האם “המזרח התיכון” הופך לנחלת העבר? בארה”ב מציעים לראות את ישראל כחלק מאסיה המערבית

המגזין האמריקאי The National Interest פרסם ב-12 במאי 2026 מאמר מאת Jordan McGillis תחת הכותרת “‘מערב אסיה’ הוא המזרח התיכון החדש”. זהו סקירה ויחד עם זאת תגובה גיאופוליטית לספרו של האנליסט Mohammed Soliman “מערב אסיה: אסטרטגיה אמריקאית גדולה חדשה במזרח התיכון”, שיצא לאור באביב 2026. הרעיון המרכזי של הפרסום נשמע נוקשה: הגיע הזמן שוושינגטון תפסיק להסתכל על האזור דרך הנוסחה הישנה של “המזרח התיכון” ותתחיל לתפוס אותו כחלק ממרחב רחב יותר של מערב אסיה ואגן האוקיינוס ההודי.

עבור ישראל, הדיון הזה אינו אקדמי. האופן שבו ארה”ב מגדירה את האזור משפיע לא רק על השפה של האנליסטים, אלא גם על האסטרטגיה המעשית: ביטחון המפרץ הפרסי, תפקיד הודו, היחסים עם איחוד האמירויות, נתיבי המסחר, שרשראות הטכנולוגיה, האנרגיה וההרתעה של איראן.

היכן ומתי הופיעה הרעיון הזה

הפרסום יצא ב-The National Interest — מגזין אמריקאי הקשור לדיון חוץ-מדיני ואסטרטגי בוושינגטון. המאמר פורסם בבלוג Silk Road Rivalries ומוקדש לספרו של Soliman, שמוצג כמנהל McLarty Associates וחוקר בכיר במכון המזרח התיכון.

הספר נדון גם קודם לכן: ב-12 בפברואר 2026 מכון המזרח התיכון פרסם פודקאסט “מהמזרח התיכון למערב אסיה: הגדרת אסטרטגיה גלובלית חדשה של אמריקה”, שבו Soliman הסביר מדוע ארה”ב צריכה להתרחק מהלוגיקה של בניית אומות ולעבור לבניית סדר — לא לבניית מדינות, אלא ליצירת סדר אזורי חדש. הקלטת הפודקאסט נעשתה ב-11 בפברואר 2026.

מדוע הוויכוח אינו רק על שם

במבט ראשון, “המזרח התיכון” ו”מערב אסיה” עשויים להיראות רק כתוויות גיאוגרפיות שונות. אבל בלוגיקה האסטרטגית האמריקאית, מילים לעיתים רחוקות הן ניטרליות.

המונח “המזרח התיכון” היסטורית מושך את האזור לאופטיקה אירופית: מזרחי — כי הוא קרוב יותר לאירופה. “מערב אסיה” משנה את הזווית. בתמונה זו, ישראל, מדינות המפרץ, מצרים, איראן, הודו ופקיסטן כבר לא נראות כקטעים נפרדים של מפות פוליטיות שונות. הן הופכות לחלקים של מסדרון גדול אחד בין הים התיכון, המפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי והאזור האינדו-פסיפי.

זה בדיוק מה ש-The National Interest מכנה מציאות חדשה, שהאסטרטגים האמריקאים מסתכנים להבחין בה שוב מאוחר מדי.

מדוע האוקיינוס ההודי הופך למרכז המפה החדשה

המחבר של הסקירה מדגיש: מדיניות החוץ האמריקאית דיברה זמן רב על “פנייה לאסיה”, אך בפועל לעיתים קרובות מדי צמצמה את אסיה לסין ולאוקיינוס השקט. כתוצאה מכך, האוקיינוס ההודי — מרחב שמחבר את מזרח אפריקה, חצי האי ערב, המפרץ הפרסי, הודו, פקיסטן, דרום-מזרח אסיה ואוסטרליה — נפל מחוץ לשדה הראייה.

זו לא גיאוגרפיה ריקה. דרך חגורה זו עוברים משאבי אנרגיה, מסחר ימי, מזון, חומרי גלם, נתיבי טכנולוגיה ובריתות פוליטיות.

ב-The National Interest מצוין במיוחד כי אוכלוסיית המדינות סביב אגן האוקיינוס ההודי עולה על 3 מיליארד איש. במרכז המערכת הזו נמצאת הודו, שכבר עקפה את סין במספר האוכלוסייה ותובעת יותר ויותר תפקיד כמרכז גיאופוליטי עצמאי.

