בתצלום שחור-לבן שצולם ב-1 במאי 1962 בירושלים, גולדה מאיר לוחצת ידיים לאישה מבוגרת עם מטפחת בהירה. זו מריה בביץ’, אוקראינית מרובנו, אחת המשתתפות בטקס ההיסטורי של פתיחת שדרת חסידי אומות העולם ביד ושם. באותו יום נטעו על מדרון הר הזיכרון את אחד עשר העצים הראשונים לכבוד לא-יהודים שהצילו יהודים במהלך השואה.
מחבר: פאבל שווייקו, נאנובוסטי
ירושלים, 1 במאי 1962: מפגש שנשאר בתצלום
גולדה מאיר אז כיהנה כשרת החוץ של ישראל. שבע שנים לאחר מכן, ב-17 במרץ 1969, היא תהפוך לראש ממשלת המדינה. והאישה שהיא בירכה, עבדה בעבר כאומנת במשפחה יהודית ובמהלך הכיבוש הנאצי הצליחה להציל ילדה בת שנה.
היסטוריון מקסים גון, חוקר יחסי אוקראינה-יהודים, סיפר מאוחר יותר כי המסמכים על הכרת ההישגים של מריה נמסרו לה אישית על ידי גולדה מאיר. תצלום המפגש שלהם נשמר באוסף הארכיוני של יד ושם.
מאחורי התצלום הזה מסתתרת גורל של ילד, שאמו נרצחה בנובמבר 1941, ואישה שהצליחה לא רק להציל את הילדה אלא גם להישאר עם משפחתה לאחר המלחמה, כשהיא עברה לישראל.
במדור «היסטוריה ועובדות» נאנובוסטי מכירים את הקוראים עם גורלות אנושיים כאלה. איננו מתיימרים למחקר אקדמי. מטרתנו היא, בהתבסס על מסמכים זמינים, זיכרונות ועבודות היסטוריונים, לספר את הסיפור הזה כך שכמה שיותר אנשים יכירו את מריה בביץ’ ואת אירית אוסיפובה שהיא הצילה.
רובנו לפני המלחמה: משפחת אוסיפוב והאומנת שלהם
מריה בביץ’ נולדה בשנת 1889. מעט ידוע על ילדותה, הוריה והשכלתה. ידוע כי לפני מלחמת העולם השנייה היא חיה ברובנו, עבדה כעוזרת בית ואומנת במשפחה יהודית בשם אוסיפוב.
רובנו של אותה תקופה הייתה מרכז גדול של חיים יהודיים בוולין. לפי מפקד האוכלוסין של 1931, חיו כאן כמעט 23 אלף אנשים “בעלי דת יהודית”. פעלו בתי כנסת, בתי ספר, ארגוני צדקה, עסקים יהודיים. ברחובות נשמעו פולנית, אוקראינית, רוסית ויידיש.
עד ספטמבר 1939 העיר הייתה חלק מפולין, ואז נכנסה ל-SSR האוקראינית. היום זה ריבנה, מרכז מחוז באוקראינה. במסמכים משפחתיים ישראליים, זיכרונות של ניצולי שואה וספרי זיכרון מופיעים השמות הקודמים Równe ו-Rovno.
בבית אוסיפוב גדלה ילדה קטנה בשם אירית. הוריה נקראו יצחק ומינה. מריה טיפלה בילדה, עסקה בעבודות הבית והייתה מוכרת היטב למשפחה.
ב-22 ביוני 1941 גרמניה תקפה את ברית המועצות. יצחק אוסיפוב מצא את עצמו בחזית בשורות הצבא האדום. אשתו נשארה ברובנו עם בתם, שהייתה בת כשנה.
שישה ימים לאחר מכן, ב-28 ביוני, נכנסו הכוחות הגרמניים לעיר.
