מדוע ההיסטוריה של השואה בערים אוקראיניות נותרת לא ידועה

הזיכרון לשואה באוקראינה הופך בהדרגה לחלק מההיסטוריה הלאומית, אך בערים ובכפרים קטנים הוא ממשיך להיעלם. יחד עם הקהילות שהושמדו, אבדו שמות, סיפורי משפחות, בתי כנסת ואפילו מידע על מקומות רצח המוני.

תלמידי בתי הספר האוקראינים מכירים את באבי יאר, אך אינם יודעים היכן נרצחו יהודים בעירם.

ראיון על מצב הזיכרון לשואה באזורים האוקראינים, שפורסם ב-4 באוגוסט 2026 על ידי הארגון “המפגש האוקראיני-יהודי“, מעלה בעיה שהיא רחבה בהרבה מבתי קברות הרוסים או בתי כנסת נטושים. מדובר בהיעלמות הזיכרון עצמו על כך שלפני מלחמת העולם השנייה יהודים היוו חלק משמעותי ולעיתים אף רוב האוכלוסייה בערים רבות באוקראינה.

בת שיחתה של העיתונאית אליזבטה צארגרדסקאיה הייתה אולגה לימונובה — מורה להיסטוריה בבית הספר הקייבי “ארודיט” ומתאמת תחום החינוך הפורמלי במרכז האוקראיני לחקר ההיסטוריה של השואה. חשוב להבהיר את מקור החומר: הראיון שודר לראשונה ב”רדיו הציבורי” ב-5 באוקטובר 2024, ובאוגוסט 2026 פורסם מחדש על ידי “המפגש האוקראיני-יהודי”. לכן, דברי לימונובה משקפים את המצב והערכתה המקצועית בעת הקלטת השיחה, ולא תוצאות מחקר נפרד שנערך ב-2026.

הסתירה העיקרית היא שהידע על השואה באוקראינה מתרחב ונעלם בו זמנית. הנושא כבר מוקצה בתוכנית הלימודים הבית ספרית, מורים מקבלים חומרים מתודיים חדשים, מופיעים פרויקטים מחקריים. אך ברמה המקומית, התושבים לעיתים אינם יודעים שבקרבת בתיהם היה בית כנסת, התקיים שוק יהודי או התרחשו רציחות המוניות.

חדשות ישראל — Nikk.Agency רואה בסיפור זה לא רק שאלה של חינוך אוקראיני. עבור משפחות ישראליות רבות, שמות ערים ועיירות אוקראיניות הם חלק מהביוגרפיה המשפחתית, שיכולה להישמר בתמונות, מכתבים וזיכרונות של קרובים שהיגרו, אך להיעלם ביישובים עצמם.

תוכנית הלימודים השתנתה, אך הכל תלוי במורה

לדברי אולגה לימונובה, לפני כ-15 שנה השואה הוזכרה בתוכנית הלימודים האוקראינית רק כאחד המרכיבים של הנושא על משטר הכיבוש הנאצי. כעת היא מוקצית בנפרד, והתלמידים צריכים להבין את משמעות השואה ולדעת את הסמלים והאירועים המרכזיים שלה הן בהקשר האירופי והן בהקשר האוקראיני.

גם הגישה לאירועים זיכרוניים השתנתה. בעבר השיעורים נערכו לעיתים קרובות באופן פורמלי לציון יום השנה לרציחות בבאבי יאר או ליום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה ב-27 בינואר. התוצאה העיקרית של האירוע יכולה הייתה להיות תמונה לאתר בית הספר או לדו”ח למשרד החינוך.

לימונובה סבורה שהיום הפורמליות הזו פחתה. מורים שעובדים באמת עם הנושא משתמשים בחומרים של המרכז האוקראיני לחקר ההיסטוריה של השואה, מכון “תקוה”, המכון האוקראיני לזיכרון לאומי וארגונים אחרים. עם זאת, השעות בתוכנית הלימודים עדיין אינן מספיקות, ולכן עומק השיחה תלוי לעיתים קרובות במעורבות האישית של המורה המסוים.

מה השתנה לטובה	מה נשאר פגיע
השואה נכללת בנפרד בתוכנית הלימודים הבית ספרית	מוקדש מעט זמן ללימוד הנושא
נוצרים חומרים לימודיים חדשים	איכות ההוראה תלויה במורה
פחת מספר האירועים הפורמליים למען הדו”ח	תלמידים עשויים לא לדעת את ההיסטוריה של עירם
עובדים על פרויקטים מחקריים של תלמידים	המחקרים המקומיים נשענים על מתנדבים
מוצבים “אבני נגף”	מבנים היסטוריים ובתי קברות ממשיכים להיהרס

מדוע הזיכרון המקומי נעלם

באבי יאר מופיע בספרי הלימוד הבית ספריים ונשאר הסמל המרכזי של השואה בשטח אוקראינה. עם זאת, ילדים בערים קטנות עשויים לא לדעת דבר על הרציחות שהתרחשו במרחק של כמה קילומטרים מבית ספרם.

