פסח חמישי תחת אש: איך ילדי דנייפר היהודים שלחו לחזית חלקיק מהבית

ב-24 במרץ 2026 נודע על פרט נוסף של המלחמה, שלעיתים רחוקות מגיע לכותרות בינלאומיות גדולות, אך אומר הרבה על איך חיות הקהילות היהודיות באוקראינה בשנה החמישית של הפלישה המלאה. בעוד תשומת הלב של העולם נעה בין משברים שונים, רוסיה ממשיכה בלחץ על עמדות אוקראיניות, כולל בכיוון דונצק, והיהודים באוקראינה מתכוננים לקבל את פסח החמישי בתנאים של אזעקות, הפגזות ואי ודאות מתמדת.

את הסיפור הזה סיפר מעריב הישראלי ב-24 במרץ 2026.

על רקע זה נשמעות במיוחד לא הצהרות פוליטיות רמות, אלא סיפורים שיש בהם תמיכה אנושית. כזו הייתה היוזמה של פדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה: למצות שנשלחות לחיילים היהודים בחזית, השנה הוסיפו ציורי ילדים, מדבקות ואיחולים חמים. לא כסמל לדו”ח, אלא כתזכורת אמיתית לחיילים שמחכים להם בבית.

פסח במלחמה: מה בדיוק הוכן לחיילים היהודים של אוקראינה

לאחר פרויקט הפיילוט של השנה שעברה, כאשר לחזית נשלחו מצות קטנות מיוחדות בגודל “כזית”, בשנת 2026 הוחלט להפוך את היוזמה לאישית יותר. אליה הצטרפו תלמידי בתי הספר היהודיים של דניפרו.

דווקא הילדים עסקו בעיצוב הערכות לחיילים. על האריזות הופיעו ציורים שנעשו בידיהם ופניות קצרות בעברית ובאוקראינית. ליד סמלי הפסח הופיעו טנקים, דגלי אוקראינה ומוטיבים חגיגיים מסורתיים. זה יצא לא אחיד, ילדותי, לפעמים אפילו נאיבי, אבל דווקא בגלל זה אמיתי.

בעבודות אלו אין “תמונה לרשתות החברתיות” מדויקת. יש דבר אחר – תחושת קשר חי בין העורף לחזית. עבור החיילים שנמצאים חודשים תחת לחץ, מסרים כאלה עובדים חזק יותר מכל פאתוס שגרתי.

ציורי ילדים כשפת תמיכה

בברכות, תלמידי בית הספר איחלו לחיילים “חג חירות שמח”, התפללו לשלומם וכתבו על חזרתם המהירה הביתה. מילים אלו חשובות לא רק בפני עצמן. הן מחזירות לאדם בחזית תחושה שהוא זכור לא באופן מופשט, לא בשורת חדשות, אלא במשפחה, בבית הספר, בקהילה מסוימת.

לקורא הישראלי הסיפור הזה מובן כמעט ללא הסברים. כאשר מדינה חיה במלחמה, במיוחד חשים לא בסיסמאות רשמיות, אלא בכל סימן של חום ביתי – מה שמחזיק את האדם מבפנים.

הרב מאיר צבי סטמבלר, ראש הפדרציה ושליח חב”ד, אמר במפורש שהחיילים העייפים מהמלחמה הארוכה ישמחו לקבל ערכות כאלה עם ציורי ילדים. לדבריו, זה יזכיר להם שמחכים להם בבית, אוהבים ומתפללים להצלחתם. ועוד משפט אחד נשמע במיוחד חזק: הקהילה מתפללת שבדיוק בפסח הזה יצליחו להגיע לחירות אמיתית.

מאחורי הפעולה הזו עומדת עבודה עצומה בכל אוקראינה

הסיפור עם המתנות לחזית הוא רק החלק הנראה של מבצע גדול לפני החג. באותם ימים שליחי חב”ד במימון ותמיכה ארגונית של פדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה סיימו את חלוקת ערכות החג ל-51 אלף משקי בית יהודיים ברחבי המדינה.