סוסונקי: נובמבר, כאשר נעלמו אלפי תושבי העיר
בחודשים הראשונים של הכיבוש, יהודי רובנו נשללו מרכושם, נשלחו לעבודות כפייה, הושפלו ונרצחו. בתחילת נובמבר 1941, השלטונות הגרמניים הכינו השמדה המונית של חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית.
בהוראת הממשל הכובש, נצטוו היהודים להתייצב עם משפחותיהם וחפציהם האישיים בנקודת איסוף באזור גרבניק. ההוראה קשורה לקומיסר המחוז הגרמני דוקטור באייר. קומיסר המחוז – מנהיג המחוז המנהלי בשטח הכבוש.
לאנשים נאמר על העברה. למעשה, הם נשלחו לאזור סוסונקי שמחוץ לרובנו, שם כבר הוכנו מקומות להוצאות להורג המוניות.
בחומרים היסטוריים, התאריכים העיקריים של הרציחות מצוינים כ-6–9 בנובמבר 1941. באנדרטה בסוסונקי מצוינים 17,500 הרוגים. ההיסטוריון האמריקאי ג’פרי בירדס בספרו משנת 2013 השואה ברובנו: הטבח ביער סוסונקי, נובמבר 1941 מציין הערכה גבוהה יותר – כ-23,500 איש, כולל כ-6,000 ילדים.
ההבדל קשור לספירת הקורבנות של שתי פעולות ההשמדה וקבוצות נפרדות של הרוגים. פרטים נוספים על נסיבות הרצח ההמוני מתוארים ב-מחקר של בירדס ‘השואה ברובנו’.
בין ההרוגים הייתה מינה אוסיפובה. המכון הלאומי לזיכרון באוקראינה מציין את תאריך מותה ב-6 בנובמבר 1941.
הילדה הקטנה אירית לא הגיעה לסוסונקי. זמן קצר לפני מותה, האם הספיקה להפקיד אותה בידי מריה בביץ’.
איך מינה אוסיפובה הצילה את בתה לפני מותה
פרטי איך הילדה הגיעה למריה נשמרו בשתי גרסאות.
ב-‘בנק הפורטרטים’ של המוזיאון הלאומי להיסטוריה של אוקראינה במלחמת העולם השנייה מסופר שמינה, כשהבינה את הסכנה, מסרה את בתה בת השנה לאומנת, והיא עצמה הלכה לגטו.
סיפור אחר מובא בפרסומים מקומיים של רובנו. לפי גרסה זו, מינה הצליחה למסור את הילדה למריה כבר אז, כאשר היהודים נאספו לשליחה למוות. הילדה הייתה עטופה בסדין, ומבחוץ החבילה עשויה להיראות כמו חפצים רגילים.
לא ניתן לקבוע את סדר האירועים המדויק על פי העדויות שפורסמו. הגרסה המוזיאונית גם לא מאפשרת לקבוע ללא מסמכים נוספים מתי בדיוק מינה הייתה בין הנידונים: הגטו הידוע של רובנו הוקם כבר לאחר הרציחות בנובמבר.
אבל שתי הגרסאות מסכימות בעיקר. מינה השאירה את בתה לאישה שהיא סמכה עליה. אירית שרדה, ואמה מתה יחד עם אלפי יהודים אחרים מרובנו.
מריה לקחה את הילדה הביתה. כדי להסתיר את מוצאה של הילדה, היא החלה לומר לסובבים שאירית היא בתה שלה.
להחלטה זו בביץ’ דבקה לאורך כל הכיבוש.
האישה שלפתע הופיעה לה בת
בנובמבר 1941 הייתה מריה כבת 52. אין זה מפתיע שהופעת תינוק עוררה שאלות אצל השכנים.
החוקרת המקומית של רובנו, סבטלנה קליקו, ב-חומר ביוגרפי על מריה בביץ’ מביאה מידע על לעג של הסובבים: אנשים תהו ממי אישה בגיל כזה יכולה ללדת ילד. בביץ’ המשיכה לטעון שהילדה היא בתה.
