- July 22, 2026
- 12:17 pm
- אוקראינה
לפעמים הכוח של המדינה נמדד לא בכמות הפקידים, הגנרלים והמשרדים הסגורים. לפעמים הוא מתבטא בכיכר — בקולות האנשים, בשלטים מאולתרים, בפנים צעירות וביכולת של החברה לומר בשקט אך בעקשנות לשלטון: אנחנו לא מסכימים.
לאוקראינים לקח רק שישה ימים להשיג שניים מתוך שלושת הדרישות שאיתן יצאו לרחובות.
אלכסנדר סירסקי עזב את תפקיד המפקד העליון של הכוחות המזוינים של אוקראינה.
המפקד החדש הפך להיות מיכאיל דרפאטי.
הדרישה השלישית עדיין לא בוצעה: המשתתפים במחאות רוצים את חזרתו של מיכאיל פדורוב לתפקיד שר ההגנה.
אבל ששת הימים הללו כבר הפכו לאירוע שלא ניתן לצמצם רק לשינויים פרסונליים. הם הראו שגם בזמן מלחמה כוללת, החברה האוקראינית לא מוכנה לקבל בשקט כל החלטה של השלטון. אנשים לא ויתרו על זכותם לשאול שאלות, לדרוש הסברים ולהשפיע על עתיד המדינה.
הכל התחיל מהחלטה שנראתה לא הוגנת
המחאות החלו לאחר התפטרותו של מיכאיל פדורוב מתפקיד שר ההגנה.
עבור אוקראינים רבים, פדורוב לא היה רק עוד פקיד. עם שמו קישרו את חידוש הטכנולוגיה בצבא, הכנסת רחפנים, מערכות רובוטיות, ניהול דיגיטלי ומנגנוני רכש הגנה שקופים יותר.
בחברה ראו פרדוקס כואב: האדם שדיבר על הצורך לשמור על חיילים ולהחליף אנשים בטכנולוגיות היכן שאפשר, עוזב את משרד ההגנה, בעוד שאלכסנדר סירסקי נשאר המפקד העליון.
האנשים הראשונים יצאו לרחובות בדרישה להחזיר את פדורוב.
אבל מהר מאוד המחאה התרחבה.
על שלטי הקרטון הופיעו מילים חדשות: סירסקי צריך ללכת, הצבא זקוק לפיקוד אחר, אוקראינה צריכה להילחם בטכנולוגיות ולא לשלם בחיי אדם ללא סוף.
ואז הופיע שמו של האדם שהמשתתפים במחאות רצו לראות בראש הכוחות המזוינים: מיכאיל דרפאטי.
כך נוסחו שלוש הדרישות:
סירסקי צריך לעזוב את התפקיד.
דרפאטי צריך להיות המפקד העליון.
פדורוב צריך לחזור למשרד ההגנה.
באוקראינים אפילו קרטון הפך לכוח
למחאות הללו לא היו במות יקרות, בימוי מורכב או שלטים זהים שהודפסו בבית דפוס אחד.
אנשים הגיעו עם חתיכות קרטון רגילות.
עליהם כתבו ביד — בחדות, באירוניה, לפעמים מצחיק, לפעמים בכאב. סיסמה אחת הייתה יצירתית יותר מהשנייה. הקרטון הפך לשפה חיה של חברה שהתעייפה מהחלטות סגורות ולא רצתה לשתוק יותר.
כך נולד הסמל המרכזי של ששת הימים הללו.
באוקראינים אפילו קרטון — זה כוח.
לא בגלל שהקרטון עצמו מסוגל לשנות מדינה. אלא בגלל שמאחורי כל שלט כזה עמד אדם. אזרח שיצא מהבית, הגיע לכיכר ואמר בגלוי מה הוא דורש מהשלטון שלו.
לרחובות יצאו בעיקר צעירים אוקראינים. הגיעו ותיקים, מתנדבים, קרובי משפחה של חיילים, אנשים שעבורם המלחמה כבר מזמן לא הייתה חדשות רחוקות.
הם לא שברו חלונות ראווה, לא יצרו מהומות ולא ניסו להרוס את המדינה.
הם באו להגן על עתידה.
בשקט.
בתרבות.
בעקשנות.
בכבוד.
