הסרט התיעודי האוקראיני “דיביה” של הבמאי דמיטרי גרשקו זכה בפרס על שם תום ברמן והוכרז כסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים אן ארבור בארצות הברית. עבור הקולנוע האוקראיני זה לא רק עוד הצלחה פסטיבלית, אלא אות חשוב: נושא המלחמה באוקראינה ממשיך להישמע בסדר היום התרבותי הבינלאומי לא רק דרך כרוניקת החזית, אלא גם דרך שפת הטבע, הזיכרון והמרחב ההרוס.
לקהל הישראלי החדשות הללו מובנות במיוחד ברמה הרגשית. במדינה שבה נושא המלחמה אינו מופשט מזה זמן רב, סרטים כאלה נתפסים לא כארט-האוס רחוק, אלא כניסיון להראות בכנות מה קורה לאדמה כאשר עובר דרכה אלימות. וזו בדיוק הסיבה שהניצחון של “דיביה” בארצות הברית חורג מגבולות השיחה המקצועית הצרה על קולנוע.
מדוע הניצחון של “דיביה” בארצות הברית חשוב לא רק לקולנוע האוקראיני
פסטיבל הסרטים אן ארבור התקיים בין ה-24 ל-29 במרץ, ולאחר מכן נמשך בפורמט מקוון עד ה-13 באפריל. הסרט האוקראיני זכה בפרס על שם תום ברמן, שמוענק לסרט התיעודי הטוב ביותר בתוכנית. יחד עם ההכרה, צוות הסרט קיבל גם פרס כספי בסך 5000 דולר.
עצם העובדה של הפרס הזה חשובה בכמה ממדים. ראשית, מדובר בבמה יוקרתית, הקשורה מזה זמן רב לקולנוע ניסיוני ואמנותי. שנית, הניצחון מראה שהנושא האוקראיני נשאר בולט בסביבה התרבותית הבינלאומית לא רק כסיפור פוליטי, אלא גם כהצהרה אמנותית עצמאית.
על מה הסרט של דמיטרי גרשקו
“דיביה” הוא סרט-מסע באדמת אוקראינה בזמן המלחמה. הסרט מציג את המדינה לפני הפלישה המלאה ואחריה, מחבר קטעי הרס, עקבות קרבות והתאוששות איטית של הטבע.
היוצרים במכוון מוותרים על דיאלוגים וטקסט מאחורי הקלעים. במקום זאת, הסרט בנוי על דימויים, קול, מרקם המרחב ותנועת האדמה עצמה, שחווה את המלחמה יחד עם האנשים. בפריים – יערות שרופים, מכתשים בשדות, טכניקה צבאית מעוותת, עקבות אלימות, שנכתבו ממש בנוף.
אבל “דיביה” לא מסתכם רק בעדות חזותית של השמדה. בסרט הזה הטבע לא משתתק לחלוטין. בו נשארת תנועה, קצב עונתי, צמיחת עשב, חזרה הדרגתית של החיים אפילו למקומות שבהם עד לא מזמן עברה קו ההרס.
מה הכוח של הסרט הזה ולמה הוא יכול להדהד בישראל
המאפיין העיקרי של “דיביה” הוא שהוא מציג את המלחמה לא דרך סט הקטעים החדשותי המוכר, אלא דרך מרחב שלא יודע לשקר. אדמה, יער, שדה, חלקים מפוחמים, שלדי טכניקה חלודים – כל אלה הופכים לעדות עצמאית של המתרחש.
אינטונציה כזו הופכת את הסרט לחזק במיוחד. הוא לא מתווכח, לא מצהיר, לא לוחץ במילים. במקום זאת, הוא מכריח את הצופה להסתכל יותר זמן ובתשומת לב רבה יותר. על המסך יחד עם הטבע פועלים חבלנים, אקולוגים, מחפשי גופות ומתנדבי בעלי חיים – אנשים שעוזרים לאדמה וליצורים החיים לחזור לחיים בתנאי המלחמה המתמשכת.
למה זה יותר מסתם קולנוע פסטיבלי
במזרח התיכון מבינים היטב שמלחמה הורסת לא רק בתים וגורלות. היא משנה את הסביבה עצמה, את האוויר, המים, היערות, השדות, הגיאוגרפיה המוכרת של החיים. זו בדיוק הסיבה שסרט על השפעת המלחמה על הטבע באוקראינה יכול להישמע בישראל בצורה חדה במיוחד.
בהקשר זה נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמים לב לדבר חשוב: הסרט האוקראיני מדבר על המלחמה ללא סיסמאות ישירות, אך מכך המסר שלו הופך לחזק יותר. הוא מראה שגם אחרי האש והמתכת נשארת המאבק לשיקום, ומאבק זה נוגע לא רק למדינות, אלא גם לאדמה עצמה.
מה ידוע על פסטיבל הסרטים אן ארבור
פסטיבל הסרטים אן ארבור נחשב לפסטיבל הוותיק ביותר לקולנוע ניסיוני ואוונגרדי בצפון אמריקה. הוא נוסד בשנת 1963 והפך מזה זמן רב לאחת הבמות הסמליות לקולנוע אמנותי, שעובד עם צורה לא סטנדרטית, שפה חזותית חדשה והחלטות תיעודיות נועזות.
השנה הפסטיבל הקדיש תשומת לב ניכרת לקולנוע האוקראיני הן בתוכנית התחרותית והן בתוכנית הלא תחרותית. בנוסף ל”דיביה”, בתחרות התיעודית השתתף גם הסרט של אדלינה בורץ “פרחי אוקראינה”.
מה המשמעות של הפרס הזה לסדר היום התרבותי האוקראיני
הפרס על שם תום ברמן הוא לא רק ציון זיכרון בקטלוג הפסטיבל. הוא מדגיש שהקולנוע התיעודי האוקראיני היום נתפס כחלק משיחה בינלאומית גדולה על אלימות, זיכרון, עמידות ועתיד לאחר קטסטרופה.
זו בדיוק הסיבה שהניצחון של “דיביה” בארצות הברית ניתן להחשיב כחשוב לא רק לבמאי דמיטרי גרשקו ולצוות שלו. זהו עוד אישור לכך שהסיפור האוקראיני ממשיך למצוא צורות אמנותיות חזקות ולצאת לקהל העולמי דרך שפה שאינה דורשת תרגום – שפת הדימויים, השקט וההישרדות.