- July 31, 2026
- 4:19 pm
- אוקראינה, וידאו, ישראל
הסרט התיעודי “מלחמה לא שלי“, שיצא ב-26 ביולי 2026, מספר על ישראלים ועל יהודים מאוקראינה, שעבורם התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה הפכה ממלחמה רחוקה לסיפור אישי. דרך סיפורים על הצבא, אומן, אנאטבקה, מגילות התורה והסיוע לקהילות, נחשפת בהדרגה הנושא המרכזי של הסרט – המחיר שאדם משלם על בחירה מרצון.
שם הווידאו מבטיח סיפור כמעט מרגלי: “איך הכריחו מדריך ישראלי לכתוב את ההודאה הזו”. בתחילה, אכן מספרים לצופה כיצד הישראלי צבי אריאלי מצא את עצמו במודיעין הנגדי האוקראיני וכתב מסמך אבסורדי על כך שהוא כביכול סוכן מוסד.
עם זאת, פרק זה תופס רק כמה דקות. הסרט התיעודי של המערכת דוברת הרוסית “ווט טק” “מלחמה לא שלי” מוקדש לשאלה עמוקה הרבה יותר: מדוע אזרחי ישראל, שהייתה להם אפשרות לעזוב ולחיות את חייהם, החליטו להישאר ליד אוקראינה, להדריך את חייליה, להצטרף ליחידות, להציל יהודים ואוקראינים, לבנות דיור לפליטים ולעזור לצבא.
מערכת “ווט טק” https://www.youtube.com/@vot_tak הציגה את הסרט כסיפור על ישראלים שחייהם נקשרו באופן הדוק עם אוקראינה.
“ווט טק” מתארים את עצמם – “חדשות חופשיות של רוסיה, אוקראינה, קזחסטן, בלארוס והעולם כולו. פרויקט של מרכז השידור הבינלאומי של הטלוויזיה הציבורית הפולנית TVP”.
מחבר או במאי אישי ספציפי של הסרט לא נקרא בתיאור הפתוח, ולכן נכון יותר לדבר על עבודה תיעודית של מערכת “ווט טק”.
גיבורי הסרט הם המדריך הישראלי צבי אריאלי, מתנדב הגדוד “איידר” גריגורי פיבובארוב, הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמן, ההיסטוריון חיים חזין והסופר יצחק חזין. הם מדברים על המידאן, דונבאס, הפלישה הרוסית המלאה, הקהילה היהודית באוקראינה, אומן, אנאטבקה, שירות, אמונה ואחריות אישית.
כלב מתחת לבוצ’ה ואדם שלא מחשיב את עצמו לבעליו
הסרט מתחיל לא בקרב ולא בפוליטיקה, אלא עם כלב שניצל.
צבי אריאלי מספר שמצא את החיה בכפר לודווינובקה מתחת לבוצ’ה, שנכבש על ידי הכוחות האוקראינים בימים הראשונים של המלחמה. הכלב היה פצוע ולא יכול היה לדרוך על רגלו. בעליו הקודמים עזבו, והשאירו את החיה.
אריאלי מדגיש שהוא לא מחשיב את עצמו לבעל הכלב. הם, לדבריו, חברים. החיה חוותה פחד עז וצעקה כשהיא חשבה שיכולים לנטוש אותה שוב.
פרק קצר זה קובע את הטון לכל הסרט. גיבוריו מדברים כל הזמן על אלה שננטשו ועל ההחלטה האישית שלהם לא לעזוב: על אנשים בחזית, עקורים, משפחות יהודיות, חיות פצועות וקהילות שנמצאו באמצע המלחמה.
בקטעי ארכיון נשמעת גם סיפור אחר. נציגי הקהילה היהודית נוסעים לאזור ATO כדי להעביר לחיילים היהודים מצה, מיץ ענבים לקידוש וכל מה שצריך לשמירת המסורת הדתית. לאחר מכן הם מתכוונים לנסוע לקשת סווטלודאר, שם, לדבריהם, היו עוד כעשרים יהודים.
כך המלחמה בסרט מוצגת מיד בשני ממדים. לאדם יש צורך לעזור לשרוד פיזית, אך בו זמנית חשוב לו לשמור על קשר עם האמונה, הקהילה והזהות האישית שלו.
