ב-20 באוגוסט 1985 הועברו לאיראן 96 טילים נגד טנקים אמריקאים מסוג TOW. השולח היה ישראל – מדינה שהנהגת הרפובליקה האסלאמית כבר כמה שנים מכנה בגלוי את אויבתה. בספטמבר נשלחו עוד 408 טילים, ובנובמבר – משלוח של טילים נגד מטוסים מסוג HAWK. המשלוחים התבצעו בידיעת ממשל נשיא ארה”ב רונלד רייגן.
היסטוריה ועובדות | נאנובסטי
מחבר: סטס שיפר
עסקאות אלו הפכו לחלק מהשערורייה “איראן-קונטרס”, שהתפרצה בוושינגטון בנובמבר 1986. התברר כי נשק אמריקאי נמכר בסתר לאיראן, וחלק מהכסף שהתקבל שימש למימון האופוזיציה החמושה בניקרגואה בניגוד למגבלות הקונגרס. ישראל הייתה אחת המשתתפות המרכזיות במבצע, אף על פי שהסכמת המימון למורדים הניקרגואנים אורגנה על ידי נציגים אמריקאים ומתווכים פרטיים.
עם זאת, המשלוחים הישראליים של נשק לאיראן החלו זמן רב לפני רייגן והמשיכו גם לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979. כדי להבין את הסיבות לעסקאות אלו, יש לחזור לתקופה שבה טהראן הייתה אחת השותפות החשובות ביותר של ישראל במזרח התיכון.
כאשר איראן הייתה שותפה אסטרטגית של ישראל
תחת שלטון השאה מוחמד רזה פהלווי התקיימו בין ישראל לאיראן שיתוף פעולה צבאי, מודיעיני וכלכלי הדוק. זה לא התבטא ביחסים דיפלומטיים מלאים: טהראן התחשבה בעמדת המדינות הערביות ולא הכירה בישראל במובן המשפטי המלא. אבל זה לא הפריע לקשרים המעשיים.
בסוף שנות ה-50 פיתח ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון את מה שנקרא דוקטרינת הפריפריה. במצב של סכסוך עם המדינות הערביות השכנות, חיפשה ישראל שותפים מחוץ לסביבה המיידית. ביניהם היו איראן, טורקיה ואתיופיה.
איראן התאימה במיוחד לאסטרטגיה זו. היא לא הייתה מדינה ערבית, הייתה לה משאבי נפט גדולים, היו לה קשרים הדוקים עם ארה”ב והיא חששה מהתחזקות הלאומיות הערבית, בעיקר בעיראק. מבני המודיעין הישראלים והאיראנים שיתפו פעולה, ומומחים ישראלים השתתפו בהכנת הצבא ופיתוח התעשייה הביטחונית של משטר השאה.
שיתוף הפעולה התפשט גם לתחום הנפט. אחד מתוצאותיו הייתה מערכת אספקת הנפט האיראני דרך ישראל, הקשורה לצינור הנפט אילת-אשקלון. עבור מדינה שהתמודדה עם חרם נפט ערבי, מקור כזה של חומר גלם היווה ערך כלכלי משמעותי.
ב-1977 החלו הצדדים בפרויקט טילים סודי בשם Flower. הוא כלל פיתוח משותף של מערכות טילים מודרניות במסגרת תוכנית רחבה יותר של חילופי נפט איראני בטכנולוגיות צבאיות ישראליות. לאחר המהפכה הפרויקט הופסק.
על פי הערכה שהובאה בפרויקט המחקר The Iran Primer, בתקופת שיתוף הפעולה האינטנסיבי ביותר בשנות ה-70, מכירות הנשק הישראליות לאיראן הגיעו לכ-500 מיליון דולר בשנה. היקף היחסים מסביר מדוע בישראל לא מיהרו לראות אותם כאבודים לחלוטין גם לאחר הפלת השאה.
1979: המהפכה קרעה את היחסים, אך לא השמידה את הקשרים הצבאיים
בפברואר 1979 נפל משטר השאה. לשלטון הגיעה הנהגה בראשות האייתוללה רוחאללה חומייני, שהכריזה על הרפובליקה האסלאמית. ישראל איבדה שותפה אסטרטגית, והשלטון האיראני החדש הפך את המאבק נגד המדינה היהודית לאחד ממרכיבי מדיניות החוץ שלו.
הנציגות הישראלית לשעבר בטהראן הועברה לארגון לשחרור פלסטין. זה היה סימן ברור לניתוק מהמדיניות הקודמת. אך התעוררה בעיה שההנהגה המהפכנית לא יכלה לפתור בסיסמאות פוליטיות.
הצבא האיראני היה מצויד בעיקר בטכנולוגיה אמריקאית, שנרכשה בתקופת השאה. מטוסי קרב F-4 ו-F-14, טנקים, מערכות נגד טנקים ונגד מטוסים דרשו חלקי חילוף ותחזוקה. לאחר ניתוק היחסים עם וושינגטון, הגישה לאספקה אמריקאית רשמית נסגרה.
לישראל הייתה טכנולוגיה אמריקאית, יכולות תיקון משלה ומומחים שהכירו את החימוש של הצבא האיראני. בנוסף, נשמרו קשרים בין אנשים שעבדו בתחום זה לפני המהפכה.
