«ויתרו על ‘אוקרים’?»: איך התעמולה הרוסית פוגעת בעצמה בניסיון ללעוג לאוקראינה

התעמולה הממשלתית הרוסית שוב השיגה ניצחון משכנע על ביטוי שאף אחד לא אמר.

הפעם נכנסה לקרב המידע הדוברת הרשמית של משרד החוץ הרוסי, מריה זכרובה. הסיבה הייתה הערה של שר החוץ לשעבר של אוקראינה, בוריס טארסיוק, על האפשרות לשם ‘רוס’.

״כלומר, המשטר הקייבי כבר ויתר על ‘האוקרים’? עכשיו הם ‘רוסים’?״ — שאלה זכרובה.

הבדיחה הייתה אמורה להראות את הבלבול של קייב, את המשבר בזהות האוקראינית ואת ה’פיצול’ הנוסף בתוך אוקראינה. אך כתוצאה מכך, התעמולה הרוסית הראתה בעיקר את חוסר היכולת שלה לקרוא משפטים במלואם.

כי לא היה שום החלטה על שינוי שם אוקראינה. לא היה חוק, צו נשיאותי, יוזמה ממשלתית או אפילו קמפיין פוליטי.

הייתה שאלה היפותטית של עיתונאי. הייתה תשובה מותנית של דיפלומט לשעבר. והייתה מכונת המידע הרוסית, שהייתה צריכה שוב לנצח את ההמצאה שלה.

איך המילה ‘אם’ נעלמה בדרך למוסקבה

הראיון עם בוריס טארסיוק פורסם ב-RBC-אוקראינה ב-14 ביולי 2026. השיחה עסקה בעיקר ביחסים של אוקראינה עם פולין, הונגריה וסלובקיה, קונפליקטים היסטוריים ומכשולים בדרך להצטרפות המדינה לאיחוד האירופי.

העיתונאי הזכיר את מקדוניה הצפונית, שנאלצה לשנות את שמה הממלכתי כדי ליישב סכסוך עם יוון, ושאל אם אוקראינה לא יכולה להתמודד עם דרישות דומות מצד שכנותיה.

טארסיוק ענה בצורה ברורה: מאוקראינה אף אחד לא דורש לשנות את השם.

ורק לאחר מכן הוסיף שבמצב היפותטי היה מציע את השם ‘רוס’, כי הוא רואה בו את השם המקורי של המדינה האוקראינית ואת המורשת של רוס של קייב.

בעיתונאות נורמלית המשפט הזה היה נשמע בערך כך:

״טארסיוק: אף אחד לא דורש לשנות את שם אוקראינה, אבל היפותטית הייתי מציע את השם ‘רוס’״.

אבל התעמולה הרוסית פועלת אחרת. ה’אם’ המותנה הוא פרט מיותר עבורה, שמפריע לייצור הסנסציה.

לכן מהמשפט נעלמה תחילה המילה ‘אם’. לאחר מכן נעלמה המשפט ‘אף אחד לא דורש לשנות את השם’. לאחר מכן הפכה ההרהור האישי של השר לשעבר ל’רעיון של קייב’. וכמה שעות לאחר מכן כבר דיווחו התקשורת הרוסית שה’שלטונות הקייביים רצו לשנות את שם אוקראינה’.

כך פועל פס הייצור המידע: בכניסה יש ציטוט אמיתי, וביציאה — אויב נוח שאפשר להכות בו בחגיגיות.

השר לשעבר הפך פתאום ל’משטר הקייבי’

במיוחד נגעו התקשורת הרוסית במעמדו של בוריס טארסיוק.

הוא אכן עמד פעמיים בראש משרד החוץ של אוקראינה ויש לו ניסיון דיפלומטי רב. אבל בזמן הראיון טארסיוק לא כיהן כראש משרד החוץ ולא ייצג את הממשלה האוקראינית הנוכחית.

יתרה מכך, כבר ב-20 באוגוסט 2025 שחרר אותו נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, מתפקידו כנציג הקבוע של אוקראינה במועצת אירופה. הצו המתאים פורסם באתר הרשמי של הנשיא.

אבל לתעמולה הרוסית זה לא משנה.

מספיק שכל פקיד אוקראיני לשעבר יאמר משפט שמתאים לכותרת, והוא מיד הופך ל’קייב’, ‘השלטונות הקייביים’ או ‘המשטר הקייבי’.