מה זה אומר עבור ישראל

עבור הקהל הישראלי, הנקודה המרכזית כאן היא לא הטרמינולוגיה, אלא מקומה של ישראל במערכת החדשה. אם בעבר תיארו את ישראל לעיתים קרובות דרך קונפליקט, ביטחון והקשר הערבי-ישראלי, הרי שבאופן הלוגיקה של Soliman ו-The National Interest המדינה הופכת לחלק מסדר “אינדו-אברהמי” רחב יותר.

זהו מרחב שבו ישראל קשורה לא רק לארה”ב, אלא גם להודו, איחוד האמירויות, ערב הסעודית, מצרים, נתיבי ים, טכנולוגיות, אנרגיה ולוגיסטיקה. במובן זה, הסכמי אברהם, פורמט I2U2 בהשתתפות הודו, ישראל, ארה”ב ואיחוד האמירויות, וכן פרויקטים של מסדרונות אזוריים נראים לא כיוזמות נפרדות, אלא כאלמנטים של ארכיטקטורה חדשה אחת. The National Interest מציין במפורש את I2U2 כדוגמה ללוגיקה כזו.

חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בנושא זה כסימן חשוב לישראל: המדינה משתלבת פחות ופחות במפה הישנה של “המזרח התיכון” ונמצאת יותר ויותר בצומת בין הים התיכון, המפרץ הפרסי, הודו והאסטרטגיה האמריקאית להרתעת סין.

איראן, הודו והסיכון לטעות גדולה של ארה”ב

החלק הרגיש ביותר בדיון הזה הוא איראן. ב-The National Interest מזהירים: מלחמה אפשרית או הסלמה נוספת סביב איראן לא תישאר בעיה פנימית של “המזרח התיכון”. היא עשויה לפגוע בדרום אסיה, פקיסטן ובכל מערכת האוקיינוס ההודי.

עבור ישראל זה חשוב במיוחד. ישראל רגילה לתפוס את האיום האיראני דרך טילים, תוכנית גרעין, קבוצות פרוקסי ורשתות אזוריות כמו “חיזבאללה”, החות’ים ובעלי ברית אחרים של טהרן. אבל הדיון האמריקאי, שמקדם Soliman, מציע להרחיב את המסגרת: איראן — זה לא רק משבר מזרח תיכוני, אלא שבר פוטנציאלי בין מערב אסיה, דרום אסיה והמסחר הימי הגלובלי.

גישה כזו הופכת את הודו לשחקן חשוב עוד יותר. ניו דלהי אינה רק מדינה גדולה “איפשהו ליד”. זהו מרכז משיכה למסחר, טכנולוגיה, אנרגיה ודיפלומטיה. עם זאת, הודו אינה רוצה להיות שותפה זוטרה של ארה”ב ואינה מתכוונת להיכנס אוטומטית לגושים זרים. האסטרטגיה שלה היא איזון רב-צדדי, וזה בדיוק מה שהופך את האזור למורכב יותר עבור וושינגטון.

מדוע המפה הישנה כבר לא עובדת

The National Interest למעשה אומר לפוליטיקאים האמריקאים: אי אפשר להמשיך לחלק את האזור באופן מכני ל”מזרח התיכון”, “דרום אסיה” ו”אפריקה”, כאשר הקשרים האמיתיים עוברים לרוחב החלוקות הישנות הללו. גז מקטאר, מסחר דרך סואץ, שרשראות תעשייתיות הודיות, טכנולוגיות ישראליות, ביטחון המפרץ, הפקטור הפקיסטני וההשפעה הסינית — כל זה כבר מזמן פועל כמערכת אחת.

אבל במאמר יש גם ביקורת על Soliman. המחבר סבור שאפילו הקונספט של “מערב אסיה” עשוי להיות לא רחב מספיק, כי מרכז הכובד האמיתי הוא כל אגן האוקיינוס ההודי, כולל מזרח אפריקה וחלקים מדרום-מזרח אסיה.

זה הופך את הוויכוח למעניין עוד יותר. מדובר לא על איך לקרוא לאזור בצורה יפה, אלא על האם ארה”ב, ישראל ושותפיהן יצליחו לראות את המפה החדשה לפני שיתחילו לצייר אותה סין, איראן, רוסיה וכוחות אחרים המעוניינים בהחלשת ההשפעה האמריקאית.

עבור ישראל המסקנה היא פרגמטית: הביטחון האזורי העתידי יהיה תלוי לא רק בגבולות עם עזה, לבנון, סוריה או איראן. הוא יהיה תלוי בהודו, נתיבי הים, בריתות טכנולוגיות, אנרגיה, אסטרטגיה אמריקאית והיכולת של ירושלים להשתלב בסדר החדש לא כפריפריה, אלא כאחד הצמתים המרכזיים של מערב אסיה.