“לא מהווה את עמדת הקהילה היהודית בכללותה”: הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן על הערבות של הרב הראשי של קייב עבור אירינה מודרה

הרב הראשי של קייב, יונתן מרקוביץ’, הגיע לבית המשפט למלחמה בשחיתות והציע להיות ערב אישי עבור אירינה מודרה. משה אסמן השיב במשפט: “זו אינה עמדת הקהילה היהודית בכללותה”. ניתחתי מדוע אסמן אינו הממונה על מרקוביץ’, מה קישר את מודרה לרב זמן רב לפני התיק הפלילי ומדוע 150 מיליון גריבנה הביאו את הסיפור הזה ישירות לישראל.

מחבר: פאבל שווייקו

ב-25 באוגוסט 2026 משה ראובן אסמן הגיב בפומבי להחלטת הרב הראשי של קייב, יונתן בנימין מרקוביץ’, לשמש ערב עבור אירינה מודרה – סגנית ראש לשכת נשיא אוקראינה לשעבר, שבית המשפט למלחמה בשחיתות בחר להטיל עליה אמצעי מניעה. את המשפט החשוב ביותר ניסח אסמן ב-25 באוגוסט 2026 בתגובה ל-RBC בצורה ברורה:

“הצהרת הרב מרקוביץ’ על נכונותו לשמש ערב הייתה יוזמה אישית שלו ואינה עמדת הקהילה היהודית בכללותה”

בדקתי בנפרד את מבנה המוסדות הרבניים, את היסטוריית הקשרים של מרקוביץ’ עם מודרה ומה שהתרחש במקביל בבית המשפט למלחמה בשחיתות. התברר כי הנוסחה הקצרה “הרב הראשי של אוקראינה גינה את הרב הראשי של קייב” כאן מבלבלת יותר. אסמן אכן משתמש בתואר הלאומי, מרקוביץ’ – בתואר עירוני, אך זו אינה מערכת “ממונה – כפוף”. יתרה מכך, באוקראינה קיימת כבר עשרות שנים תחרות בין מספר מרכזים דתיים על הזכות להשתמש במושג “הרב הראשי של אוקראינה”.

אם אתם מחפשים מי חשוב יותר – אסמן או מרקוביץ’, מדוע הרב של קייב ערב עבור אירינה מודרה, מה בדיוק אמר אסמן, האם זה קשור לקהילה היהודית באוקראינה ומה הקשר לטימור מינדיץ’ בישראל, כל השאלות הללו אכן שייכות לסיפור אחד. אבל אי אפשר לערבב אותן: אמון אישי של רב אינו הוכחה לחפות, חשד של NABU אינו גזר דין, ומוצא יהודי או קשרים עם ישראל אינם נושא להאשמה פלילית.

מה בדיוק אמר אסמן – ומדוע בהצהרתו יש שני גבולות שונים

בתגובה ל-RBC-אוקראינה אסמן לא דרש להעניש את מרקוביץ’ ולא הצהיר כי לרב של קייב לא הייתה זכות לשמש ערב. הניסוח היה עדין יותר. לדברי אסמן, כאשר אדם במהלך תהליך משפטי רגיש מזכיר את מעמדו הדתי, זה עשוי להיתפס על ידי החברה כניצול סמכות הקהילה הדתית. הוא כינה את ערבוב התפקידים הזה שגוי והצהיר כי הוא אינו תומך בו באופן מוחלט.

זו הבדל משמעותי. מרקוביץ’ יכול היה לבטוח במודרה באופן אישי. הוא יכול היה להאמין שהיא לא תברח ותמלא את דרישות בית המשפט. קודקס הפרוצדורה הפלילית האוקראיני דווקא מאפשר ערבות אישית של אנשים שבית המשפט מוכן לבטוח בהם. אבל מרקוביץ’ הסביר את אמונו לא רק בהיכרות מקצועית: בבית המשפט הוזכרו הקהילה, תפילה, קשריו עם מודרה כרב. לאחר מכן ההמלצה האישית קיבלה ממד דתי באופן בלתי נמנע.

