למה ה”שמאל” וה”ימין” הישראלים מתווכחים לא על “פוליטיקה”, אלא על עצם ה”מוסר”

בישראל הוויכוח בין השמאל לימין מזמן חרג מגבולות המחלוקת הרגילה בין מפלגות, תוכניות וסיסמאות בחירות. על פני השטח זה נראה כמו סכסוך על מלחמה, ביטחון, יחסי ערבים-ישראלים, תפקיד בית המשפט, המדינה והדת. אבל אם מסתכלים לעומק, מתברר: לעיתים קרובות מדובר לא רק על דעות שונות על אותם אירועים, אלא על שתי דרכים שונות להבין את העולם, הצדק והנאמנות האנושית.

זו הסיבה שאותו עובדה בחברה הישראלית מעוררת לא רק הערכות שונות, אלא תגובות מוסריות כמעט בלתי תואמות.

עבור חלק מהאנשים העיקר הוא לא לבגוד בשלהם. עבור אחרים – לא לוותר על עקרון אוניברסלי, גם אם זה לא נוח וכואב.

וכאשר הסכסוך הפנימי הזה לא נקרא בשמותיו, המדינה תמשיך להתווכח כאילו מדובר במספרים, למרות שבאמת מדובר במה שנחשב לטוב, מה – לחובה, ומה – לבגידה.

לא רק שתי פלטפורמות, אלא שתי מערכות קואורדינטות

מקובל לומר שהשמאל והימין הם אנשים עם תוכניות פוליטיות שונות.

חלקם תומכים בביטחון חזק יותר ובאחדות לאומית, אחרים – בזכויות אדם, בהגבלת כוח המדינה ובחוקים מוסריים אוניברסליים יותר. אבל במציאות הישראלית ההסבר הזה כבר לא מספיק.

ההשקפה הימנית בצורתה ההמונית לרוב נבנית סביב שייכות.

העולם בלוגיקה כזו מתחלק לשלהם ולזרים, והמוסר לא קיים בנפרד מהחלוקה הזו. הוא מתחיל לפעול בצורה שונה בהתאם למי מדובר. שלהם יכולים לטעות, להתנהג בגסות, להיות לא הוגנים, אבל הם עדיין נשארים שלהם. הזר מלכתחילה נתפס כמי שלא ניתן לסמוך עליו, שיש לחשוש ממנו ושסבלו לא חייב לעורר את אותה תגובה כמו סבלם של שלהם.

בתרבות הפוליטית הישראלית זה מתבטא במיוחד בחדות, כי המדינה חיה בתנאי איום ממשי, זיכרון המלחמות, הפיגועים והתחושה המתמדת של מצור. באווירה כזו החלוקה ל’שלהם’ ו’זרים’ הופכת לא רק לתגובה רגשית, אלא גם לאמצעי תיאור עצמי. יתרה מכך, זרים יכולים להיות לא רק ערבים או איראן. בתוך ישראל עצמה בקלות נכנסים לקטגוריה זו ‘שמאלנים’, שופטים, פקידים, האליטה האשכנזית, ליברלים חילוניים, דוברי רוסית, חרדים, מהגרים, פעילי זכויות אדם – הסט משתנה, אבל המנגנון עצמו נשאר.

אויב משותף במערכת כזו לעיתים קרובות חשוב יותר ממטרה חיובית משותפת. לא רעיון מאחד את המחנה, אלא אובייקט של רוגז. לא דמות העתיד, אלא דמות הסכנה.

למה בחברה לוחמת הצדק נראה כאיום

זו הסיבה שבתקופות מלחמה או משבר חריף, הניסיון לדבר על סטנדרטים מוסריים שווים לכולם נתפס לא ככנות, אלא כעוינות.

כאשר אדם אומר שגם לזרים יש ליישם חמלה, חוק ומידה, דבריו נתפסים בקלות כחתירה תחת ההגנה הקולקטיבית. הוא כאילו לא רק מתווכח, אלא שובר את המגן הפסיכולוגי הפנימי שעליו נשענת הסולידריות הקהילתית.

בזה טמונה אחת התכונות העיקריות של הוויכוח הפוליטי הישראלי.

עבור אנשים רבים המוסר הוא קודם כל נאמנות לשלהם. אם הורגים את ילדינו, זהו רוע מוחלט. אם פעולותינו מובילות למותם של ילדים זרים, זה מוסבר במלחמה, בצורך, באובדן נלווה, באשמת האויב או בהכרחיות הסכסוך. הסימטריה כאן נראית לא כהומניזם, אלא כמעט כחילול הקודש.

עבור חלק אחר של החברה המוסר בנוי אחרת.

