- May 5, 2026
- 11:34 pm
- בעולם
שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי הצהיר כי ישראל תמכה בהחלטת האו”ם שבה פעולות רוסיה נגד אוקראינה הוגדרו כתוקפנות. לדבריו, עמדת ירושלים לגבי שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה נותרה ללא שינוי מאז 2014.
זה נאמר ב-5 במאי 2026 בראיון לתוכנית האוקראינית “דומה. י“, שם דיבר הדיפלומט לא רק על המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, אלא גם על איראן, חמאס, ביטחון ישראל, הניסיון האוקראיני בהגנה, הסגרה, ארה”ב והדיפלומטיה המורכבת על רקע המלחמה הגדולה.
לציבור הישראלי הראיון הזה חשוב בכך שברודסקי למעשה ניסח כמה תזות מפתח: איראן נותרה האויב הראשי של ישראל, רוסיה מנהלת תוקפנות נגד אוקראינה, ואוקראינה וישראל נמצאות היום במצב היסטורי דומה – שתי המדינות מתמודדות עם כוחות שלא רק לוחצים עליהן, אלא רוצים להשמידן.
איראן, רוסיה ושפת האיומים המשותפת
בתחילת השיחה נשאל השגריר מי היום מסוכן יותר לעולם – איראן או רוסיה.
ברודסקי ענה ישירות: מנקודת המבט הישראלית, איראן. הוא כינה אותה מדינת טרוריסטים, שעומדת מאחורי התקפות ומלחמות רבות, וגם יצרה סביב ישראל רשת של מבנים פרוקסי וארגוני טרור.
זו ניסוח חשוב.
עבור ישראל, איראן היא לא רק יריב אזורי. זהו מרכז של מערכת עוינת שפועלת דרך חמאס, “חיזבאללה”, החות’ים וכוחות אחרים שמנסים כל הזמן להתיש את ישראל, לפגוע במגזר האזרחי ולהחזיק את המדינה במצב של איום מתמיד.
אבל הנושא האוקראיני בשיחה הזו נשמע לא פחות חריף.
כשדובר על פעולות רוסיה נגד אוקראינה, ברודסקי הזכיר: ישראל תמכה בהחלטת האו”ם שבה פעולות רוסיה הוגדרו כתוקפנות. הוא גם הדגיש שישראל תומכת בשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה מאז 2014.
למה ישראל זהירה במילים על מוסקבה
הראיון הראה גם צד אחר של הדיפלומטיה הישראלית – זהירות.
ברודסקי הודה שהיחסים של ישראל עם רוסיה מורכבים ורב-שכבתיים. הוא הסביר זאת בכמה גורמים: נוכחות פעילה של רוסיה במזרח התיכון, תפקידה באזור, וכן קהילה יהודית גדולה שחיה ברוסיה.
זה לא תירוץ למוסקבה.
יותר הסבר למה ישראל לעיתים מדברת בצורה קשה יותר בערוצים סגורים מאשר בהצהרות פומביות. השגריר עצמו ציין שמאחורי מחוות דיפלומטיות ומילים יפות לפעמים יכול להיות תוכן שונה לחלוטין.
כאן מרגישים את העצב המרכזי של מדיניות החוץ הישראלית: המדינה נאלצת להתחשב באיום האיראני, בנוכחות הרוסית בסוריה ובמוקדים אחרים במזרח התיכון, בביטחון הקהילות היהודיות, ביחסים עם ארה”ב ובעמדה המוסרית לגבי אוקראינה.
חמאס במוסקבה ושיתוף הפעולה של רוסיה עם איראן
בנפרד ברודסקי התייחס להגעת נציגי חמאס למוסקבה לאחר הטבח ב-7 באוקטובר.
לדבריו, ישראל הצהירה ישירות לרוסיה שהיא רואה קשרים כאלה כתמיכה עקיפה בטרור. זו הערכה חשובה במיוחד, כי היא נוגעת לא לתיאוריה, אלא לאירוע קונקרטי לאחר המתקפה הטרוריסטית הגדולה ביותר נגד ישראלים.
לא פחות חריף נשמעה גם הנושא של שיתוף הפעולה הרוסי-איראני.