לימונובה טוענת שעובדות השואה התקיימו כמעט בכל האזורים הכבושים של אוקראינה — בדונבאס, פודוליה, פולסיה, וולין, בגליציה, קייב, חרקוב ואודסה. ניסוחה שאין אף יישוב ללא לפחות אפיזודה אחת הקשורה לשואה הוא הכללה מקצועית רחבה. אין להציגו כעובדה סטטיסטית מאומתת החלה באופן מילולי על כל כפר אוקראיני.

הסיבות לאובדן הזיכרון הן ספציפיות. במהלך השואה הושמדו משפחות וקהילות שלמות. הניצולים לעיתים קרובות היגרו, ובתקופה הסובייטית הזהות היהודית של הקורבנות לעיתים קרובות נמסה בנוסחה המופשטת של “אזרחים סובייטים שלווים”.

בתחילת שנות ה-90 באוקראינה נאספו עדויות של אנשים ששרדו את השואה, כולל לארכיון הקרן שהוקמה על ידי סטיבן ספילברג. אך לא הצליחו להקליט את כולם. כעת כמעט ולא נותרו עדים, ויחד איתם נעלמה האפשרות לשחזר שמות רבים ונסיבות הפשעים דרך זיכרון חי.

בראיון מובא דוגמה אופיינית: חוקר זר מגיע לעיירה אוקראינית קטנה עם תמונות מלפני המלחמה ומספר לתושבים המקומיים שבכביש מסוים עמד בית כנסת, פעל שוק יהודי, וכ-40% מהאוכלוסייה היו יהודים. עבור התושבים המודרניים, המידע הזה מתגלה כהפתעה.

אפילו אנדרטאות שנשמרו עשויות להיעלם פיזית. בז’ולקבה שבמחוז לבוב נמצא בית כנסת מבוצר ידוע, אך אין בעיר קהילה יהודית מלאה שיכולה לממן את שיקומו. מורים, עובדי מוזיאונים והיסטוריונים יכולים לעסוק במחקרים, אך אין להם את האמצעים לשיקום מבנים גדולים.

“הזיכרון דועך אפילו במקום שבו הוא עדיין קיים”, כך מתארת לימונובה את המצב שבו העדויות החומריות נשמרו, אך הקהילה האחראית עליהן כבר לא קיימת.

מה זה אומר עבור אוקראינה וישראל

הכותרת על “דעיכת” הזיכרון לא צריכה להתפרש כהצהרה על כישלון מוחלט של המדיניות הזיכרונית האוקראינית. האתר הרשמי של המרכז האוקראיני לחקר ההיסטוריה של השואה מראה שהעבודה נמשכת גם ב-2026: נערכים סמינרים למורים, מתפרסמים מחקרים, מתקיים תחרות תלמידים, מתפתחים פרויקטים “רשת הזיכרון” ו”אבני נגף”.

ביוני 2026 בקייב, למשל, הסתיימה עבודת צוותי המחקר של פרויקט “אבן אחת — חיים אחד: 80 אבני נגף לקייב”. ביולי המרכז ערך סמינרים מדעיים-מתודיים בקייב ובאודסה, וכן פרסם אוסף על האתגרים של שמירת הזיכרון לשואה בזמן מלחמה. זה מאשר שהעבודה המוסדית לא נעצרה.

הבעיה היא אחרת: בין הזיכרון הלאומי להיסטוריה של חצר, בית ספר או רחוב מסוים נשאר פער. אדם יכול לדעת את מספר הקורבנות של באבי יאר, אך לא לדעת את שם המשפחה היהודית שחיה לפני המלחמה בבית הסמוך.

עבור ישראל, לנושא זה יש גם משמעות מעשית. בארכיונים המשפחתיים של ישראלים — יוצאי אוקראינה — עשויים להישמר מסמכים, תמונות, כתובות וזיכרונות שכבר אינם קיימים במוזיאונים המקומיים. דיגיטציה והעברתם לחוקרים יכולים להחזיר לערים האוקראיניות חלק מההיסטוריה האבודה.

עם זאת, אי אפשר להטיל את האחריות לשמירת הזיכרון הזה אך ורק על יהודים או על ישראל. השואה של יהודי אוקראינה התרחשה בשטח אוקראינה והיא חלק מההיסטוריה האוקראינית. גישה זו, לדברי לימונובה, התחזקה באופן ניכר לאחר מהפכת הכבוד: ההיסטוריה של יהודי אוקראינה נתפסת פחות ופחות כזרה או נפרדת מההיסטוריה של המדינה.

מערכת חדשות ישראל רואה במסקנה העיקרית של הראיון את הצורך במעבר מטקסי זיכרון לעבודה מקומית. לא מספיק לדבר פעם בשנה על באבי יאר. יש צורך לקבוע את שמות הנרצחים, להקליט סיפורי משפחות, למפות את מקומות הרציחות, לשמר בתי קברות ולהסביר לתלמידים מי חי בעירם לפני האסון.

הזיכרון נעלם לא רק כאשר אנדרטה נהרסת. הוא נעלם כאשר התושבים כבר לא יודעים למי הוקמה האנדרטה ומדוע ההיסטוריה היהודית של עירם נקטעה פתאום.

מקור: ראיון “רדיו הציבורי” מ-5 באוקטובר 2024; פרסום חוזר של הארגון “המפגש האוקראיני-יהודי” מ-4 באוגוסט 2026.