מיצר הורמוז, טילים וסחיטת המערב: מדוע איראן פועלת לפי התוכנית הרוסית ומה זה אומר עבור ישראל

ב-22 במרץ 2026, ראש המרכז למאבק בדיסאינפורמציה במועצה לביטחון לאומי של אוקראינה, אנדריי קובאלנקו, סיפר: איראן פועלת יותר ויותר לפי אותה לוגיקה כמו רוסיה. לא הימור על ניצחון צבאי מכריע, אלא מכות, כאוס, לחץ על בעלי ברית וניסיון להפחיד את המערב ממלחמה גדולה. עבור ישראל זו כבר לא אנליזה זרה, אלא שאלה של ביטחון עצמי.

מה בדיוק הצהיר אנדריי קובאלנקו

ב-22 במרץ 2026, ראש המרכז למאבק בדיסאינפורמציה במועצה לביטחון לאומי של אוקראינה, אנדריי קובאלנקו, הצהיר כי איראן מנסה להשפיע על המצב הבינלאומי בשיטות הדומות מאוד לפעולות רוסיה. מדובר לא רק בשיגור טילים וברטוריקה תוקפנית כללית.

לפי הערכתו, טהראן מתמקדת בעיקר באפקט הפוליטי. לא כל כך בתוצאה צבאית ישירה, אלא בלחץ על מדינות המערב ובעלי בריתן. הלוגיקה כאן פשוטה, גסה ואם להיות כנים, מוכרת מזמן: ליצור כמה שיותר פחד, חוסר יציבות ועצבים, כדי שאחר כך פוליטיקאים באירופה ובאזור יתחילו ללחוץ על ארה”ב וישראל בדרישה ‘לעצור את המלחמה’.

קובאלנקו הדגיש במיוחד כי איראן, כמו רוסיה, פועלת דרך כאוס במרחב סביבה. מכות, איומים על המונרכיות של המפרץ, ניסיון למשוך את אירופה למשבר רחב יותר, משחק סביב מצר הורמוז – כל אלה, לדבריו, הם חלקים מאותה תכנית. לא לנצח מהר. לא לשבור את החזית במכה אחת. אלא להתיש, להפחיד, להעלות את ההימור ולגרום ליריב לוותר פוליטית.

זהו דגש חשוב. כי בסכסוכים כאלה רבים עדיין מחפשים אוטומטית את השאלה המרכזית במישור ‘מי השמיד כמה’. וכאן, נראה שהחישוב הוא אחר. לא על יתרון צבאי מכריע, אלא על עייפות של חברות זרות.

מדוע במודל הזה מצר הורמוז כל כך חשוב

קובאלנקו קישר במיוחד את פעולות משמרות המהפכה האסלאמית עם המצב סביב מצר הורמוז. וזה לא פרט מקרי.

הורמוז הוא לא רק מעבר ימי צר על המפה. זהו אחד מהמסלולים המרכזיים של האנרגיה והמסחר העולמיים. כל חוסר יציבות שם הופך מיד לבעיה בינלאומית. הסיכונים להובלות עולים, השווקים מתוחים, הביטוח מתייקר, הלחץ על ממשלות המדינות שלא רוצות שריפה אזורית גדולה מתגבר.

כלומר, משמרות המהפכה, אם לוקחים את הלוגיקה של קובאלנקו, משחקים לא רק בטילים. הם משחקים בעצבים של המערכת הגלובלית. וזה כבר מאוד דומה לגישה הרוסית בשנים האחרונות, כאשר אפילו אפקט צבאי מוגבל מנסים להפוך לגל פוליטי גדול – דרך פחד, סחיטה ותחושה שהמצב רק יחמיר.

מדוע לישראל חשוב לקרוא זאת לא כתגובה אוקראינית, אלא כאזהרה ישירה

עבור הקהל הישראלי, בהערכה זו אין שום דבר מופשט. ישראל לא חיה בתיאוריה. כאן מבינים היטב מהו לחץ דרך איום הסלמה, דרך טילים, דרך פרוקסי, דרך מכות על תשתיות אזרחיות ודרך ניסיון מתמיד לגרום לשחקנים חיצוניים לומר לירושלים: מספיק, תעצרו, תוותרו, רק כדי שכל זה לא יתפשט.