שם במרכז עומדת לא הנאמנות, אלא הצדק. לא השבט, אלא העיקרון.

גישה כזו דורשת שאותם חוקים יפעלו גם נגד האויב וגם נגד שלהם. אם אסור להרוג אזרחים חפים מפשע, זה צריך להיות אסור תמיד. אם יש חוק, הוא לא צריך להפוך לפריבילגיה רק למחנה שלך. אם יש חמלה, היא לא יכולה להסתיים בגבול הזהות.

על הקו הזה נולד הקרע העיקרי בישראל. חלקם סבורים שמוסר אוניברסלי במלחמה אמיתית הוא מותרות שהחברה לא יכולה להרשות לעצמה תחת איום. אחרים משוכנעים שדווקא הוויתור על המוסר האוניברסלי הוא שמפרק את המדינה מבפנים, כי הוא הופך אותה מקהילה של אזרחים למחנה שחי לפי כללי גיוס רגשי.

חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency הראו לא פעם בדוגמאות מחיי החברה הישראלית שהקרע הזה עובר לא רק בין מפלגות בכנסת, אלא גם דרך משפחות, קולקטיבים בעבודה, אוניברסיטאות, הסביבה הצבאית ואפילו שיחות רגילות במקלטים, שם פחד, כעס ותחושת גורל משותף לעיתים קרובות חזקים יותר מכל טיעון רציונלי.

למה את הוויכוח הזה כמעט בלתי אפשרי לסיים

בדיון הישראלי לעיתים קרובות חושבים בטעות שניתן לפתור את השאלה בעובדות נכונות.

שאם נסביר טוב יותר, נביא מספרים, נזכיר כרונולוגיה, נציג קשר סיבתי, אז היריב בהכרח ישנה את עמדתו. אבל זה לא תמיד עובד בדיוק בגלל שהוויכוח לא עוסק בעובדות כשלעצמן.

כאשר אדם אחד תופס את הדיון כחיפוש אחר אמת, ואחר – כבדיקת נאמנות, ביניהם נוצרת כמעט תהום בלתי ניתנת לגישור. עבור הראשון הכרה בטעות עצמית היא חלק מחשיבה כנה. עבור השני – סיכון להחליש את שלו ולתת טיעון לזרים.

ובתנאי סכסוך דווקא סוג ההתנהגות השני לעיתים קרובות מתברר כמשתלם חברתית: הוא נותן תחושת שייכות, ביטחון וחום רגשי בתוך הקבוצה.

לכן השמאלי בישראל לעיתים קרובות נראה לימני לא רק נאיבי, אלא מסוכן.

והימני לשמאלי נראה לא רק קשוח, אלא חירש מוסרית.

כל אחד רואה באחר לא רק יריב פוליטי, אלא נושא של מבנה אנושי אחר.

זה לא אומר שכל הימנים זהים או שכל השמאלנים באמת חיים לפי סטנדרטים אוניברסליים גבוהים. המציאות תמיד מורכבת יותר מכל תבנית. בין הימנים יש אנשים שעבורם חשובים גם מגבלות מוסריות וכבוד אנושי לזרים. בין השמאלנים יש מספיק ציניות, יהירות וסטנדרטים כפולים. אבל ההבדל הכללי בעדיפויות בכל זאת קיים, והוא מסביר הרבה במה שקורה היום בישראל.

הוויכוח בין השמאל לימין כאן לעיתים קרובות מתברר כוויכוח לא על איך לנהל את המדינה טוב יותר, אלא על מה בכלל עושה את האדם מוסרי.

עבור צד אחד מוסרי להיות בעד שלך, גם כשזה דורש לעצום עיניים לשאלות לא נוחות. עבור השני – מוסרי לשאול את השאלות האלה גם כשזה עושה אותך זר בין שלך.

וכאשר ישראל נשארת חברה שחיה תחת לחץ של מלחמה, זיכרון, טראומה ופחד מתמיד, הסכסוך הזה לא ייעלם. כי הוא נוגע לא רק לבחירות, לא רק לנתניהו, לא רק לרפורמה המשפטית או למלחמה בעזה. הוא נוגע ליסוד החוזה החברתי: האם האומה נבנית על צדק משותף או על נאמנות משותפת.

מתשובה לשאלה זו תלוי לא רק השפה של הפולמוס הפוליטי. תלוי גם איך ישראל רוצה לראות את עצמה בעתיד – מדינה שיודעת להגן על שלה, מבלי לוותר על מגבלות מוסריות, או חברה שבה עצם הרעיון של צדק ייראה יותר ויותר כחולשה.