מאחורי ההסבר הזה הסתתרה סכנה קטלנית. השלטונות הנאציים רדפו יהודים שהצליחו להימנע משליחה להוצאה להורג או כליאה בגטו. אנשים שסיפקו להם מקלט עמדו בפני מעצר, עונשים אכזריים ומוות.
מריה הייתה צריכה לא רק להסתיר את מוצאה של אירית, אלא גם לספק לה את כל הדרוש. בתנאי הכיבוש זה כלל דאגה למזון, בגדים, מגורים ובריאות הילדה תוך סיכון מתמיד לחשיפה.
חומרים מקומיים מזכירים שבביץ’ עזרה גם ליהודים אחרים ברובנו: העבירה מזון לאסירי הגטו, הזהירה מפני סכנת פשיטות. שמות האנשים האלה ונסיבות כל מקרה עדיין לא ידועים במלואם.
היהודים שנותרו לאחר הרציחות בנובמבר נכלאו בגטו. ביולי 1942 הוא חוסל, והאסירים הועברו לאזור קוסטופול ונרצחו.
בינתיים מריה המשיכה לגדל את אירית. הכיבוש הגרמני של רובנו הסתיים ב-2 בפברואר 1944, אך הדאגה לילדה לא פסקה. בביוגרפיה המוזיאונית נאמר שבביץ’ גידלה אותה כארבע שנים – עד חזרתו של האב לאחר המלחמה.
יצחק אוסיפוב חוזר הביתה
לאחר סיום המלחמה ב-1945, יצחק אוסיפוב חזר לרובנו ומצא את בתו. היא הייתה אצל מריה.
הוא יצא לחזית, והשאיר בבית את אשתו וילדה קטנה. מינה נהרגה, ואירית שרדה בזכות האישה שגידלה אותה במשך כמה שנים כבתה שלה.
לפי המוזיאון הלאומי להיסטוריה של אוקראינה במלחמת העולם השנייה, אירית הייתה היחידה מבני משפחת אוסיפוב שנותרו ברובנו ששרדה את השואה. יצחק שרד כי היה בחזית.
לאחר חזרתו של האב, מריה לא עזבה את חיי המשפחה. היא המשיכה לחיות עם האוסיפובים, והפכה לאדם קרוב עבורם.
על איך התרחשה הפגישה של יצחק עם בתו, מה הם אמרו זה לזה ואיך אירית התרגלה לאב שחזר, החומרים שפורסמו לא מספרים. אבל ידוע על תוצאתה: המשפחה שמרה על קשרים עם האישה שהייתה חייבת לה את הצלת הילדה.
מאוחר יותר הם עזבו יחד את ברית המועצות.
הדרך לישראל
לפי העיתונאית אולגה מוספירובה, המובאת ב-פרסום ‘נוביה גזטה אירופה’ מ-27 בספטמבר 2025, משפחת אוסיפוב יחד עם מריה בביץ’ היגרה לישראל ב-1949. עם זאת, תאריך זה מעורר שאלה: כיצד הצליחו לעזוב את ברית המועצות, שבה תחת סטלין היציאה למגורים קבועים בחו”ל הייתה כמעט בלתי אפשרית?
על חומרת ההגבלות מעיד מסמך דיפלומטי של שגרירות ארה”ב במוסקבה מ-16 ביוני 1949. ליציאה נדרש אישור מיוחד מהרשויות הסובייטיות, שניתן לאזרחים רגילים לעיתים נדירות מאוד. הגירה יהודית ישירה מברית המועצות לישראל בתקופה זו כמעט לא הותרה.
עם זאת, היה קיים דרך אחרת – דרך פולין. עד ספטמבר 1939 רובנו הייתה בשטח פולין, ולכן ייתכן שלאוסיפובים הייתה זכות על רפטריאציה לאחר המלחמה. 9 בספטמבר 1944 חתמו הרשויות של SSR האוקראינית והוועדה הפולנית לשחרור לאומי על הסכם שאיפשר לפולנים ויהודים שהיו להם אזרחות פולנית עד 17 בספטמבר 1939 לעבור מאוקראינה המערבית לפולין.
