ארדואן אוסף את הקשת הטורקית: טורקיה רוצה לדבר עם האזור בזכויות של כוח, ולא של מבקש

נשיא טורקיה רג’פ טאיפ ארדואן לאחר ביקורו בקזחסטן והשתתפותו בפסגות בטורקסטן למעשה סימן מסגרת חדשה למדיניות החוץ של אנקרה. זה כבר לא סתם סיור דיפלומטי ולא הצהרות רגילות לאחר משא ומתן.

טורקיה מראה שהיא מתכוונת לחזק את השפעתה בכמה כיוונים בבת אחת: במרכז אסיה, בקווקז הדרומי, באנרגיה, בנאט”ו, ביחסים עם האיחוד האירופי ובמזרח התיכון.

לישראל האות הזה חשוב במיוחד.

אנקרה שוב מנסה לשחק תפקיד של כוח, שמתווכח, מתמקח, מתווך ובונה את הארכיטקטורה האזורית שלה בו זמנית. בתמונה זו, קזחסטן, אזרבייג’ן, אינטגרציה טורקית ונתיבי אנרגיה הופכים לא לנושאים נפרדים, אלא לחלקים מאסטרטגיה גדולה אחת.

קזחסטן היא לא רק שותפה, אלא נקודת כניסה למרכז אסיה.

התוצאה העיקרית של פגישות ארדואן עם נשיא קזחסטן קסים-ג’ומארט טוקאייב הייתה חתימת ההצהרה על ידידות נצחית ושותפות אסטרטגית מורחבת. בשפה הדיפלומטית נוסחאות כאלה נשמעות לעיתים קרובות מוכרות, אך כאן ההקשר חשוב.

אנקרה לא רק מחזקת את היחסים עם אסטנה. היא מעגנת את קזחסטן בתוך מערכת טורקית רחבה יותר, שבה טורקיה רוצה להיות לא צופה, אלא אחד ממרכזי המשיכה.

ארדואן הדגיש במיוחד את המסחר, ההשקעות והאנרגיה. מטרת טורקיה היא להעלות את מחזור הסחר עם קזחסטן ל-15 מיליארד דולר.

זה כבר לא שפת סיסמאות, אלא תשתית.

כסף, נתיבים, לוגיסטיקה, חוזים, פרויקטים אנרגטיים – כך היום נבנית השפעה. טורקיה מבינה זאת היטב. לכן אינטגרציה טורקית עבור ארדואן נשמעת לא כמו מועדון תרבותי לפי תחומי עניין, אלא כפרויקט פוליטי-כלכלי עם אופק ארוך.

למה טורקסטן הפכה לבמה נוחה להצהרה גדולה

הפסגות בטורקסטן נתנו לארדואן במה שבה ניתן היה לשלב סמליות ופרקטיקה. מצד אחד – זהות טורקית משותפת, זיכרון היסטורי, קרבה תרבותית. מצד שני – אינטרסים מאוד קונקרטיים: שוק, חומרי גלם, מסדרונות תחבורה, ביטחון.

קזחסטן בתוכנית זו תופסת מקום מיוחד. זו מדינה גדולה במרכז אסיה, עשירה במשאבים וממוקמת בין כמה מרכזי כוח.

זו הסיבה שהביקור של ארדואן לא ניתן לקריאה רק כאפיזודה דו-צדדית. טורקיה מסתכלת רחב יותר. היא מנסה לקשור את המדינות הטורקיות למרחב שבו לאנקרה יהיה משקל פוליטי קבוע.

אזרבייג’ן, נפט ומסדרונות: היכן מתחילה הגיאופוליטיקה האמיתית

ארדואן הקדיש תשומת לב מיוחדת לאזרבייג’ן. וזה לא במקרה.

עבור טורקיה, באקו היא לא רק בעלת ברית עם שפה קרובה וקשרים פוליטיים. אזרבייג’ן היא המפתח לנתיבי אנרגיה ותחבורה שמחברים את הים הכספי, הקווקז, טורקיה והשוק האירופי.

ארדואן הזכיר את צינור באקו – טביליסי – ג’ייהאן. דרכו יוצא הנפט האזרבייג’ני לים התיכון, תוך עקיפת נתיבים הקשורים לרוסיה.

זו פרט עקרוני.

בעולם שבו האנרגיה שוב הפכה לכלי לחץ, כל נתיב עצמאי הופך לטיעון פוליטי. טורקיה רוצה להיות המדינה שדרכה עוברים הטיעונים הללו.

הסכמי נפט וגז חדשים, עליהם דיבר ארדואן, משתלבים באותה לוגיקה. אנקרה שואפת להיות לא רק שטח מעבר, אלא גם צומת אנרגיה. וצומת אנרגיה – זה כבר לא רק כלכלה. זו השפעה, כוח משא ומתן וגישה להחלטות גדולות.