כנראה, לפי אותה לוגיקה, כל אמירה של שר רוסי לשעבר צריכה להיחשב כקו מדיני חדש של הקרמלין. אבל להשתמש בכללים שלהם נגד רוסיה עצמה, התקשורת הממשלתית הרוסית משום מה לא ממהרת.

זכרובה התווכחה עם דמות שהומצאה על ידי התעמולה הרוסית

לאחר העיבוד הנחוץ של הציטוט, הופיעה על הבמה מריה זכרובה.

סוכנות הידיעות TASS דיווחה כי נציגת משרד החוץ הרוסי הזכירה ל’שלטונות הקייביים’, שלכאורה רצו לשנות את שם המדינה, שבעבר הם ראו עצמם כיורשי ה’אוקרים’ המיתולוגיים.

כאן התעמולה הרוסית ביצעה תרגיל יפה במיוחד.

תחילה היא עצמה ייחסה לשלטון האוקראיני הצעה שהשלטון האוקראיני לא עשה.

לאחר מכן היא עצמה הכריזה על האוקראינים כ’אוקרים’.

לאחר מכן היא עצמה החליטה שאוקראינה לכאורה ויתרה על השם שהומצא על ידי התעמולה הרוסית.

ולבסוף היא עצמה לעגה לקייב על סתירה שנוצרה כולה בתוך מערכת המידע הרוסית.

זה כבר לא רק ויכוח עם דחליל. זה תיאטרון מדיני של שחקן אחד, שבו התעמולה כותבת בעצמה את השורות של היריב, מתרעמת עליהן בעצמה ומכריזה על עצמה כמנצחת.

NAnews — חדשות ישראל מציינת: המשפט של זכרובה אומר הרבה יותר על היחס הרוסי לאוקראינים מאשר על עמדת אוקראינה.

המילה ‘אוקרים’ אינה שם רשמי של העם האוקראיני. זהו כינוי לועג שהופץ במשך שנים דווקא בסביבה התעמולתית הרוסית.

המדינה האוקראינית לא יכלה ‘לוותר’ על המילה הזו, כי היא מעולם לא קיבלה אותה.

באותה הצלחה אפשר לשאול מדוע הצרפתים פתאום ויתרו על להיקרא ‘צפרדעים’, או מדוע האמריקאים כבר לא רואים עצמם כ’פינדוסים’. התשובה ברורה: כינויים מעליבים קיימים בראשו של מי שמשתמש בהם.

התעמולה איבדה את הקו ההיסטורי שלה

אבל הבעיה העיקרית עבור זכרובה נמצאת עוד יותר עמוק.

התעמולה הממשלתית הרוסית טוענת במשך שנים שרוסיה ואוקראינה כביכול הם ‘עם אחד’, שהזהות האוקראינית מלאכותית, והמורשת ההיסטורית של רוס שייכת למוסקבה.

ופתאום, כאשר דיפלומט אוקראיני מדבר על זכותה של אוקראינה למורשת רוס, נציגת משרד החוץ הרוסי עונה: ‘עכשיו הם רוסים?’

זה יוצא די לא נוח.

אם האוקראינים, לפי גרסת הקרמלין, הם חלק מ’עם רוסי אחד’, מדוע זכרובה מתפלאת על פנייה של פוליטיקאי אוקראיני להיסטוריה של רוס?

אם האוקראינים אינם קשורים לרוס, אז על איזה בסיס השלטון הרוסי ממשיך לספר על ‘עם אחד’?

התעמולה הרוסית מנסה להוכיח בו זמנית שתי רעיונות מנוגדים:

האוקראינים הם ‘בעצם רוסים’, ולכן לאוקראינה אין זכות למדינה נפרדת.

לאוקראינים אין זכות לקרוא לעצמם יורשי רוס, כי רוס כביכול שייכת אך ורק לרוסיה.

שתי הבניות משמשות לסירוגין — בהתאם למה שנוח יותר לומר בתוכנית טלוויזיה מסוימת.

ההיגיון נחשב למותרות לא הכרחיות.

אף אחד לא משנה את שם המדינה — אבל התעמולה כבר נהנית

הסיפור הופך לעוד יותר אבסורדי אם נזכור את הצד המשפטי של העניין.

שם אוקראינה קשור להוראות החוקה. לשינוי שם אמיתי של המדינה תידרש פרוצדורה חוקתית מורכבת.

במקביל, סעיף 157 לחוקת אוקראינה קובע שהחוקה לא יכולה להשתנות בתנאי מלחמה או מצב חירום. זאת אושר שוב ושוב על ידי בית המשפט החוקתי של אוקראינה.