איך המידאן שינה את חייו של צבי אריאלי
אריאלי מספר שבמקור הגיע לאוקראינה לא כדי להילחם. חבר שלו, שהיה לו חברה שעבדה עם עורכי דין, הזמין אותו. בזכות ידיעת מספר שפות, אריאלי עזר לתקשר עם לקוחות ולדבריו קיבל כשלושת אלפים דולר בחודש.
ואז התחיל המידאן.
לדברי אריאלי, בתקופה זו הוא שם לב לסדרה של תקיפות ופרובוקציות ליד אתרים יהודיים. הוא טוען שמאחורי רבים מהם עמדה רוסיה, ששאפה להציג את אוקראינה כמדינה אנטישמית. בסרט עצמו לא מוצגים הוכחות תיעודיות לטענה זו, ולכן יש להתייחס אליה כעמדת הגיבור.
אריאלי נזכר שבשנת 2014 הוא נתן ראיונות באנגלית וניסה להסביר לקהל זר שהתעמולה הרוסית משתמשת בנושא האנטישמיות כדי לפגוע באוקראינה.
בסרט לא נוצרת תמונה אידיאלית. מאוחר יותר נציגי הקהילה החסידית באומן מספרים שלפעמים הם נתקלים בלגלוג, יחס קר ומילים לא נעימות. זהו הבדל חשוב: היעדר מדיניות אנטישמית ממלכתית לא אומר היעלמות מוחלטת של דעות קדומות יומיומיות.
גריגורי פיבובארוב: מהגבול עם לבנון ל”איידר” האוקראיני
גיבור אחר של הסרט, אזרח ישראל גריגורי פיבובארוב, מספר שמאז 2014 הוא היה באוקראינה ושירת ב”איידר”.
ילדותו עברה בקריית שמונה ליד הגבול עם לבנון. פיבובארוב נזכר באיום המתמיד מצד “חיזבאללה” ואומר שכבר אז רצה ללכת לצבא. על יחסו למלחמה השפיע גם סבו – ותיק מלחמת העולם השנייה, שלימד שיש לעצור את האויב ולא לנסות לשכנע אותו ללא סוף.
לאחר המידאן, פיבובארוב התכוון לעזוב, אך החליט להישאר. אחד המניעים שהוא מציין הוא הכעס על המניפולציה הרוסית בנושא האנטישמיות האוקראינית.
הוא לא מנסה להציג את עצמו כגיבור מושלם. להפך, הוא אומר שעכשיו קשה לו לתפוס את המדים הצבאיים והוא לא מחשיב את עצמו לגיבור. בסיפורו אין רומנטיקה של שירות. יש אמונה נוקשה בצורך בהתנגדות ועייפות של אדם שהיה יותר מדי זמן בתוך המלחמה.
“צריך להסביר להם איך ללכת כדי לא להיהרג”
אחד העלילות המרכזיות של הסרט קשור לעבודתו של צבי אריאלי כמדריך.
לדבריו, אנטון גרשצ’נקו ביקש ממנו לערוך שיעורים לאחד מהיחידות האוקראיניות. בתחילה אריאלי חשב להדריך את החיילים בשיטות הישראליות נגד טרור, אך מהר הבין שלאנשים יש צורך בידע בסיסי הרבה יותר: איך לנוע, לשמור על קשר, להתפזר ולא להפוך למטרה קלה.
אריאלי אומר שהדריך את הקבוצה במשך כשבוע. לאחר מכן הוא נסע עם משפחתו לתאילנד וכמעט שכח מהשיעורים.
מאוחר יותר אחד החיילים שעברו את ההכשרה ביקש להיפגש. הוא סיפר שבמהלך היציאה מאילובאיסק הלוחמים נזכרו בדרישת המדריך לא להתקבץ בקבוצה צפופה ברכבים במקטע מסוכן, אלא לנוע ברגל בסדר טקטי. לדבריו של בן השיח של אריאלי, החלטה זו עזרה להם לשרוד.
בסרט לא מובאים מסמכים מאשרים או עדויות של משתתפים אחרים. אך דווקא שיחה זו, לפי דברי אריאלי, הפכה עבורו לנקודת מפנה. הוא ראה שאפילו כמה ימי הכשרה יכולים לקבוע אם אדם יחזור הביתה או ימות.