אסמן ניסה לחתוך בדיוק את זה. לא “למרקוביץ’ אין זכות להחזיק בדעה כזו”, אלא “זו דעתו של מרקוביץ’, ולא עמדת היהודים באוקראינה”.

אבל אז הוא הציב גבול שני – בכיוון ההפוך.

אסמן הצהיר כי הוא מגנה באופן מוחלט את גל האנטישמיות, שלדעתו, התעורר לאחר החלטת מרקוביץ’. הוא הדגיש: מעשה של רב בודד אינו נותן זכות להעליב את העם היהודי, להפיץ סטריאוטיפים אנטישמיים או להאשים קהילה שלמה. בסיום הצהרתו הופיעו שלושה עקרונות: החוק צריך להיות שווה לכולם, האחריות צריכה להיות אישית, לאנטישמיות אין הצדקה.

כאן אני בכוונה לא הופך את דברי אסמן על “גל האנטישמיות” לסטטיסטיקה שקבענו בעצמנו. המקור מציין כי כך תיאר אסמן את התגובה. כדי להגיע למסקנה נפרדת על היקף התופעות האנטישמיות היה צורך לחקור מאגר פרסומים ותגובות. אבל עקרון הצהרתו אינו משתנה מכך.

במהות, אסמן סירב לשני הכללות קולקטיביות בו זמנית. אי אפשר לומר: “מאחר שמרקוביץ’ הוא הרב הראשי של קייב, הקהילה היהודית ערבה עבור מודרה”. אבל אי אפשר גם לומר: “מאחר שרב ערב עבור חשודה, האחריות מוטלת על היהודים”.

בחדשות קצרות שתי המחשבות הללו בקלות הופכות לאחת. עבורי, ההפרדה ביניהן היא הפרט החשוב הראשון שאי אפשר להשליך מהסיפור הזה בלי לאבד משמעות.

מרקוביץ’ לא התכוון לשלם עבור מודרה: מה המשמעות של ערבות

ב-24 באוגוסט יונתן מרקוביץ’ הגיע באופן אישי לבית המשפט למלחמה בשחיתות של אוקראינה. VAKS הוא בית משפט מיוחד שנוצר לטיפול בתיקים פליליים על שחיתות ברמה גבוהה במדינה. עבור הקורא הישראלי אין כאן אנלוגיה מדויקת: זה לא סתם עוד בית משפט מחוזי ולא מחלקה של משטרה רגילה.

מרקוביץ’ הציע לקחת את מודרה בערבות אישית.

זה לא אומר שהוא התכוון להפקיד במקומה 20 או 150 מיליון גריבנה. ערבות אישית בתהליך הפלילי האוקראיני היא אמצעי מניעה עצמאי. הערב מתחייב בפני בית המשפט לפקח על מילוי החשודה את חובותיה הפרוצדורליות ולסייע להופעתה לפי הזמנה. בית המשפט, בתורו, צריך להחליט אם הערב המסוים ראוי לאמון מספיק.

מרקוביץ’ הצהיר שהוא מכיר את מודרה כמה שנים ובטוח בה. בדיון נאמר שהיא הגיעה לקהילה, הגיעה להתפלל ושמרה על קשר עם הרב. הוא אמר שלדעתו, מודרה לא תאכזב לא את הקהילה, לא אותו אישית ולא את המדינה. דיווחים על הופעתו מאשרים כי בית המשפט בדק בנפרד אם הרב מבין את חובות הערב. מרקוביץ’ השיב בחיוב.

היו יותר מערב אחד. לכן להציג את הגנת מודרה כסיפור שנבנה אך ורק על סמכותו הדתית של מרקוביץ’ גם יהיה שגוי. אבל דווקא השתתפות הרב העניקה לדיון ממד ציבורי שלא היה נוצר סביב עמית או מכר לשעבר רגיל.

בסופו של דבר בית המשפט לא הסכים להשאיר את מודרה רק בערבות.

ב-25 באוגוסט VAKS שלח אותה למעצר ל-60 יום עם אפשרות להפקיד ערבות בסך 20 מיליון גריבנה. זה בערך 1.33 מיליון שקל או 448 אלף דולר לפי השער ב-25 באוגוסט. התביעה ביקשה ערבות חלופית של 150 מיליון גריבנה – בערך 10 מיליון שקל או 3.36 מיליון דולר.