כלומר, גם אם באוקראינה הייתה מופיעה יוזמה כזו, לא ניתן היה לממש אותה בתנאים הנוכחיים.

אבל לדון בפרוצדורות משפטיות אמיתיות לא מעניין את התקשורת הרוסית.

הרבה יותר נוח ליצור תמונה שבה ‘המשטר הקייבי’ התעורר בבוקר, החליט בדחיפות לוותר על אוקראינה, בחר לעצמו שם חדש, הודיע על כך לשר לשעבר וקיבל מיד תשובה שנונה מזכרובה.

למבנה הזה אין שום קשר למציאות, אבל הוא מותאם היטב להפצה בערוצי טלגרם ובתוכניות טלוויזיה.

NAnews — חדשות ישראל מציינת עוד פרט אופייני: התקשורת הרוסית כמעט ולא התעניינה בתוכן הראיון עצמו עם טארסיוק.

הוא דיבר על בעיות ביחסים של אוקראינה עם שכנותיה, על סכסוכים היסטוריים פולניים-אוקראיניים, על הצורך בפשרות למען הצטרפות לאיחוד האירופי ועל איך הקרמלין מנצל סכסוכים בין מדינות אירופיות.

אבל מתוך השיחה הגדולה נלקחה רק משפט מותנה אחד.

כי לדון ביחסים המורכבים של אוקראינה ואירופה זה קשה. לשם כך נדרשים עובדות, הקשר ולפחות כבוד מינימלי לקורא.

ולכתוב ‘החליטו לשנות את שם אוקראינה’ זה הרבה יותר פשוט.

כאשר התעמולה משתדלת יותר מדי

התעמולה הרוסית שואפת כל הזמן להציג את אוקראינה כמדינה ללא היסטוריה וזהות משלה.

אבל בכל פעם שהאוקראינים דנים בהיסטוריה שלהם, מוסקבה מתחילה להילחץ.

אם אוקראינה מזכירה את רוס של קייב — זה מוכרז כ’גניבת ההיסטוריה הרוסית’.

אם אוקראינה מדגישה את הזהות הלאומית שלה — היא מואשמת ב’הפרדה מלאכותית’ מרוסיה.

אם האוקראינים מדברים על עתיד אירופי — זה נקרא ‘ויתור על השורשים’.

אם האוקראינים מדברים על השורשים שלהם — מודיעים להם שהשורשים האלה כבר הופרטו על ידי מוסקבה.

כתוצאה מכך, התעמולה הרוסית מוצאת את עצמה במלכודת שהיא בנתה בעצמה.

היא רוצה בו זמנית להכחיש את קיומה של אוקראינה עצמאית ולהתרעם על כל ביטוי של עצמאות אוקראינית.

לכן התשובה של זכרובה נראית לא כל כך כלעג על טארסיוק, אלא כסימפטום של בלבול אידיאולוגי משלה.

משרד החוץ הרוסי ניסה להתבדח על ‘משבר הזהות האוקראינית’, אבל בטעות הראה את המשבר של המדריך התעמולתי הרוסי.

מה קרה באמת

שום שינוי שם של אוקראינה לא מתרחש.

שר החוץ לשעבר בוריס טארסיוק ענה על שאלה היפותטית על דרישות אפשריות של מדינות שכנות במהלך המשא ומתן על הצטרפות לאיחוד האירופי.

הוא הצהיר במפורש שאף אחד לא דורש מאוקראינה לשנות את השם.

לאחר מכן הוסיף טארסיוק שבאופן אישי במצב מותנה היה מציע את השם ‘רוס’.

התקשורת הרוסית הסירה מהתשובה שלו את ההקשר המותנה, הפכה את הדעה האישית של הדיפלומט לשעבר ליוזמה של השלטון הנוכחי והעבירה את המבנה שהתקבל למריה זכרובה.

זכרובה, בתורה, לעגה לאוקראינים על ויתור על מילה שהאוקראינים עצמם מעולם לא קראו לעצמם.

כל הסיפור לקח פחות מיממה.

תחילה התעמולה הרוסית המציאה אירוע.

לאחר מכן היא עצמה הפיצה אותו.

אחר כך היא עצמה הגיבה עליו.

ובסוף היא עצמה בירכה את עצמה על הניצחון.

מקרה נדיר שבו מכונת המידע הייתה בו זמנית מחברת החדשות, מקור הזעם, המגיב הראשי והקורבן של עצמה.