בדיוק בגלל זה המחאות הללו הפכו לכל כך חזקות. לא הייתה בהן שנאה כלפי אוקראינה. להפך — אנשים יצאו כי הם אוהבים אותה יותר מדי מכדי להסכים עם החלטות שהם רואים בהן מסוכנות או לא נכונות.
שישה ימים — והשלטון נסוג
לא מזמן התפטרותו של סירסקי נראתה כמעט בלתי אפשרית.
המלחמה נמשכה, החזית חוותה לחץ עצום, וכל שינוי חד בפיקוד הצבאי העליון יכול היה להיות מוצג כאיום על היציבות. השלטון יכול היה להסתמך על סודיות, מצב מלחמה, מורכבות המצב והצורך לתת אמון בהנהגת המדינה.
אבל אנשים המשיכו לצאת.
שישה ימים הם חזרו על דרישותיהם.
שישה ימים השלטון ראה שהמחאה לא נעלמת.
שישה ימים שלטי הקרטון הפכו לסמל יותר ויותר מוכר של התנגדות ציבורית למערכת הניהול הישנה.
ולדימיר זלנסקי התחיל לקיים פגישות עם מפקדי הקורפוסים, נציגי יחידות קרביות, מנהיגים צבאיים ויצרני נשק. נדונו בעיות אספקה, רכש, רחפנים, מערכות רובוטיות, גיוס וניהול הצבא.
ואז קרה מה שהרחוב דרש.
סירסקי הוסר.
דרפאטי הפך למפקד העליון.
עבור משתתפי המחאות זה לא היה רק החלטת הנשיא. זה היה הוכחה: הם נשמעו.
זו לא הייתה רק החלפת גנרל אחד באחר
הסיפור של סירסקי ודרפאטי — זה לא רק ויכוח על שמות משפחה.
עבור אוקראינים רבים הם מסמלים שתי תפיסות שונות של הצבא.
אחת קשורה למסורת הפיקוד הסובייטית: היררכיה נוקשה, סגירות החלטות, מרחק גדול בין הפיקוד העליון לחייל.
השנייה — עם צבא הדור החדש: גמיש יותר, טכנולוגי, מסוגל להסתגל במהירות, לתת אמון במפקדים צעירים ולשמור על חיי אדם בכל מקום שבו ניתן לשמור עליהם באמצעות רחפנים, רובוטים ומערכות ניהול מודרניות.
מינויו של דרפאטי נתפס כהתחלה של הרס מה שהמשתתפים במחאות כינו סובייטיות בתוך הצבא.
כמובן, שינוי פרסונלי אחד לא יכול לשנות מיד מערכת צבאית עצומה. המפקד העליון החדש לא יכול לפתור ביום אחד את בעיות הגיוס, האספקה, הפיקוד והאינטראקציה בין היחידות.
אבל החברה ראתה את הצעד הראשון.
והצעד הזה נעשה לא רק במשרדים. אליו השלטון נדחף על ידי הרחוב.
«רצתי להפגנות האלה כמו לדייט»
במיוחד חזק את האווירה של הימים הללו מעבירות המילים של אחת המשתתפות במחאות.
היא הודתה שהיא רצה להפגנות כמו לדייט. כי להיות בין אנשים מלאי אומץ, כבוד ותחושת צדק, היה עבורה כמו לצאת לאוויר הצח.
בכיכר כל אחד נראה מיוחד.
חי.
חופשי.
יודע מה הוא רוצה.
אנשים הגיעו לשם לא כי איבדו אמון באוקראינה. הם הגיעו כי האמינו בה כל כך חזק שלא יכלו להרשות לעצמם להישאר בבית.
ברגעים הראשונים ההפגנה נראתה כמו מימד אחר — מרחב של אנשים אמיתיים שלא מורידים את הראש ולא כורעים ברך. אלא אם כן על ברך אחת — כדי לכבד את זכרם של הלוחמים האוקראינים שנפלו.
בזה טמון המשמעות המרכזית של המחאות הללו.
הן החזירו לאנשים את התחושה שאוקראינה — זה לא שטח, לא מפה ולא אוסף של מוסדות מדינה.
אוקראינה — זה קודם כל אנשים.
אנשים שנלחמים.
אנשים שמצילים פצועים.