ההבדל בין 20 ל-150 מיליון גם חשוב. בית המשפט לא תמך בכל הערכת הסיכון הכספית שהציעה התביעה, אך גם לא ראה באמון האישי של הערבים בסיס מספיק לאמצעי מניעה רך יותר.

זה לא גזר דין למודרה.

במילון החדשות האוקראיני המילים “נעצרו”, “נשלחו למעצר” בקלות יוצרות תחושה כאילו האשמה כבר נקבעה. כאן מדובר רק באמצעי מניעה במהלך החקירה. מודרה מערערת על ההאשמות, והמסקנה הסופית על אשמתה יכולה להינתן רק על ידי בית המשפט לאחר בחינת הראיות.

עבור נאנווסטי – חדשות ישראל ההפרדה הזו עקרונית גם כי בהמשך החומר מופיעה ישראל. שם של אדם שחי כאן, קשרים משפחתיים של החשודה עם ישראל וביוגרפיות של שני הרבנים לא צריכים להפוך באופן בלתי מורגש להחלפה של ראיות.

מי חשוב יותר – אסמן או מרקוביץ’: הלוגיקה הישראלית כאן לא עובדת

כשאני ראיתי לראשונה שני תארים זה לצד זה – “הרב הראשי של אוקראינה” ו”הרב הראשי של קייב”, התשובה הברורה ביותר נראתה פשוטה: הראשי במדינה צריך להיות מעל הראשי בעיר.

עבור אדם שחי בישראל, לוגיקה כזו טבעית.

אצלנו הרבנות הראשית לישראל היא מערכת מאורגנת מדינית. מועצת הרבנות הראשית פועלת על פי חוק, יש לה סמכויות ספציפיות בתחום הכשרות, הכשרת רבנים, הכנת דיינים ונושאים דתיים אחרים. במועצה ישנם שני רבנים ראשיים לישראל, ואחד מהם גם קשור להנהגת מערכת בתי הדין הרבניים. זו מבנה מוסדי אמיתי, מעוגן על ידי המדינה.

באוקראינה אין פירמידה מדינית מאוחדת של סמכות דתית יהודית.

וזה לא ניואנס של טרמינולוגיה.

ההיסטוריה מראה כי את התואר “הרב הראשי של אוקראינה” משתמשים נציגים של מבנים שונים במשך עשרות שנים. יעקב דב בלייך היה מוכר באופן נרחב כרב הראשי של קייב ואוקראינה כבר בתחילת שנות ה-90. לאחר מכן, בשנת 2003, קיבל את התואר הלאומי עזריאל חייקין, הקשור למבנה חב”די אחר. בספטמבר 2005 נבחר משה ראובן אסמן לרב הראשי של אוקראינה – וההחלטה הזו מיד עוררה ויכוח ציבורי. JTA אז תיארה את המצב כמעט בלתי ייאמן עבור קורא ישראלי בנוסחה: “מדינה אחת – שלושה רבנים ראשיים”.

הסיבה לא הייתה שמישהו שכח לבטל מינוי ישן.

איגודים דתיים שונים, קהילות ורשתות חסידיות קבעו בדרכים שונות מי בדיוק זכאי לייצג את יהודי אוקראינה. עמדת הרב הראשי שם העניקה משקל ציבורי, גישה למנהיגים מדיניים ותפקיד סמלי של נציג הקהילה, אך לא נוצרה מתוך אנלוג אוקראיני מאוחד לחוק הרבנות הראשית בישראל.

והיום זה לא רק סיפור מהארכיונים.

Forward בשנת 2022 ניתח בפירוט את התחרות המתמשכת בין משה אסמן ליעקב בלייך על התואר הלאומי. הפרסום ציין במפורש כי שניהם מופיעים בתקשורת כרבנים ראשיים של אוקראינה. JTA מאוחר יותר גם כינתה את אסמן כאחד מכמה אנשים שטוענים לתואר זה.

מרקוביץ’ נמצא בעמדה אחרת.

