צעד את העמדות הרוסיות באיראן, והקרמלין בתגובה מסוגל רק להוציא הצהרות זועמות.

למה זה נראה למוסקבה כמו תקדים מסוכן

עבור ההנהגה הרוסית המזרח התיכון לאחר 2022 הפך לאחד האזורים הבודדים שבהם עדיין ניתן היה לשמור על מעמד של שחקן משפיע, לעקוף את הלחץ המערבי, לפתח מסחר, לבדוק מסלולים פיננסיים ולוגיסטיים חדשים, וגם לחזק קשרים עם מדינות שאינן רוצות ללכת לחלוטין בקו האנטי-רוסי של המערב.

לכן המצב הנוכחי כל כך רגיש למוסקבה. אם ארה”ב וישראל אכן יכולות לתקוף את השטח האיראני, לפגוע באינטרסים הרוסיים, ובו זמנית לא להתחשב בעמדת הקרמלין, זה מערער את כל דמות הכוח הרוסית במזרח התיכון. זה כבר לא רק על איראן. גם הארכיטקטורה האזורית הרחבה יותר, שעליה רוסיה שמה את מבטחה בשנים האחרונות, מוטלת בספק.

מל”טים ומודיעין כשפה חדשה של מדיניות רוסית

על רקע זה מוסקבה, למעשה, מחפשת דרך לחזור למשחק לא במילים, אלא בכלים. בטקסט מודגש שאחד הכלים הללו הוא אספקת מל”טים תקיפה לאיראן והחלפת מידע מודיעיני. זה כבר לא רטוריקה דיפלומטית, אלא צורה של מעורבות ישירה בסכסוך, גם אם בפורמט מוגבל.

לישראל תפנית כזו חשובה במיוחד. אם רוסיה אכן עוזרת לאיראן מבחינה טכנית ומודיעינית, זה אומר שמוסקבה מנסה לא רק לשמור על יחסים עם טהראן, אלא להפוך את עצמה לשימושית במובן הצבאי המעשי.

ואז נוכחותה בסכסוך מפסיקה להיות מופשטת והופכת לגורם סיכון קונקרטי.

מה בדיוק מקבל הקרמלין מעזרה כזו לאיראן

ראשית, רוסיה יוצרת לעצמה נכס חיצוני שניתן להשתמש בו מאוחר יותר.

לא בהכרח עכשיו, לא בהכרח בפומבי, אלא כטיעון במשא ומתן עתידי. שנית, כל עומס נוסף על מערכות ההגנה האווירית ומשאבי ההגנה של ארה”ב ובעלות בריתה עובד באופן אובייקטיבי לטובת מוסקבה, שכן הוא מסיח את הדעת והמשאבים מאוקראינה.

שלישית, עצם האפשרות להשפיע על הקצב והיקף ההסלמה הופכת למנוף יקר ערך עבור הקרמלין. מוסקבה יכולה להגביר או להחליש את התמיכה בהתאם למה שהיא רוצה להשיג בכיוונים אחרים. גישה כזו מוכרת מזמן במדיניות החוץ הרוסית: קודם להיכנס למשבר, ואז להתבסס בו, ואז להפוך את נוכחותה לנושא מיקוח.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר זה שמה לב לפרט מדאיג במיוחד: עבור הקרמלין הכיוון האיראני חשוב לא רק בפני עצמו, אלא גם כדרך לכפות עסקה חדשה על וושינגטון. ככל שרוסיה משתלבת עמוק יותר בסכסוך זה, כך היא מצפה יותר שתפקידה יילקח בחשבון בשיחה רחבה יותר – מהמזרח התיכון ועד המלחמה נגד אוקראינה.

למה עבור ישראל זה לא סיפור משני

מנקודת המבט הישראלית בסיפור הזה אי אפשר להרגיע את עצמך במחשבה שרוסיה פשוט מפגינה חוסר שביעות רצון ומנסה לשמור על פניה. למעשה, מוסקבה יכולה להשתמש בתמיכה באיראן כצורת תגובה א-סימטרית להיחלשותה באזור.

ואף על פי שעזרתה כנראה נותרת מדודה וזהירה, הכיוון עצמו נראה חד משמעי: הקרמלין לא רוצה להשלים עם תפקיד של משתתף מיותר במזרח התיכון.

עבור ישראל זה אומר שבקונפיגורציה האזורית מופיע עוד שכבת איום.

מלבד איראן עצמה ובעלות בריתה, יש לקחת בחשבון גם את ההיגיון הרוסי, שבו כל חוסר יציבות יכול לשמש להחלפה גיאופוליטית. מוסקבה לא בהכרח שואפת לעימות ישיר עם ישראל, אבל בהחלט יכולה להעלות את המחיר של פעולות ישראליות ואמריקאיות דרך עזרה לטהראן.

מוסקבה חוזרת על דגם מוכר

במאמר מועברת מחשבה חשובה: ההתנהגות הנוכחית של רוסיה מזכירה את צעדיה הקודמים במזרח התיכון, כאשר ההתערבות נראתה תחילה מוגבלת, ואז הפכה לכלי השפעה ארוך טווח. ההיגיון פשוט: להיכנס לסכסוך לא בהכרח עם תוכנית סופית ברורה, מספיק קודם להתבסס בו ולעשות כך שבלעדיך לא יוכלו להחליט.

לכן לא כדאי לזלזל בפעולות הרוסיות. היום זה יכול להיראות כמו בדיקה זהירה של גבולות המותר, ומחר – כמו מודל לחץ יציב, שבו איראן הופכת עבור הקרמלין לא לשותפה בערכים, אלא לפלטפורמה נוחה לחזרה למשחק המזרח תיכוני הגדול.

בסופו של דבר המשמעות של המתרחש מסתכמת בדבר אחד: רוסיה מנסה שוב להיות בלתי ניתנת להחלפה במקום שבו החלו לדחוק אותה.

עבור ישראל זו חדשות רעות, כי טקטיקה כזו מגבירה את הקונפליקטיות, מסבכת את מערכת ההרתעה ומוסיפה לאזור עוד שחקן שמעוניין לא ביציבות, אלא בחוסר יציבות מנוהלת שמועילה לו.