מ-2014 עד 2017, מספר אריאלי, הוא עסק באופן הדוק בהכשרת יחידות מודיעין וכוחות מיוחדים. הוא השתתף בניסוי להקמת חטיבה לפי סטנדרטים של נאט”ו, פיתח קורס חייל צעיר ושאף לבנות מערכת שבה החיילים יתאמנו מהבוקר עד הערב.
המסמך על “גיוס חיילי המשמר הלאומי למוסד”
המעורבות העמוקה של מדריך זר עוררה חשדות.
אריאלי מספר שנקרא על ידי נציגי המודיעין הנגדי. לפי גרסתו, הם ביקשו ממנו לכתוב הסבר על כך שהוא לא סוכן מוסד ולא יגייס יותר חיילי משמר לאומי אוקראינים.
בהתחלה הוא כתב הכחשה. כשהשיחים נותרו לא מרוצים, אריאלי הציע להם להכתיב את הטקסט הנדרש ורשם בסרקזם שהוא כביכול סוכן מוסד ומתחייב לא לגייס יותר אף אחד בכפר סטארום, שם ערך את השיעורים.
דווקא מהסיפור הזה צמח שם הסרטון. אבל לקרוא לזה הודאה אמיתית בעבודה עבור המודיעין הישראלי אי אפשר. בסרט הפרק מוצג כתגובה אירונית לחשד אבסורדי, ולא כחשיפת מרגל.
מה הצבא הישראלי נתן למדריך האוקראיני
אריאלי חוזר שוב ושוב לניסיון השירות בישראל.
הוא מספר על מבצע למעצר אדם, שאיש שב”כ כינה אותו מחבל מתאבד עתידי. לדבריו של אריאלי, העצור היה אמור לבצע פיגוע בעפולה. במהלך המעצר אריאלי הכה אותו מספר פעמים.
המפקד לא השאיר את המעשה הזה ללא השלכות. במקום מעצר רגיל למקרים כאלה, אריאלי, לדבריו, הושעה לשלושה שבועות מפעילות מבצעית. הוא נזכר בזה כעונש חמור, מכיוון שרצה להמשיך להשתתף במבצעים.
דרך הסיפור הזה הסרט מראה עיקרון חשוב: אפילו שנאה למחבל לא מבטלת את המשמעת והאחריות של החייל על מעשיו.
באוקראינה אריאלי ראה במיוחד את ההבדל בין המערכת הצבאית הישראלית לסדרים הפוסט-סובייטיים. הוא נזכר בשירותים מלוכלכים, תנאי מחיה קשים, אוכל רע לחיילים ובו זמנית שולחנות עם קוניאק, קוויאר ופרוסות בשר לגנרלים. הוא טוען שבגלל זה הוא נכנס לוויכוחים עם הפיקוד.
“בצבא לא צריכה להיות ריקבון”, הוא מסכם את מסקנתו.
24 בפברואר: פינוי המשפחה וחזרה למלחמה
אריאלי אומר שהוא לא התכוון להילחם עבור אוקראינה. הוא לא היה אזרח שלה וחשב שכבר עשה מספיק כמדריך.
אבל זמן קצר לפני 24 בפברואר 2022 הוא העביר את משפחתו למחנה של הקהילה היהודית כשלושים קילומטרים מקייב. לדבריו, רבים לא האמינו באפשרות של פלישה רוסית מלאה וחזרו לבירה.
לאחר תחילת ההתקפה אריאלי נסע לאומן, שם ביקשו ממנו לעזור לארגן את הגנת העיר. יומיים הוא הדריך מתנדבים מקומיים, שרק התחילו להקים את ההגנה הטריטוריאלית.
לאחר מכן הוא פינה את משפחתו לגבול. לדבריו, המסלול עבר דרך 38 מחסומים ולא בדרכים הראשיות.
לאחר מכן פנו אליו אנשים שהוא אימן עוד מ-2014 ושנהיו מפקדי קבוצות מודיעין של חטיבה 95. הם ביקשו ממנו להישאר איתם. אריאלי אומר שהוא לא יכול היה לסרב. הייתה לו גם רובה צלפים כבד, ששקל כ-14 קילוגרמים.
אנאטבקה: יישוב שצמח מתוך הזיכרון היהודי
חלק גדול מהסרט מוקדש לאנאטבקה – יישוב לפליטים יהודים ועקורים ליד קייב.
הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמן מספר שבשנת 2014 רכש שטח אדמה, מבלי להבין את משמעותו הסמלית. מאוחר יותר התברר שהאזור קשור לעולם שתיאר שלום עליכם והפך למוכר בזכות המחזמר “כנר על הגג”.
השם אנאטבקה התקבע בהגייה האמריקאית. תוך כמה חודשים נבנו כאן דיור לפליטים, בית ספר, גן ילדים ובית כנסת.
בית נפרד עם 27 דירות קיבל את השם Matityahu House – לזכר בנו של הרב אסמן, מוטי מתתיהו, שנהרג בהגנה על אוקראינה. לדבריו של אסמן, ביישוב חיו כ-300 איש, ובחורף מספרם גדל.
במהלך המתקפות הרוסיות על תשתיות האנרגיה, הקהילה הקימה נקודות ניידות, שבהן תושבי קייב יכלו להתחמם, לשתות תה חם, לאכול ולהטעין טלפונים ומחשבים.
לאחר המלחמה אסמן רוצה להפוך את אנאטבקה למרכז בינלאומי, שאליו יגיעו אנשים מכל העולם. כאן יכולים להופיע מוזיאון יהודי, מרחב תרבותי ויישוב משוחזר – שטעטל.
באנאטבקה דאגו לא רק לאנשים. בסרט מראים אווזים, ברווזים, תרנגולות, תרנגולי הודו, דגים וחיות שהוצאו מאזורי קרבות. כאן חיו עזים מאזור חרסון, וכלבים וחתולים פצועים מאזור בוצ’ה עברו ניתוחים. גם אותם כינו פליטים.
כיוון ירושלים ומגילות התורה
אחד הגיבורים מראה את הכיוון לירושלים. הוא מספר שקרטוגרף מוזמן העביר קו מבית הכנסת המקומי וגילה שהוא מכוון כמעט בדיוק לכיוון המקומות הקדושים בירושלים.
לאחר מכן הסרט מכיר את הצופה עם עבודתו של הסופר יצחק חזין.
הוא מסביר שמגילת תורה אי אפשר פשוט להדפיס. כותבים אותה ביד על קלף בדיו מיוחד ובקולמוס, תוך שמירה על כללי הכתיבה המסורתיים של כל אות והכתרים שלה.
לדבריו של חזין, מגילה מלאה כוללת 245 עמודים, וכתיבתה עם בדיקה ותיקון לוקחת בערך שנה. הוא מספר שהוא עוסק בעבודה זו 48 שנים וכתב יותר מעשרים מגילות, שנמצאות בצרפת, ארצות הברית וישראל. את מלאכתו הוא העביר לילדיו, הם לילדיהם, וכעת נכדיו כותבים את התורה.
חלק זה משנה את קצב הסרט. לאחר שיחות על יחידות, רובה צלפים ומתקפות רוסיות, מראים לצופה את עבודתו האיטית של אדם שמשרטט אות אחר אות במשך שנה שלמה.
דווקא את זה הגיבורים מנסים להגן: לא רק את השטח והבתים, אלא גם את הרצף של הזיכרון.
אמונה וזכות להגנה עצמית
בסרט נשמע עיקרון יהודי ידוע: אם אדם בא להורגך, עליך להקדימו.
אחד הגיבורים מדבר על המעמד הדתי הגבוה של לוחם שמגן על אחרים. הוא גם מספר אמירות שהוא מקשר לחכמים יהודים ולרמב”ם.
מילים אלו משקפות את השקפת עולמו של משתתף הסרט, אך אין לקבלן אוטומטית כהצגה מלאה של ההלכה. חלק מהניסוחים הדתיים דורשים פרשנות נוספת של רב.
המשמעות שהגיבורים מייחסים להן ברורה: אמונה עבורם אינה אומרת פסיביות מול אדם שבא להרוג. הגנת החיים נחשבת כחובה מוסרית.
אומן: למה החסידים ממשיכים להגיע
חלק נפרד מהסרט מוקדש לקהילה החסידית באומן ולעלייה לרגל השנתית לקבר רבי נחמן.