לפי אנציקלופדיית YIVO, בשנים 1944–1948 כ-175 אלף יהודים עברו מברית המועצות לפולין במסגרת הסכמי רפטריאציה לאחר המלחמה. רבים מהם לאחר מכן נסעו לפלסטין ולאחר מכן לישראל.
בדרך זו יכלו תיאורטית להשתמש גם האוסיפובים. עם זאת, מצבה של מריה בביץ’ היה מסובך יותר: היא הייתה אוקראינית, לא הייתה קרובת משפחה שלהם ולא הייתה לה זכות אוטומטית למעבר לפי ההסכם שנועד לפולנים ויהודים.
לכן לא ניתן לשלול שהמשפחה עזבה את ברית המועצות עוד לפני 1949, שהתה זמן מה בפולין או במדינה אירופית אחרת ורק לאחר מכן הגיעה לישראל. אבל זה עדיין השערה. לא תאריך היציאה המדויק מברית המועצות, לא המסלול ולא המסמכים שאיפשרו למריה ללוות את האוסיפובים לא נקבעו.
כיצד הצליחה אוקראינית שלא הייתה לה קשרים משפחתיים עם משפחה יהודית להתגבר על ההגבלות הסובייטיות ולעזוב יחד איתה, נותר אחד הדפים המעניינים ביותר שלא נחשפו בביוגרפיה של מריה בביץ’.
ישראל אז רק התחילה את ההיסטוריה שלה כמדינה עצמאית. היא הוכרזה ב-14 במאי 1948, וכבר בשנה שלאחר מכן הגיעו לכאן עשרות אלפי יהודים ששרדו את השואה ורפטריאנטים ממדינות שונות. ביניהם היו יצחק ואירית אוסיפוב, שאיבדו כמעט את כל קרוביהם ברובנו הכבושה. אבל יחד איתם הגיעה גם אוקראינית שלא הייתה יהודיה ולא הייתה קרובת משפחה שלהם.
המשפחה התיישבה בירושלים. מריה המשיכה לחיות עם האוסיפובים, כשהיא נשארת ליד הילדה שהיא הצילה פעם. הסיפור המשפחתי הבלתי רגיל הזה מאושר על ידי המוזיאון הלאומי להיסטוריה של אוקראינה במלחמת העולם השנייה ו-חומרים היסטוריים של יד ושם. עליה גם סיפרה אירנה שטיינפלדט, שעמדה בראש מחלקת חסידי אומות העולם, במגזין יד ושם מאפריל 2009.
בניגוד לסיפור הצלתה של אירית, השנים הראשונות של חיי מריה בישראל מוארות הרבה פחות. עדיין לא נמצאו מסמכים שיאפשרו לקבוע את תאריך הגעתה המדויק, את הבסיס לקבלת זכות המגורים וכתובת הבית של המשפחה. אבל ידוע שמריה נשארה בירושלים עד סוף חייה. היא נפטרה ב-28 באוקטובר 1971 ונקברה בבית הקברות של המנזר הנשי הרוסי באזור עין כרם.
שלוש עשרה שנים לאחר המעבר המשוער, ב-1 במאי 1962, מריה בביץ’ הייתה בין המשתתפים בפתיחת שדרת חסידי אומות העולם. באותו יום בירכה אותה גולדה מאיר, וצלמי הארכיון תיעדו את המפגש. האישה שבכיבוש רובנו הסתירה ילד יהודי כבתה שלה, קיבלה הכרה במדינה שאליה הגיעה יחד עם המשפחה שהצילה.
גולדה מאיר ואחד עשר העצים הראשונים
ב-1 במאי 1962 ציינו בישראל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. על הר הזיכרון בירושלים התקיים טקס פתיחת שדרת חסידי אומות העולם. על המדרון הפתוח אז נטעו אחד עשר עצים לאורך הדרך לאולם הזיכרון.