ברודסקי אמר ששיתוף הפעולה הצבאי של רוסיה ואיראן לא יכול שלא להדאיג את ישראל. וזה מובן: נשק איראני משמש נגד אוקראינה, והמשטר האיראני מנהל במקביל מלחמה נגד ישראל דרך הפרוקסי שלו.
עבור קייב הקשר הזה גם עקרוני. אוקראינה רואה איך רחפנים איראניים הפכו לחלק מהמלחמה הרוסית נגד ערים, אנרגיה ותשתיות אזרחיות.
כך נוצרת תמונה כוללת: מוסקבה וטהרן פועלות בחזיתות שונות, אבל ההיגיון שלהן דומה – לחץ על האוכלוסייה האזרחית, הימור על פחד, השמדת תשתיות, ניסיון לשבור את רצון החברה.
לכן עבור קוראי נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency לראיון הזה יש משמעות מיוחדת. הוא מראה שהשיחה האוקראינית-ישראלית על ביטחון מזמן יצאה מגבולות הדיפלומטיה הרגילה: מדובר בהישרדות של מדינות שחיות ליד אויבים שלא מכירים בזכותן לעתיד שקט.
“ישראל ואוקראינה – שתי מדינות שרוצים להשמיד”
המשפט החזק ביותר בראיון נשמע בבלוק על הדמיון האסטרטגי של אוקראינה וישראל.
ברודסקי הסכים שישראל ואוקראינה היום – שתי מדינות שרוצים להשמיד. לדבריו, במובן הזה המדינות נמצאות במצב דומה מאוד.
ההבדל – באויבים וביכולותיהם.
אוקראינה מתמודדת עם רוסיה גרעינית. ישראל – עם איראן, ששואפת להשיג נשק גרעיני ולפי הערכת הצד הישראלי, עשויה להשתמש בו נגד המדינה היהודית אם תינתן לה ההזדמנות.
מחשבה זו מסבירה הרבה.
עבור ישראל, תוכנית הגרעין האיראנית היא לא בעיה דיפלומטית מופשטת, אלא שאלה של הישרדות פיזית. עבור אוקראינה, התוקפנות הרוסית היא לא סכסוך על טריטוריה במובן הצר, אלא מלחמה נגד עצם הזכות של המדינה להתקיים כמדינה עצמאית.
בדיוק כאן אוקראינה וישראל באמת מוצאות את עצמן במישור היסטורי אחד.
הגנה, פוליטיקה והניסיון הישראלי עבור אוקראינה
בראיון נשאל גם על “כיפת ברזל”, שאוקראינה ביקשה מישראל לאחר תחילת המלחמה המלאה.
ברודסקי לא חזר לוויכוחים הישנים על האם המערכת מתאימה או לא מתאימה לשטח האוקראיני. במקום זאת הוא ציין דבר אחר: לאוקראינה ולישראל יש פוטנציאל עצום לשיתוף פעולה בתחום הטכנולוגיות והניסיון ההגנתי.
הוא הודה שלישראל יש פיתוחים מודרניים, אבל הם לעיתים קרובות יקרים יותר מהפתרונות האוקראיניים.
זה רגע חשוב.
אוקראינה במהלך שנות המלחמה יצרה ניסיון מעשי עצום בתחום הרחפנים, המיירטים, הפתרונות הטכנולוגיים הזולים, התאמת טכנולוגיות אזרחיות למשימות צבאיות והרחבת חדשנות הגנתית במהירות. לישראל זה יכול להיות מעניין לא פחות מאשר לאוקראינה – מערכות הביטחון הישראליות.
ישראל כ”מדינה רועשת” וכוח הדמוקרטיה
ברודסקי גם דיבר על הפוליטיקה הפנימית של ישראל.
הוא כינה את ישראל מדינה רועשת מאוד, שבה החיים הפוליטיים רותחים כל הזמן. לדבריו, צפויה מערכת בחירות לא פשוטה, אבל בדיוק בזה מתבטא כוח המדינה.
תזה כזו מובנת גם לאוקראינים.
