רזא פהלווי פנה לטראמפ ולנתניהו: להכות במשטר ולא בתשתיות האזרחיות של איראן

ב-22 במרץ 2026, יורש העצר של איראן בגלות, רזא פהלווי, פנה בפומבי לדונלד טראמפ ולבנימין נתניהו בבקשה לא לפגוע בתשתיות האזרחיות של איראן ולהתמקד במשטר עצמו ובמנגנון הדיכוי שלו. הצהרתו נשמעה על רקע הסלמה חדה סביב מצר הורמוז ולאחר איומי דונלד טראמפ לפגוע בתחנות הכוח של איראן אם טהראן לא תפתח את השיט בתוך 48 שעות.

הפנייה המתאימה פורסמה על ידו ב-22 במרץ ברשת החברתית ח.

מה בדיוק אמר רזא פהלווי

רזא פהלווי, בנו של השאה האחרון של איראן ואחת הדמויות הבולטות ביותר באופוזיציה האיראנית בגלות, הצהיר כי אין לצמצם את איראן לרפובליקה האסלאמית. בלוגיקה שלו, המדינה היא לא המשטר, אלא העם והמדינה העתידית לאחר שינוי השלטון. לכן, לדבריו, יש להמשיך בלחץ על המערכת הנוכחית, אך לא להרוס את המתקנים השייכים לאוכלוסייה האזרחית ויידרשו לשיקום המדינה לאחר נפילת המשטר.

המשמעות של פנייתו ברורה מאוד: פגיעות בתשתיות עשויות להחליש את טהראן בטווח הקצר, אך במקביל מעלות את המחיר של המעבר העתידי עבור האיראנים עצמם. תחנות כוח, רשתות, מתקנים אזרחיים – אלה לא רק נכסי המדינה, אלא גם שלד חיי היומיום של מיליוני אנשים. זו בדיוק הגבול שפהלווי הציע לא למחוק.

הצהרה זו חשובה גם משום שהיא קובעת את עמדת חלק מהמחנה האנטי-משטרי האיראני: המאבק נגד הרפובליקה האסלאמית לא צריך להפוך למלחמה נגד איראן עצמה כמדינה. עבור הקהל הישראלי זהו ניואנס עקרוני. הוא מראה שגם בין המתנגדים הקשים של משטר טהראן יש דרישה לא להרס כאוטי, אלא לפירוק מדויק של השלטון.

מדוע פנייתו נשמעה דווקא עכשיו

ההקשר כאן קשה. דונלד טראמפ דרש מאיראן לפתוח לחלוטין את מצר הורמוז לשיט בתוך 48 שעות, תוך איום לפגוע בתחנות הכוח של איראן אם לא. בתגובה, טהראן איימה לסגור לחלוטין את המצר ולתקוף את תשתיות האנרגיה והמים של מדינות המפרץ אם ארה”ב תבצע את התרחיש הזה.

כלומר, פניית פהלווי הופיעה לא בדיון אקדמי ולא ברגע רגוע, אלא ממש בתוך משבר, שבו שאלת התשתית האזרחית כבר הפכה לנושא של איומים צבאיים ישירים. על רקע זה, הנוסחה שלו – “להגן על איראן, לחסל את המשטר” – נשמעת כניסיון להפריד בין המטרה האסטרטגית לנזק ההומניטרי והפוליטי האפשרי.

מדוע זה חשוב לישראל

עבור ישראל, הסיפור הזה לא מצטמצם למילים של פוליטיקאי אופוזיציוני בגלות. כאן נוגע שאלה אסטרטגית אמיתית: איך להפעיל לחץ על איראן כך שיחליש את המשטר, אך לא יהרוס את מה שיהפוך לאחר מכן לבסיס של איראן הפוסט-אסלאמית.

ישראל כבר מזמן יוצאת מנקודת הנחה שהאיום העיקרי הוא לא העם האיראני, אלא המשטר, מכונת המלחמה שלו, התוכנית הגרעינית, משמרות המהפכה האסלאמית ורשת הפרוקסי בכל האזור. במובן זה, הצהרת פהלווי חלקית תואמת את מה שרבים בישראל כבר רואים כעקרוני: אם המטרה היא לשנות את מאזן הכוחות במזרח התיכון, יש לפגוע במרכזי הדיכוי, בלוגיסטיקה הצבאית, בצמתים הפיקודיים ובתשתית המשטר, ולא ביסוד האזרחי של המדינה. זה כבר לא סיסמה, אלא שאלה של איזה איראן תישאר לאחר המשבר.