בין המשתתפים הייתה מריה בביץ’. היא הוזמנה כאישה שהצילה ילד יהודי באוקראינה הכבושה. ב-סיפור ההיסטורי של יד ושם על תוכנית חסידי אומות העולם מוזכר במיוחד העץ שנטעה מריה.
בטקס נכחה גולדה מאיר. הארכיון שמר לא רק את התצלום המשותף שלהם, אלא גם תמונות של בביץ’ במהלך נטיעת העץ.
היסטוריון מקסים גון ב-ראיון על חסידי אומות העולם מאזור רובנו סיפר שהפרס למריה נמסר לה אישית על ידי גולדה מאיר. הוא כינה את בביץ’ כאחת מחסידות אומות העולם הראשונות מאוקראינה.
עם זאת, עם תאריך הענקת התואר הרשמי יש אי בהירות היסטורית. ב-רשימת חסידי אומות העולם מאוקראינה, שפורסמה על ידי יד ושם, מריה בביץ’ מופיעה תחת מספר התיק 314, ושנת ההכרה מצוינת כ-1963.
המכון הלאומי לזיכרון באוקראינה במאמר מ-14 במאי 2025 מציין תאריך אחר – 1978, כבר לאחר מותה של מריה. בפרסומים מוקדמים יותר ההכרה מתוארכת ל-1962. הפער הזה בין המידע שפורסם עדיין אין לו הסבר תיעודי חד משמעי.
אין ספק שמריה הייתה בטקס ב-1 במאי 1962, נטעה אחד מאחד עשר העצים הראשונים והוצגה אישית לגולדה מאיר. הרגע של מסירת המסמכים ידוע מעדותו של מקסים גון, ולא מתצלום ארכיוני שנשמר.
מה המשמעות של תואר חסידת אומות העולם
יד ושם הוקם בחוק הכנסת מ-19 באוגוסט 1953 כמוזיאון הלאומי של ישראל לזכר קורבנות וגיבורי השואה. אחת ממשימותיו הייתה להנציח לא-יהודים, שבסיכון עצמי הצילו יהודים במהלך הרדיפה הנאצית.
להכרה כחסיד אומות העולם נבדקים עדויות הניצולים, מסמכים ארכיוניים ונסיבות המעשה שבוצע. חשובים העזרה האמיתית, הסיכון למושיע והיעדר מניעים אנוכיים.
לחסידים המוכרים מוענקת מדליה ותעודת כבוד, ושמותיהם מונצחים ביד ושם. הכרה זו שונה מהפרסים הלאומיים והכיבודים האוקראיניים.
מריה בביץ’ הייתה בין הראשונים מאוקראינה שזכו להכרה על הצלת יהודים. במספר פרסומים היא מכונה חסידת אומות העולם הראשונה מאוקראינה.
באוקראינה המודרנית מוקדש לאנשים אלה תאריך זיכרון נפרד. 14 במאי מצוין כיום הזיכרון לאוקראינים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. הפרלמנט האוקראיני קבע אותו בהחלטה מ-2 בפברואר 2021.
נאנובוסטי כבר סיפרו על מריה בביץ’ ומצילים אוקראינים אחרים בפרסום שהוקדש ל-14 במאי. חומר נוסף של המהדורה – על כיבוד חסידי אומות העולם האוקראינים ביד ושם וזיכרון קורבנות באבי יאר.
שנותיה האחרונות של מריה: ירושלים, 1971
מריה בביץ’ חיה בישראל עד סוף חייה. לפי סבטלנה קליקו, היא נפטרה בירושלים ב-1971. חייה מכסים את התקופה מ-1889 עד 1971.
בחומרים ישראליים נשמר גם ציון מקום קבורתה. מריה בביץ’ מוזכרת ב-רשימת מקומות הקבורה של חסידים, המופיעה באתר משרד החינוך של ישראל. בו מצוין בית הקברות של המנזר הנשי בעין כרם, אזור ירושלים.