אוקראינה גם חיה בתנאים של פוליטיקה חריפה, ויכוחים פנימיים חזקים ולחץ ציבורי מתמיד על השלטון. אבל במדינות דמוקרטיות רעש לא תמיד אומר חולשה. לפעמים הוא אומר שהחברה לא מנותקת, לא מפוחדת ולא הופכת להמונים שותקים.
ישראל ואוקראינה במובן הזה דומות: שתי המדינות מתווכחות, מבקרות, דורשות תשובות מהשלטון ובמקביל ממשיכות להילחם על קיומן.
הסגרה, אזרחות ופרשת קולומויסקי
בראיון נגעו גם בנושאים רגישים הקשורים לאזרחות הישראלית, הסגרה אפשרית ודמויות אוקראיניות בפרשות רועשות.
ברודסקי הדגיש שישראל בוחנת כל מקרה בנפרד ואין לה מדיניות אוטומטית להוצאת אנשים למדינות אחרות. היו מקרים שישראל הוציאה אנשים לפי בקשות של מדינות שונות, אבל היו גם סירובים.
בנפרד הוא התייחס למצב עם אזרחי ישראל שנמצאים במעצר בחו”ל, כולל איגור קולומויסקי באוקראינה.
עמדת ישראל, לדבריו של השגריר, פשוטה: כל אזרח ישראלי שנמצא בכלא במדינה אחרת, יש לו זכות לפנות לקונסול. הקונסול חייב לבדוק אם זכויותיו לא מופרות ואם לא מופעלים נגדו פעולות בלתי חוקיות.
אבל ישראל לא מתערבת בתהליכים משפטיים של מדינה אחרת.
זו גבול חשוב: הגנה קונסולרית אינה שווה לכיסוי פוליטי ואינה אומרת ביטול המשפט המקומי.
ארה”ב, טראמפ והיכולת של ישראל להסתמך על עצמה
בחלק הסופי של הראיון דיבר ברודסקי על היחסים של ישראל וארה”ב.
הוא ציין שדונלד טראמפ עשה הרבה עבור ישראל ונחשב לאחד הנשיאים האמריקאים הפרו-ישראלים ביותר. לדבריו של השגריר, היחסים בין טראמפ לראש ממשלת ישראל התפתחו במשך עשורים, והברית האסטרטגית עם ארה”ב נותרת חלק חשוב מביטחון המדינה.
אבל ברודסקי הוסיף מחשבה עקרונית: ישראל למדה להסתמך לא רק על בעלי ברית, אלא גם על עצמה.
זה נוגע לצבא, לתעשייה הביטחונית, לטכנולוגיות צבאיות, ליכולת להקדים את האויבים ולהסתגל במהירות לאיומים. התמיכה של ארה”ב חשובה, אבל היא לא מחליפה את הכוח העצמי של המדינה.
עבור אוקראינה המסקנה הזו נשמעת במיוחד רלוונטית.
בעלי ברית חשובים. נשק מערבי חשוב. תמיכה פוליטית חשובה. אבל בסופו של דבר הישרדות המדינה תלויה גם ברוח הפנימית, במוביליזציה של החברה, באומץ הטכנולוגי וביכולת לא לחכות להצלה רק מבחוץ.
בדיוק את זה אמר ברודסקי בתחילת הבליץ: לניצחון חשוב מכל רוח העם.
בראיון של מיכאל ברודסקי אין נוסחה פשוטה של “ישראל לגמרי עם אוקראינה” או “ישראל נזהרת בגלל רוסיה”. התמונה מורכבת יותר. ישראל מכירה בתוקפנות הרוסית, תומכת בשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, מביטה בחומרה על הברית של מוסקבה עם איראן וחמאס, אבל פועלת במציאות אזורית קשה, שבה כל מילה של דיפלומט יכולה להיות לה השלכות.
המסקנה המרכזית נשמעת ברורה: אוקראינה וישראל חיות בעולם שבו האויבים בודקים לא רק את הגבולות, אלא גם את רצון החברה. ובבדיקה הזו דיפלומטיה, נשק, טכנולוגיות ועמידה לאומית מזמן הפכו לחלקים של מערכת ביטחון אחת.