אנשים שיוצרים נשק.
אנשים שעוזרים לצבא.
ואנשים שיוצאים לכיכר כשהם מרגישים שהשלטון הפסיק לשמוע אותם.
העורף גם הפך לחזית
במשך שנים רבות הסמל המרכזי של ההתנגדות היו החיילים האוקראינים.
הם אלה שמחזיקים את החזית, עוצרים את הצבא הרוסי ומשלמים את המחיר הגבוה ביותר על קיומה של המדינה.
אבל אירועי יולי הראו: העורף גם יכול להפוך לחזית.
לא חזית של נשק, אלא חזית של אחריות אזרחית.
משתתפי ההפגנות הרגישו שהם הפכו לקול של אלה שנמצאים בחפירות, שמשרתים שנים ללא רוטציה נורמלית, שמחכים לפתרונות מודרניים יותר, לאספקה טובה יותר ולמפקדים שמסוגלים להעריך את חיי כל חייל.
אנשים בכיכרות לא ניסו להחליף את החיילים. הם ניסו לגרום למדינה לשמוע את החיילים.
במשך ששת הימים הללו החברה הזכירה לשלטון: המלחמה לא מבטלת את הדמוקרטיה. להפך, מדינה שנלחמת על חירות לא יכולה לדרוש מאזרחיה לוותר על חירות הקול.
שתי ניצחונות מתוך שלושה
כעת משתתפי המחאות מדברים על שתי דרישות שבוצעו.
סירסקי כבר לא בתפקיד המפקד העליון.
דרפאטי עומד בראש הכוחות המזוינים של אוקראינה.
אבל הדרישה השלישית נשארת.
פדורוב צריך לחזור למשרד ההגנה.
עבור המפגינים זהו עניין עקרוני. הם לא רוצים שהשלטון יסתפק בהחלפת המפקד העליון ויחשוב שהזעם הציבורי כבר ניתן להחשיב כמוצא.
בהבנתם, מינויו של דרפאטי וחזרתו של פדורוב צריכים להיות חלק מהתחלה מחדש של ניהול ההגנה: מפקד חדש — לרפורמת הצבא, פדורוב — למודרניזציה טכנולוגית של משרד ההגנה.
ואנשים מוכנים להמשיך לצאת.
כי עכשיו הם יודעים: השלטון שומע לא מיד, אבל הוא שומע.
כוח החירות
ששת הימים הללו לא פתרו את כל בעיות אוקראינה.
המלחמה לא הסתיימה.
הצבא הרוסי לא נעלם.
הרגלים סובייטיים בתוך מערכות המדינה לא נהרסו ברגע אחד.
השחיתות לא הובסה.
הצבא לא הפך למושלם רק בזכות החלפת המפקד העליון.
אבל קרה משהו אחר, לא פחות חשוב.
האוקראינים שוב הרגישו את כוחם.
כוח החירות.
כוח הקול.
כוח הרצון.
כוח האומץ.
הם ראו שהאזרח אינו אדם שמותר לו להצביע פעם בכמה שנים ואז דורשים ממנו לשתוק. לאזרח יש זכות לשאול, לדרוש ולפקח על השלטון אפילו בזמנים הקשים ביותר.
אולי זו הסיבה לכך שקרטון רגיל הפך לסמל המרכזי של הימים האלה.
קל לכופף קרטון.
קל לקרוע אותו.
הוא מפחד מגשם ואש.
אבל כאשר מחזיקים אותו אלפי אנשים חופשיים, הוא הופך לחזק יותר מדלתות סגורות, תפקידים גבוהים והחלטות שהשלטון חשב שהן סופיות.
תוך שישה ימים הקרטון האוקראיני גרם למערכת לרעוד.
ועכשיו השאלה המרכזית היא לא רק אם פדורוב יחזור למשרד ההגנה.
השאלה המרכזית היא האם אוקראינה תוכל להפוך את האנרגיה של המחאות הללו לחידוש אמיתי של הצבא והמדינה.
האנשים כבר עשו את הצעד שלהם.
עכשיו תור השלטון להוכיח שהוא באמת הבין את מה שנשמע.
כי השלטון הוא העם.
ואוקראינה היא האנשים הבלתי נכנעים שלה.