זו פרט משמעותי בביוגרפיה הישראלית שלה. האישה שהגיעה מרובנו יחד עם המשפחה שהצילה לא רק קיבלה הכרה ביד ושם, אלא גם נשארה בירושלים לאחר מותה.
על חייה הבאים של אירית אוסיפוב ידוע הרבה פחות. בפרסום היסטורי משנת 2000 צוין שלאחר המלחמה היא שינתה את שם משפחתה ולא ניתן היה לקבוע את גורלה הבא למחבר. אין עדיין מידע אמין וזמין על נישואיה, ילדיה או שנות חייה האחרונות.
לכן יהיה לא נכון להמציא המשך לביוגרפיה שלה. אבל האירועים המרכזיים של ילדותה של אירית שוחזרו: מותה של האם בסוסונקי, הצלתה על ידי מריה, חזרתו של האב והמעבר לישראל.
שמה של מריה בביץ’ חוזר לרובנו
באוקראינה נשמרה ההיסטוריה של מריה בזכות עבודתם של חוקרים מקומיים, חוקרי השואה ועובדי מוזיאונים. הביוגרפיה שלה נכנסה לחומרים של המוזיאון הלאומי להיסטוריה של אוקראינה במלחמת העולם השנייה, ותצלומים מיד ושם הפכו לידועים לקוראים האוקראינים.
ביוני 2025 תמכה ועדת העיר רובנו לשמות רחובות ביוזמה להעניק את שמה של מריה בביץ’ לרחוב חדש באזור נובו דבור, ליד רחובות נובודבורסקה ופטר גריגורנקו. על כך דיווחו פרסומים מקומיים של רובנו בהסתמך על הרשויות העירוניות.
בעיר שומרים על זיכרון גם של היהודים שנהרגו. ב-13 בדצמבר 2019 הוקם שלט זיכרון ליד הכניסה לשעבר לגטו, בצומת הרחובות סובורנה ודורושנקו. הוא נוצר בצורת קיר הרוס עם מנורה ומזוודה. חלק מהלבנים נלקחו מבניין ישן בשטח הגטו לשעבר.
באזור סוסונקי נמצא אנדרטה לקורבנות הרציחות ההמוניות בנובמבר 1941. בין ההרוגים שם הייתה מינה אוסיפובה. בתה נותרה בחיים בזכות האישה ששמה כעת מונצח בעיר הולדתה.
הילדה שנשארה בחיים
כאשר ב-1 במאי 1962 גולדה מאיר בירכה את מריה בביץ’ ביד ושם, מאחורי המפגש הזה עמדה היסטוריה של יותר מעשרים שנה.
בנובמבר 1941, אמה של אירית אוסיפוב בת השנה הייתה בין היהודים מרובנו שנשלחו על ידי הנאצים להשמדה בסוסונקי. מריה, שעבדה כאומנת במשפחתם, לקחה את הילדה אליה והחלה להציג אותה כבתה שלה. היא גידלה את אירית במהלך הכיבוש, חיכתה לחזרתו של אביה ונשארה עם האוסיפובים לאחר המלחמה.
בישראל חיה מריה את שנות חייה האחרונות. בירושלים היא נטעה עץ בשדרת חסידי אומות העולם, ותצלום המפגש שלה עם גולדה מאיר נשמר בארכיון.
היום לא כל הפרטים של הביוגרפיה שלה ידועים, ותאריכים מסוימים של הכרה דורשים הבהרה נוספת. אבל גורלה של אירית שניצלה אינו מוטל בספק: בזכות מריה בביץ’ הילדה שרדה את השואה, פגשה שוב את אביה ויכלה להתחיל חיים חדשים בישראל.
בדיוק למען סיפורים כאלה קיים מדור «היסטוריה ועובדות» נאנובוסטי. כדי שמאחורי תאריכים היסטוריים ומספרי הרוגים יוכלו הקוראים לראות אנשים ספציפיים – כולל אישה מרובנו שהצילה ילד וחיה עם משפחתו כל חייה.