הגיבורים מספרים שההכנה לראש השנה מתחילה חודשים רבים מראש. המטבחים והחדרי אוכל מכינים מראש אוכל, מכיוון שבימי החג יש להאכיל עשרות אלפי אנשים. בסרט נשמעת הערכה של 60 אלף עולים לרגל, אם כי הגיבור מציין שהמספר האמיתי יכול להיות גבוה יותר.
אפילו המגפה והמלחמה לא עצרו את העלייה לרגל לחלוטין. החסידים חיפשו מסלולים מורכבים כדי להגיע לאומן, מכיוון שהם רואים בבקשת רבי נחמן להגיע אליו בראש השנה כחובה רוחנית. חלק מהעולים לרגל, לדבריהם של הגיבורים, עושים זאת מדי שנה במשך ארבעים שנה.
חיים חזין משווה את אומן לדובאי – לא במובן החומרי, אלא במובן הרוחני. עבור אדם שמחפש מנוחה חומרית, סמל ההנאה הופך לנופש יקר. עבור חסיד, מקום כזה הוא אומן והתפילה ליד קבר הצדיק.
בעיר, לדבריהם של משתתפי הסרט, קיימות לא פחות מעשרים בתי כנסת גדולים.
מיתוס על החסידים שרוצים “לקחת את אומן”
בסרט נבחן בפירוט המיתוס הפופולרי שהחסידים כביכול רוצים לקנות את אומן, להוציא את התושבים המקומיים או להעביר לכאן את חייהם הקבועים.
חיים חזין עונה שהעולים לרגל מגיעים קודם כל להתפלל. לדבריו, אם היו מעבירים את קבר רבי נחמן לישראל, הזרם העיקרי של העולים לרגל היה עובר לשם מיד.
הוא מזכיר שהחסידות קשורה היסטורית לאוקראינה. כאן נולדו וחיו הורים, סבים, סבתות וסבים רבים של חסידים מודרניים. זה לא אומר תביעות טריטוריאליות, אבל זה אומר זכות לראות את אדמת אוקראינה כחלק מההיסטוריה המשפחתית והרוחנית שלהם.
השלטים ברובע החסידי באומן, כפי שמראים בסרט, מעוצבים בשפה האוקראינית ובעברית. נציגי הקהילה מדגישים שהם חיים באוקראינה כחוק: לחלקם יש אזרחות, לאחרים – מעמד תושב קבוע או זמני.
חלק מהתושבים המקומיים מתייחסים לחסידים בכבוד, אך אחרים לועגים להם או מדברים בקרירות. אחד הגיבורים אומר שילדיו יודעים איך לענות: הם נולדו באוקראינה, הם אזרחיה ויש להם את אותן זכויות כמו לשאר האוקראינים.
“הבחירה שלי היא להיות חסיד. אני אוהב את הבחירה הזו. אני חסיד אוקראיני”, הוא למעשה מנסח את זהותו.
מה הקהילה החסידית העבירה לאוקראינה
אחד הגיבורים מספר שלאחר תחילת המלחמה המלאה הוא העביר לצבא אמבולנס וגenerator, ששימש בעבר את העסק שלו.
בנוסף, הקהילה אספה מזרנים, מיטות, שמיכות, כריות ותרופות. כל זה נארז והועבר לחיילים האוקראינים.
לנאנוווסטי — חדשות ישראל הסיפור הזה במיוחד מראה. התעמולה הרוסית ניסתה במשך שנים להעמיד את האוקראינים והיהודים זה מול זה, תוך שימוש בזיכרון הפוגרומים, השואה והסטריאוטיפים האנטישמיים הסובייטיים. הסרט מראה תהליך הפוך: הקהילות היהודיות לא נעלמו מהחיים האוקראיניים בזמן המבחן, אלא הפכו לחלק ממערכת העזרה ההדדית וההתנגדות.
אוקראינה וישראל: רגשות דומים, סיפורים שונים
אחד הגיבורים אומר שבמהלך המלחמה אוקראינה התחילה להבין טוב יותר את ישראל.
הוא משווה את ישראל הקטנה, שנאלצת להגן על עצמה מפני אויבים סביבה, לאוקראינה, שהיא גדולה בהרבה בשטח, אך נמצאת ליד מדינה שמכחישה את זכותה לקיום עצמאי.
זו מקבילה רגשית, לא גיאופוליטית מילולית. ההיסטוריה, הסביבה האזורית והנסיבות הבינלאומיות של ישראל ואוקראינה שונות.