הוא – הרב הראשי של קייב ושליח רשמי של חב”ד בבירה האוקראינית. למעלה משני עשורים הוא ומשפחתו מנהלים תשתית קהילתית משלהם. Times of Israel בשנת 2025 תיאר את עבודתו עם הצבא האוקראיני ליצירת נהלים המאפשרים להבטיח קבורה יהודית לחיילים שנפלו; לצורך ייעוץ נפגש מרקוביץ’ עם הרב הראשי של צה”ל אייל כרם.

יש כאן עוד פרט שלא הייתי משליך כהיסטוריה שולית. אסמן עצמו קשור לחב”ד, אך אינו חלק מהמבנה הרשמי של שליחי חב”ד באוקראינה, בעוד שמרקוביץ’ הוא שליח רשמי – שליח התנועה בקייב. Forward ציין את המאפיין הזה של המבנה, ופרסומים ישנים של JTA מראים שהיחסים בין מרכזי חב”ד השונים באוקראינה וסביב התואר הלאומי היו מזמן לא פשוטים.

לכן התשובה הנכונה לשאלה “מי מהם חשוב יותר?” מורכבת משני חלקים.

לפי היקף התואר המוצהר אסמן גבוה יותר: אוקראינה מול קייב. מנהלית אסמן אינו ממונה על מרקוביץ’.

הוא לא יכול לבטל את ערבותו, להדיח אותו מתפקיד הרב הראשי של קייב או להוציא צו מחייב לקהילתו רק כי הוא משתמש בתואר הלאומי.

זה משנה לחלוטין את משמעות ההצהרה ב-25 באוגוסט.

אסמן הופיע לא כממונה, המוכיח בפומבי את הכפוף. הוא הופיע כמנהיג יהודי משפיע אחר ואמר לחברה: אל תשליכו את החלטת מרקוביץ’ על כולנו.

מדוע מרקוביץ’ בכלל בוטח במודרה: הסיפור לא התחיל בבית המשפט

אם נשאיר רק את התמונה מ-VAKS, אפשר להחליט שרב ידוע הופיע פתאום בבית המשפט והתערב עבור פקידה בכירה.

אבל הקשרים שלהם התחילו הרבה לפני מבצע “פורסט גאמפ”.

בכתבה קודמת של נאנווסטי – חדשות ישראל השוויתי את הביוגרפיה היהודית הציבורית של מודרה עם ראיונותיה ואירועים רשמיים. בראיון שהוקלט ב-19 בינואר 2026 – בערך שבעה חודשים לפני החיפושים – סיפרה מודרה בעצמה על היכרותה עם מרקוביץ’.

לדבריה, הרב הגיע פעם למשרדה. הם שוחחו על ישראל, ומרקוביץ’ שם לב שאין מזוזה על הדלת.

בביקור הבא הוא הביא מזוזה והתקין אותה. מודרה סיפרה שלאחר מכן מרקוביץ’ ואשתו, הרבנית אינה, המשיכו לבוא אליה מדי פעם, ומשפחתה חוגגת חגים יהודיים. הסיפור הזה שוחזר בפירוט בכתבה של נאנווסטי מ-25 באוגוסט.

מופיעה לוגיקה שונה לחלוטין של ערבות.

מרקוביץ’ לא העריך מסמכים בנקאיים ולא ערך חקירה משלו. הוא ערב עבור אדם שהוא ראה כחלק ממעגל מוכר ושאיתו היו לו קשרים של שנים.

זה מסביר את מעשהו – ומראה את גבול העדות הזו.

אם הרב יודע שמודרה הגיעה לקהילה, קיימה הבטחות בשיחה אישית ושמרה על קשר קבוע, זה עשוי לתת לו סיבה להאמין שהיא תופיע בבית המשפט.

אבל מזה אי אפשר להסיק אם היא ידעה את מקורם של 150 מיליון הגריבנה המסוימים, השתתפה בתוכנית פיננסית, נתנה הוראות לעובדי בנק או ביצעה פעולות אחרות שעליהן מדבר החקירה.

אמון אישי עונה על שאלה אחת.

תהליך פלילי – על שאלה אחרת.