זו כבר לא יוזמה מקומית של קהילה אחת ולא פעולה יפה לעיר מסוימת. מדובר בתשתית רחבת היקף שממשיכה לפעול במדינה לוחמת, למרות הפרעות, סיכוני לוגיסטיקה ואיום מתמיד של תקיפות.

לכן נאנוווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים בסיפור הזה לא כ”הערה מרגשת לחג”, אלא כמדד לעמידות החיים היהודיים באוקראינה. כאשר במדינה יש מלחמה, והקהילות בכל זאת אוספות, אופות, מרכיבות, מפיצות ומקיימות סדרים ציבוריים, זה כבר לא רק שיחה על דת, אלא על היכולת לשמור על נורמליות במקום שבו כמעט לא נותרה.

מה כלול בערכות החג

הערכות שמופצות ברחבי אוקראינה כוללות את כל מה שצריך למפגש פסח. הן כוללות:

• מצה אפויה ידנית ומכונתית ממאפיית דניפרו “תפארת המצות”;
• יין ומיץ ענבים לקיום מצוות ארבע הכוסות;
• ערכת סדר;
• הגדה עם תרגום לאוקראינית;
• נרות חג ושבת;
• מפות שולחן ומגבות חגיגיות.

זה חשוב לא רק מבחינה טקסית. ערכה כזו מאפשרת למשפחה לערוך את החג במלואו גם בתנאי מלחמה, כאשר היציבות הביתית הרגילה כבר נהרסה מזמן.

למה דניפרו נשארת אחד המרכזים המרכזיים

תפקיד מיוחד בסיפור הזה שוב משחקת דניפרו – עיר שבשנות המלחמה התבססה סופית כאחד המרכזים המרכזיים של החיים היהודיים המאורגנים באוקראינה. מכאן יוצאות לא רק יוזמות הומניטריות, אלא גם עבודה דתית, חינוכית, הוצאת ספרים ולוגיסטיקה.

כאשר דווקא ילדים מבתי הספר היהודיים של דניפרו מצטרפים לתמיכה בחזית, זה מראה דבר חשוב: הקהילה לא קיימת בנפרד מהמלחמה, כמו אי סגור. היא חווה אותה יחד עם המדינה ומחפשת את צורות ההשתתפות שלה – לא רק דרך עזרה, אלא גם דרך משמעות.

הפסח החמישי תחת הפגזות ו-41 ערים שבהן בכל זאת יתקיימו סדרים

במקביל לחלוקת הערכות, הקהילה היהודית של אוקראינה מתכוננת לקיום סדרים ציבוריים ב-41 ערים. צפויה השתתפות של אלפי אנשים.

זה משמעותי במיוחד אם זוכרים שהמסורת של סעודות פסח ציבוריות פתוחות באוקראינה לאחר נפילת מסך הברזל הפכה לסמל של חזרת החיים היהודיים למרחב הציבורי. ועכשיו, במרץ 2026, המסורת הזו לא נעלמת אפילו תחת קול האזעקות.

לקהל הישראלי כאן חשוב לא רק הגודל עצמו. חשוב הניגוד. מצד אחד – חזית, תקיפות, חיילים מותשים, עוד שנה קשה של מלחמה. מצד שני – ציורי ילדים, מצה, נרות, הגדה, הכנה לסדרים בעשרות ערים. לא כי הסכנה נעלמה. אלא כי הקהילה החליטה לא לתת למלחמה את כל מרחב החיים.

מה הסיפור הזה אומר על אוקראינה של היום

הוא אומר שאוקראינה ממשיכה להתנגד לא רק בנשק. ההתנגדות מתבצעת גם ברמת הזיכרון, הטקס, השפה, המסורת הביתית. כאשר לחייל יהודי בחזית מגיעה מצה עם ציור של ילד מדניפרו, זו גם צורת הגנה. שקטה מאוד, אבל מדויקת מאוד.

ואולי דווקא סיפורים כאלה מסבירים הכי טוב מה המשמעות של פסח חמישי תחת אש. לא רק לשרוד עוד חג בזמן מלחמה. אלא להחזיק את רעיון החירות עצמו, גם כאשר מסביב הכל מסודר כך שהאדם יחשוב רק על הישרדות.