עבור הקוראים של נאנובסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן חשוב גם שכבה אחרת. ישראל חיה באזור שבו הרס האנרגיה, המים, הנמלים והלוגיסטיקה כמעט מיד יוצא מגבולות מדינה אחת. פגיעה בתשתית גדולה באיראן עשויה לעורר תגובה על מתקנים במדינות המפרץ, על השיט, על מחירי הנפט, על השווקים ועל הביטחון של הישראלים עצמם. רויטרס ו-AP כותבים במפורש שהצד האיראני כבר מאיים על מתקני האנרגיה והמים של בעלי ברית ארה”ב באזור, אם וושינגטון תפגע במערכת האנרגיה האיראנית.

זו הסיבה שהנושא הזה עבור ישראל אינו תיאורטי. כאן הוויכוח אינו על הפשטה הומניסטית, אלא על איך לא להפוך את הקמפיין הצבאי נגד משטר מסוכן לתגובה אזורית בשרשרת עם תוצאות שקשה לחזות.

היכן עובר הגבול האמיתי כאן

פהלווי בעצם מציע מסגרת כזו: להמשיך בלחץ, אך לא לבלבל בין המשטר למדינה ולעם. בפועל זה אומר להתמקד במבנים הדיכוי, ביכולות הצבאיות, בשרשראות הפיקוד ובמנגנון הפוליטי של הרפובליקה האסלאמית. זה קשה יותר מאשר פשוט להרחיב את רשימת המטרות. אבל זו בדיוק הלוגיקה שבדרך כלל נותנת תוצאה פוליטית מובנת יותר ומשאירה פחות מקום לתעמולה של טהראן על כך שנגדו מנהלים “מלחמת השמדה של העם”.

עם זאת, יש לומר בכנות: במלחמה אמיתית כמעט בלתי אפשרי לקבוע קו סטרילי לחלוטין. אפילו פגיעות במתקנים הנחשבים אסטרטגיים עשויות לפגוע בסביבה האזרחית. לכן הצהרת פהלווי אינה הוראה טכנית מוכנה, אלא מצפן פוליטי. והוא היום נשמע משמעותי יותר מאשר פוסט רגיל ברשת החברתית.

מה משמעות הפנייה הזו על רקע הורמוז ואיומי טראמפ

הסיפור עם מצר הורמוז הופך את הכל לעוד יותר חריף. דרך המסדרון הצר הזה עוברת חלק משמעותי מהנפט והגז העולמי, ולכן כל הסלמה שם מיד הופכת לבעיה עולמית. על רקע זה, האיום של טראמפ לפגוע בתחנות הכוח של איראן והאיומים הנגדיים של טהראן על תשתיות המפרץ מראים שהסכסוך כבר יצא מגבולות העימות הדו-צדדי בלבד.

זו הסיבה שהפנייה של פהלווי יכולה להיקרא כאות פוליטי למספר כתובות בו זמנית. לטראמפ – שלא כדאי להחליף את הלחץ על המשטר בפגיעות במערכות הבסיסיות של קיום החיים. לנתניהו – שחלק מהאופוזיציה האיראנית מצפה מישראל לא להרס מרבי, אלא לפגיעה מדויקת במרכז הבעיה. למערב – שגם במחנה המתנגדים לרפובליקה האסלאמית יש הבנה: איראן לאחר המשטר תצטרך לא רק לשחרר, אלא גם לאסוף מחדש.

המסקנה הסופית כאן פשוטה, אם כי לא נעימה. פהלווי לא מבקש להחליש את הלחץ על טהראן. הוא מבקש להפוך אותו לחכם יותר. עבור ישראל זהו רגע חשוב: במלחמה הנוכחית השאלה כבר אינה רק כיצד לעצור את האיום האיראני, אלא גם כיצד ייראה האזור ביום שאחרי החלשת המשטר. ואם הפרספקטיבה הזו אכן נלקחת ברצינות, אז המילים על שמירת התשתית האזרחית נשמעות לא כסנטימנטליות, אלא כחישוב קר.