אבל קשה לא להבחין בדמיון של החוויה:
- מתקפות טילים על ערים;
- הצורך לגייס במהירות את החברה;
- פינוי משפחות;
- חיים תחת איום מתמיד;
- חשיבות המילואים והמתנדבים;
- ניסיונות האויב להציג את הקורבן כתוקפן;
- ההבנה שהבטחות בינלאומיות בלבד אינן מספיקות.
לגיבורים של הסרט, ישראל הפכה למקור של ניסיון צבאי, ואוקראינה – למקום שבו הניסיון הזה היה נחוץ.
קעקועים כמפה של מלחמה אישית
באחד הפרקים אריאלי מראה את הקעקועים שלו.
ביניהם – פנק, שועל מדברי קטן, שהוא הפך לדמות של לוחם אוקראיני: תוקפני, ערמומי ויכול לנשוך בכאב. יש אנוביס – סמל הפלוגה, ינשוף ישן של ‘איידר’, קמע מתל אביב והכיתוב Tel Aviv Punks – ‘לעולם אל תוותר’.
מקום מיוחד תופס הציור של המידאן. בו קוקטייל מולוטוב מוצת על ידי מצית אוקראיני, ולמטה מתוארים כדורים. אריאלי אומר שהוא ביקש מהאמנית רשות להעביר את הציור לגופו.
עורו הופך למפה ייחודית של הדרך בין ישראל, מידאן, דונבאס והצבא האוקראיני.
חיי היומיום שהמלחמה לא הצליחה לבטל
הסרט התיעודי לא נשאר רק במרחב הטרגדיות הגדולות.
הצופים רואים איך בודקים תותים כדי לשמור על כשרות, איך ילדים עוזרים להעביר מוצרים, איך בתו של אחד הגיבורים פתחה סטודיו לפדיקור, והבן הצעיר מוצע להרוויח מייצור עותקי מפתחות לעולי רגל המגיעים.
אחד מתושבי אומן הגיע מבריטניה ונשאר באוקראינה עם משפחה גדולה. מישהו חושב על עסק, מישהו מכין אוכל חגיגי, מישהו מלמד ילדים להרוויח.
סצנות יומיומיות כאלה חשובות לא פחות מהסיפורים על החזית. הן מראות ששמירת החיים היא לא רק הישרדות פיזית. זו האפשרות להמשיך לגדל ילדים, להתפלל, לעבוד, להתבדח ולתכנן.
אחד הגיבורים חולם שאחרי המלחמה יופיע קו תעופה ישיר בין ישראל לאומן. לא דרך קייב, אודסה או לבוב, אלא ישירות מתל אביב לאומן.
״אוקראינה תופסת מקום שני בלבי״
לקראת הסוף הסרט הופך לכבד יותר.
צבי אריאלי אומר שהוא היה רוצה לחזור לישראל. אוקראינה, לדבריו, תופסת מקום שני בלבו. ללטביה, שם נולד, הוא כמעט ולא מרגיש רגשות: שם הוא הרגיש כאדם בין שני עולמות – לא רוסי לרוסים ובו זמנית רוסי ללטבים.
באוקראינה הוא השקיע יותר מדי כוחות, אך חושש שהקשר הזה לא יאפשר לו לעזוב.
מאחורי הקשיחות החיצונית נפתח בהדרגה אדם שנהרס פיזית ונפשית על ידי המלחמה.
שש ניתוחים, מכשירי שמיעה ותלות בתרופות
אריאלי מספר שהוא עבר שש ניתוחים. היו לו נזקים ברצועות, יש תוצאות של זעזוע מוח ומכשירי שמיעה.
אבל הבעיה הקשה ביותר שהוא מכנה היא הפרעת דחק פוסט-טראומטית.
הוא לא הצליח לישון זמן רב והתחיל לקחת באופן קבוע תרופות הרגעה בנזודיאזפיניות. אריאלי מודה שהוא פיתח תלות וקשה מאוד לוותר על התרופות.
המלחמה שינתה את יחסיו עם הקרובים. המשפחה התפרקה, הקשר נשמר בעיקר עם הבן, שאמור להגיע מישראל. במשך זמן רב אריאלי כמעט איבד עניין בעולם הסובב.