לכן דברי קובאלנקו נשמעים לישראל לא כמבט חיצוני מהצד, אלא כתיאור מוכר של טקטיקה שכבר מוכרת. טהראן לא בהכרח מתכננת להנחית על ישראל מכה מוחצת אחת שתפתור הכל. להיפך. החישוב יכול להיות על לחץ עצבי ממושך, על עייפות בינלאומית, על עליית מחירים, על פאניקה במסדרונות התחבורה, על עצבנות באירופה ובמדינות המפרץ.

במובן זה, איראן אכן פועלת לפי המודל של רוסיה. גם מוסקבה ניסתה לא פעם להשיג אפקט פוליטי במקום שבו התוצאה הצבאית לא נתנה את השינוי הנדרש. חבלות באירופה, רחפנים, התקפות על תשתיות קריטיות, לחץ דרך פחד מהסלמה נוספת – כל המודל הזה בנוי סביב רעיון אחד: אם אי אפשר לנצח מהר, צריך להפוך את מחיר ההתנגדות למקסימום לא נעים לכל הסובבים.

במרכז הלוגיקה הזו נמצא מה שכותבים עליו כל הזמן NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency: המלחמה של היום נגד התוקפנות האיראנית היא כבר לא רק שאלה של גבול אחד או חזית אחת. זו מלחמה עם מודל של סחיטה, שבו הכאוס עצמו הופך לנשק.

במה המודלים הרוסי והאיראני דומים במיוחד

הם דומים לא רק בתוקפנות כשלעצמה. כאן חשוב יותר המנגנון.

קודם כל נוצר איום, שיכול להיות מוגבל בפני עצמו. אחר כך האיום הזה מוגבר פעמים רבות במדיה ובפוליטיקה. לאחר מכן מתחיל לחץ על מרכזי הכוח החיצוניים: אם לא תעצרו את בעל בריתכם, המצב יצא משליטה. ואז נכנס החישוב המרכזי – שחברות רגועות ושבעות יותר יתעייפו לפני המשטר, שחי מזמן בלוגיקה של גיוס ואלימות.

רוסיה יישמה זאת נגד אוקראינה ואירופה. איראן מיישמת זאת נגד ישראל, מדינות האזור ובאופן רחב יותר, נגד המערב.

זהו מודל לא נעים, אבל הוא מובן. ולכן מסוכן.

מדוע המסקנה של קובאלנקו חשובה אפילו במקום שבו ניתן להתווכח עם ניסוחיו

קובאלנקו משוכנע שטקטיקה כזו לא תעבוד לא במוסקבה ולא בטהראן. לדבריו, המאגרים הנוכחיים של טילים מאפשרים לבצע מכות כאוטיות, אך לא משנים את המצב אסטרטגית. הוא סבור שמשמרות המהפכה כבר הפסידו במלחמה זו במובן הרחב יותר, והתבוסה הסופית של הקו הזה תוביל לייצוב האזור.

עם הניסוח האחרון ניתן להתווכח על לוחות זמנים, על המכניקה, על מידת האופטימיות. האזור מורכב מדי כדי להאמין בפתרונות פשוטים. אבל במחשבה המרכזית שלו היא נראית חזקה: לא רוסיה ולא איראן מציעות לעולם שום מודל יציב מלבד ייצוא פחד. ופחד הוא בסיס רע לניצחון ארוך.

עבור ישראל המסקנה מכאן קשה, אבל מפוכחת. כאשר טהראן מכה, מאיימת על מצרים, מטלטלת את האזור ובו זמנית מקווה שאירופה או המונרכיות הערביות יתחילו ללחוץ חזק יותר על ארה”ב וישראל, זה לא אוסף של אפיזודות לא קשורות. זו אסטרטגיה. ויש לנתח אותה בדיוק כאסטרטגיה, ולא כתגובה רגשית של המשטר.

זהו המשמעות של ההצהרה של היום. איראן מנסה לשחק באותה משחק שרוסיה משחקת מזמן: לא לנצח בכנות ובמהירות, אלא להפוך את העולם לכל כך עצבני שמישהו יישבר ראשון.

בינתיים השאלה המרכזית היא אחרת. האם יבינו זאת במערב בזמן – והאם לא יתחילו שוב לקבל סחיטה כדיפלומטיה.