עבור הקהל הישראלי הנושא הזה אינו רחוק. מזרח הים התיכון, הקווקז, טורקיה, אזרבייג’ן ושאלות ביטחון האספקה קשורים זה מכבר זה בזה. כאשר אנקרה מחזקת את עמדותיה על מפת האנרגיה, זה משפיע גם על הסביבה האסטרטגית סביב ישראל.

זו הסיבה ש-NAחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הצהרות ארדואן לא כסיפור קזחסטני נפרד, אלא כחלק מהתארגנות מחדש גדולה של האיזון האזורי. טורקיה רוצה להיות בו זמנית מרכז טורקי, מסדרון אנרגיה, משתתפת בנאט”ו ושחקן עצמאי בפוליטיקה המזרח תיכונית.

העולם הטורקי כרשת ולא כסיסמה

הדבר החשוב ביותר כאן הוא לא הנוסחאות החגיגיות על ידידות. חשוב יותר הרשת שאנקרה אוספת סביבה.

קזחסטן נותנת יציאה למרכז אסיה.

אזרבייג’ן נותנת חיבור לקווקז ולמשאבי אנרגיה.

טורקיה נותנת ים, שווקים, צבא, דיפלומטיה וחברות בנאט”ו.

ביחד זה מתחיל להיראות כמו מרחב שבו ההשפעה מחולקת כבר לא לפי הסכמות ישנות. וככל שהקשרים הללו הופכים צפופים יותר, כך האזור תלוי פחות במרכזי כוח קודמים.

המזרח התיכון, נאט”ו והאיחוד האירופי: ארדואן מדבר עם כולם בבת אחת

בהצהרות ארדואן נשמע גם הבלוק המזרח תיכוני. נשיא טורקיה אמר שאנקרה שואפת לשחק תפקיד פעיל יותר בעיצוב הארכיטקטורה האזורית של הביטחון. הוא גם הצהיר על הצורך לעצור את ההסלמה במזרח התיכון ושוב האשים את ישראל בפעולות שלדבריו נותרות אחד הגורמים לאי יציבות.

לישראל רטוריקה כזו לא נעימה, אך כבר מוכרת.

עם זאת, לתפוס אותה רק כהצהרה רגשית יהיה טעות. טורקיה משתמשת בסדר היום הפלסטיני והמזרח תיכוני כדי לחזק את דמותה שלה: מגינה, מתווכת, מבקרת של ישראל וכוח עצמאי שאינו חייב לחזור על הקו של המערב.

במקביל, אנקרה נשארת חברה בנאט”ו.

וכאן מתחילה הרב-שכבתיות הטורקית. ארדואן אומר שהברית צריכה להסתגל למציאות הגלובלית החדשה ולחלק את האחריות בצורה הוגנת יותר בין בעלי הברית. טורקיה, לדבריו, מוכנה לתרום תרומה נוספת לחיזוק יכולת ההגנה של נאט”ו.

המסר הזה מופנה לא לבירה אחת.

לוושינגטון – תזכורת שטורקיה נשארת בעלת ברית צבאית שאין לה תחליף.

לאירופה – אות שביטחון ללא אנקרה יהיה לא שלם.

לקהל שלה – הדגמה שטורקיה כבר לא רוצה להיות שותפה זוטרה שמצביעים לה על המקום.

האיחוד האירופי: הדלת פתוחה, אבל טורקיה כבר בונה מסדרונות חלופיים

ארדואן אישר בנפרד את הקורס לחברות מלאה של טורקיה באיחוד האירופי. אבל הניסוח היה מראה: האיחוד האירופי, לדבריו, צריך לראות בטורקיה הזדמנות אסטרטגית ולא מתחרה.

זו כבר לא בקשה.

יותר נכון, זו תזכורת פוליטית: טורקיה רואה את עצמה חשובה מדי כדי שידברו איתה כמדינה שמחכה לנצח ליד דלת אירופית.

אנקרה לא מוותרת על האיחוד האירופי, אבל במקביל מפתחת כיוונים אחרים. אינטגרציה טורקית. נתיבי אנרגיה. הקווקז. מרכז אסיה. נאט”ו. המזרח התיכון. יוזמות תיווך.

כך נוצרת מדיניות חוץ שבה טורקיה משאירה לעצמה כמה דלתות בבת אחת.

לישראל זה אומר דבר אחד: הגורם הטורקי יישאר מורכב. בשאלות מסוימות אנקרה יכולה להיות שותפה. באחרות – מתחרה. בשלישיות – מבקרת קשה ויריבה פוליטית.

אבל להתעלם ממנה כבר בלתי אפשרי.

ארדואן למעשה אמר שטורקיה לא רוצה להיות גשר בין מרכזי כוח זרים. היא רוצה להיות מרכז כזה בעצמה. וככל שאנקרה אוספת את הקשת הטורקית מקזחסטן ועד אזרבייג’ן, כך קולה יישמע חזק יותר גם בים התיכון, גם במזרח התיכון וגם בחדרי נאט”ו.