הוא מדגיש ש-PTSD לא בהכרח נראה כמו צעקות, תוקפנות או שיגעון. אדם יכול לדבר בשלווה חיצונית, אבל להפסיק להרגיש עניין במשפחה, בדרך, באנשים ובעתיד.
במהלך נסיעה בגרמניה התחילו לו פלאשבקים. הוא כל כך נפל מהמציאות שהוא עבר תחנות נחוצות. ״הראש – זה הכי לא נעים״, אומר הגיבור.
לא הקרב, אלא מה שנראה לאחר התקפות רוסיות
אריאלי מודה שההשתתפות עצמה בפעולות קרביות לא הייתה עבורו הסיבה העיקרית לטראומה פסיכולוגית.
הוא נזכר בשירותו בישראל ואומר שפעם ירה באויב חמוש מטווח קרוב בג’נין. אז הוא תפס את מה שקרה כהסרת איום לחבריו.
באוקראינה שבר אותו משהו אחר – היחס שראה של החיילים הרוסים לאזרחים.
הוא מספר על רכב שיצא מאזור מסוכן. הנהג נשאר היחיד בחיים, והאישה, הילדים והאישה המבוגרת שהיו ברכב נהרגו.
בסרט מתוארת הסצנה הזו בצורה מאוד נטורליסטית. לפרסום חשוב להעביר את משמעותה, מבלי להפוך את הטרגדיה האנושית לפרט מזעזע: חייל מוכן לא היה מוכן להשמדה שיטתית של משפחות אזרחיות.
דווקא התמונות האלה, לדבריו של אריאלי, ממשיכות לחזור אליו.
משל על דג ואהבה אמיתית
הסרט מסתיים במשל בלתי צפוי.
אריאלי נזכר באחד השיעורים הראשונים בישיבה. הרב הסביר את ההבדל בין אהבה להתאהבות בדוגמה של אדם שאומר שהוא אוהב דג.
למעשה הוא לא אוהב את הדג, אלא את עצמו – את ההנאה שהוא מקבל כשהוא אוכל אותו. אהבה אמיתית מתחילה כאשר אדם לא צורך את האחר, אלא משקיע בו כוחות, זמן ואת עצמו.
אריאלי מעביר את המחשבה הזו לאוקראינה.
בהתחלה ביקשו ממנו להעביר כמה שיעורים. לאחר מכן אחד החיילים אמר שהידע שהתקבל הציל אנשים. אחרי זה אריאלי המשיך ללמד יחידות, לעזור לחברים, לפנות משפחות ולחזור למקום שבו היה נחוץ.
הוא לא ‘אכל את הדג הזה’, אלא השקיע בו יותר מדי.
המשפט האחרון של הסרט לא נשמע כמו סיסמה מנצחת ולא כהבטחה לעתיד הרואי. אריאלי אומר שהוא ממשיך להיאחז בחיים, אף שכבר לא יודע על מה בדיוק.
מדוע ‘מלחמה לא שלו’ הפכה לשלו
שם הסרט בנוי על פרדוקס.
לרוב הגיבורים שלו היה דרכון ישראלי, בית ישראלי או אפשרות לעזוב. המלחמה הרוסית נגד אוקראינה יכלה להישאר עבורם זרה באופן פורמלי.
אבל המלחמה הפכה לשלהם דרך האנשים.
דרך הלוחמים שהם לימדו. דרך המשפחות היהודיות שהם פינו. דרך הבן שנהרג כשהגן על אוקראינה. דרך הפליטים שבנו להם בית. דרך המצה שהובילו לחזית. דרך החיות שנאספו תחת בוצ’ה. דרך מגילות התורה שממשיכים לכתוב בזמן ההפצצות הרוסיות. דרך הילד שנשאר ללא אב, והחייל שלאחר המלחמה כבר לא יכול לחזור לחיים הקודמים.
״מלחמה לא שלו״ לא טוען שכל הישראלים צריכים לחזור על בחירת הגיבורים. הסרט מראה משהו אחר: לפעמים האחריות על מה שקורה לא נובעת מאזרחות ולא מהוראת המדינה.
היא נובעת ברגע שאדם מבין שהוא יכול לעזור, ואחרי זה כבר לא מסוגל להעמיד פנים שהמתרחש לא נוגע לו.