למודרה יש גם קשרים משפחתיים אמיתיים עם ישראל. אמה עלתה לארץ וחיה בראשון לציון. בתה של מודרה היא אזרחית ישראלית ולמדה כאן. בנתוני ההצהרה האוקראיניים הופיעו גם נכסים במערכת הבנקאית הישראלית. עם זאת, לא מצאתי אישור לאזרחות ישראלית של מודרה עצמה, ובבדיקה הקודמת של נאנווסטי הפרדנו במודע את התזה התקשורתית הבלתי מאושרת הזו מהעובדות המשפחתיות המוכחות.

זה חשוב במיוחד עכשיו.

לאחר הצהרת אסמן קל מאוד לבנות שרשרת רעילה: פקידה יהודייה – ישראל – רב – ערבות – כסף.

אבל התיק הפלילי לא בנוי כך.

החקירה מדברת על פעולות ספציפיות של אנשים ספציפיים. משפחה בראשון לציון לא מוכיחה כלום. מזוזה במשרד לא מוכיחה כלום. אזרחות ישראלית של הבת לא מוכיחה כלום. כמו שערבות הרב כשלעצמה לא מפריכה כלום.

הנסיבות הללו מסבירות את החלק האנושי והציבורי של הסיפור. הראיות צריכות להסביר את החלק הפלילי.

מ-150 מיליון גריבנה לטימור מינדיץ’: מדוע ישראל הפסיקה להיות רק רקע ביוגרפי

אירינה מודרה החזיקה בתפקיד שגם לישראלי כדאי לפענח.

עד 19 באוגוסט היא הייתה סגנית ראש לשכת נשיא אוקראינה. זה לא אנלוג למשרד נשיא ישראל. לשכת נשיא אוקראינה היא מרכז מנהלי-פוליטי משפיע ליד ראש המדינה, המשתתף בהכנת החלטות, במדיניות משפטית, בתהליכים בינלאומיים ובאינטראקציה עם רשויות אחרות.

לפני המעבר לשם עבדה מודרה כסגנית שר המשפטים. בין תחומי עיסוקה הציבוריים היו אחריות משפטית בינלאומית של רוסיה, עבודה עם נכסים רוסיים מוקפאים ויצירת מנגנוני פיצוי לאוקראינה.

לכן הופעתה בין החשודים של NABU הפכה לאירוע פוליטי רועש.

המבצע קיבל את השם “פורסט גאמפ”. NABU – הלשכה הלאומית למלחמה בשחיתות של אוקראינה, גוף מיוחד החוקר שחיתות של בכירים. SAP – התביעה המיוחדת למלחמה בשחיתות, המלווה פרוצדורלית תיקים כאלה ותומכת בהאשמה.

באחד הפרקים המרכזיים החקירה מדברת על 150 מיליון גריבנה.

זו לא סתם סכום עגול.

ביוני 2026 בדיוק 150 מיליון גריבנה הופקדו כערבות משפטית עבור שר האנרגיה לשעבר, הרמן גלושצ’נקו – דמות מרכזית בתיק אחר רועש, הידוע בשם “מידאס”.

גרסת החקירה היא שהיה צורך להעביר מזומנים ממקור פלילי לכאורה דרך ישויות משפטיות ותשתית בנקאית, ולהפוך אותם לכסף ללא מזומן שניתן להעביר לחשבון רשמי של בית המשפט.

אני מדגיש: זו גרסת NABU ו-SAP, ולא עובדה שנקבעה כבר על ידי בית המשפט על אשמתה של מודרה.

אבל ב-25 באוגוסט הגרסה הזו קיבלה המשך חדש.

בדיון על אמצעי המניעה לראש Sense Bank הצהיר התובע של SAP כי המזומנים לערבות של גלושצ’נקו נמסרו למודרה על ידי טימור מינדיץ’. הפרסומים מהדיון מתוארכים ל-25 באוגוסט; מדובר באותם 150 מיליון גריבנה.

לפי גרסת התובע, מודרה הייתה אמורה לעזור למצוא מנגנון להלבנת הכספים דרך פעולות בנקאיות.

כאן ישראל מופיעה לראשונה לא רק כמקום מגוריה של אמה של החשודה ולא כחלק מהביוגרפיה של הרבנים.

טימור מינדיץ’ נמצא בישראל.

וזה לא מקרה נפרד שהתאים במקרה. הוא דמות מרכזית בתיק “מידאס”, שבגינו אוקראינה כבר שלחה לישראל בקשה רשמית להסגרה. נאנווסטי עקבו אחר ההליך הזה בנפרד: המסמכים לאחר תיקון ליקויים טכניים נשלחו למשרד המשפטים של ישראל ב-31 במרץ 2026, וב-10 באוגוסט אמר ראש SAP אלכסנדר קלימנקו כי הצד האוקראיני עדיין מחכה לתשובה.

באותו רגע עברו 132 ימים.

חוסר תשובה לא ניתן לכנות סירוב של ישראל להסגיר את מינדיץ’. אנחנו לא יודעים זאת. ההליך הישראלי להסגרה כולל בדיקה משפטית ובנסיבות מסוימות דיון משפטי.

אבל ההצהרה החדשה של התובע ב-25 באוגוסט מוסיפה לסיפור ההסגרה חומר נוסף: לפי גרסת SAP, כספי מינדיץ’ מופיעים כעת לא רק בתוך “מידאס”, אלא גם בפרק “פורסט גאמפ”, שבו מופיעה מודרה.

וכאן כבר אי אפשר לצמצם את הסיפור ל”רב התערב עבור פקידה”.

ביום מרקוביץ’ אומר לבית המשפט על אמון אישי וקהילה.

בית המשפט שולח את מודרה למעצר.

אסמן מפריד את מעשה הרב מכל הקהילה היהודית.

וכמעט במקביל התובע בדיון אחר מכנה אדם שנמצא בישראל כמקור המזומנים המשוער במרכז הפרק הפלילי.

האירועים הללו לא מוכיחים זה את זה משפטית. אבל עיתונאית הם משנים את ההקשר.

עכשיו כל ערבוב לא זהיר של דת, זהות יהודית, ישראל וחשדות פליליים הופך למסוכן עוד יותר.

מדוע המילים “לא עמדת הקהילה היהודית” כאן חשובות יותר מוויכוח בין שני רבנים

לאחר בדיקת כל הקווים לא הייתי מכנה את המתרחש “פיצול היהודים באוקראינה”. אין בסיס למסקנה כזו.

יש לנו החלטה ספציפית של יונתן מרקוביץ’, תגובה ציבורית ספציפית של משה אסמן ומערכת קיימת של מרכזים יהודיים שונים, שבתוכה אף תואר לאומי לא יוצר סמכות מנהלית מאוחדת על כל הקהילות. הסיפור של אירינה מודרה צריך להיפתר בכלל במישור אחר – על ידי בית המשפט, מסמכים בנקאיים, שיחות, עדויות וראיות אחרות, ולא על ידי מוצא המשתתפים.

לכן המשפט של אסמן “לא є позицією єврейської спільноти в цілому” עבורי היה מדויק יותר מכל כותרת על סכסוך בין רבנים. הוא מחזיר את האחריות לערב הספציפי ומגן על הקהילה מהכללת האחריות הזו. מרקוביץ’ ערב בשמו. לאסמן יש זכות לומר בפומבי שהוא לא מסכים עם צעד כזה. אבל אף אחד מהם לא הופך את התיק הפלילי ל”תיק יהודי”, בדיוק כמו שהופעתו של טימור מינדיץ’ בגרסת התביעה לא הופכת אותו לתיק של מדינת ישראל.

ונשארת השאלה שחשובה יותר עכשיו מהבהרת “מי מהרבנים חשוב יותר”. בית המשפט יצטרך לברר אם הייתה קיימת השרשרת המתוארת על ידי SAP מהמזומנים של מינדיץ’ דרך מודרה ותשתית בנקאית ל-150 מיליון גריבנה של ערבות, וישראל תצטרך להחליט על הליך נפרד סביב הבקשה להסגרה של מינדיץ’.

על רקע זה הצהרת אסמן קובעת גבול מועיל עוד לפני גזר הדין העתידי: החוק מעריך את פעולות האנשים באופן אישי. הקהילה הדתית לא יכולה להיות לא ערב קולקטיבי ולא נאשם קולקטיבי.