ראש משרד החוץ הישראלי לשעבר דוד קמחי הסביר מאוחר יותר לחוקרים עד כמה היה קשה להנהגה הישראלית לקבל את אובדן היחסים ארוכי השנים עם איראן. בירושלים קיוו שהאידיאולוגיה המהפכנית תיתן מקום לאינטרסים אסטרטגיים, ושניתן יהיה לשקם את שיתוף הפעולה.
תפיסה זו התבררה כשגויה בטווח הארוך, אך בתחילת שנות ה-80 היא השפיעה באופן משמעותי על המדיניות הישראלית. יחסים אלו נחקרו בפירוט בעבודה ההיסטורית Encyclopaedia Iranica.
מדוע ישראל חימשה את איראן במהלך המלחמה עם עיראק
ב-22 בספטמבר 1980 פלשו כוחות עיראקיים לאיראן. סדאם חוסיין קיווה לנצל את חולשת המדינה השכנה לאחר המהפכה, אך המלחמה שהחלה נמשכה כמעט שמונה שנים.
עבור ישראל, האויב העיקרי באזור באותה תקופה היה עיראק. בגדד החזיקה צבא גדול, פיתחה תוכניות טילים וגרעין ולא הסתירה את עוינותה כלפי ישראל. ניצחון סדאם על איראן יכול היה לחזק את מעמדו באופן חד.
ב-7 ביוני 1981 השמידו חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני העיראקי “אוסיראק” ליד בגדד במסגרת מבצע “אופרה”. ההנהגה הישראלית ראתה בכור כאלמנט פוטנציאלי בתוכנית עתידית ליצירת נשק גרעיני. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, עם זאת, לא אישרה את השימוש במתקן לייצור נשק גרעיני, ומועצת הביטחון של האו”ם גינתה את המכה הישראלית.
במקביל, ישראל המשיכה במשלוחים צבאיים למדינה שנלחמה עם עיראק. מנקודת המבט של ההנהגה הישראלית דאז, פעולות אלו לא סתרו זו את זו: שתיהן היו קשורות לשאיפה להגביל את הפוטנציאל הצבאי של בגדד.
בשנים 1980–1983, על פי הערכת The Iran Primer, היקף מכירות הנשק הישראליות לאיראן עמד על כ-500 מיליון דולר. בין הציוד שסופק נמנו טילים נגד טנקים מסוג TOW, תחמושת, חלקי חילוף למטוסים וטנקים, וכן ציוד הנדסי. סכום זה נותר הערכה מחקרית, שכן אין רישום פתוח מלא של חוזים סודיים.
הנשק נמסר באמצעות מתווכים, חברות פרטיות ונתיבי מעבר דרך מדינות שלישיות. במבצעים מסוימים השתתפו סוחרי נשק איראנים, שהייתה להם גישה לקשרים צבאיים קודמים. המשלוחים נמשכו, למרות המגבלות האמריקאיות והעוינות הפומבית של טהראן.
החישובים הישראליים השתנו בהדרגה. בתחילה קיוו לשקם את היחסים עם איראן, לאחר מכן קיבלה חשיבות הולכת וגוברת החלשת שני המשתתפים במלחמה. כפי שהסביר קמחי מאוחר יותר, המצב הרצוי לישראל היה כזה שבו לא איראן ולא עיראק יוכלו להוות איום רציני עבורה.
אבל דווקא בשנים אלו בלבנון התפתח תנועת “חיזבאללה”, שקיבלה תמיכה מאיראן המהפכנית. לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982, טהראן שלחה לשם נציגים של משמרות המהפכה האסלאמית, שהשתתפו בהכנת כוחות חמושים שיעיים.
נוצר פרדוקס היסטורי: ישראל סיפקה נשק לאיראן, ואיראן במקביל עזרה ליצור ארגון שניהל מאבק חמוש נגד ישראל.
מאוחר יותר השתנה אופי העימות הזה באופן רדיקלי. נאנובסטי סיפרו בפירוט, כיצד התמיכה האיראנית ב”חיזבאללה” הפכה לחלק מאסטרטגיית הלחץ על ישראל מכמה כיוונים. עם זאת, להשליך את מערכת האיומים הנוכחית על תחילת שנות ה-80 זה לא נכון: אז העריכו המנהיגים הישראלים אחרת את מאזן הכוחות.
1985: שמעון פרס, בני ערובה אמריקאים ועסקאות טילים סודיות
באמצע שנות ה-80 קיבל שיתוף הפעולה הצבאי משמעות פוליטית חדשה. בלבנון החזיקו קבוצות חמושות הקשורות לאיראן אזרחים אמריקאים. ממשל רייגן חיפש דרכים להשיג את שחרורם ובמקביל ליצור קשרים עם נציגי ההנהגה האיראנית, שנחשבו בוושינגטון כמי שיכולים להיות מוכנים לדיאלוג.
ב-3 ביולי 1985 נפגש מנכ”ל משרד החוץ הישראלי דוד קמחי עם היועץ לביטחון לאומי של רייגן רוברט מקפרליין. הוא דיווח על אפשרות של קשרים עם איראנים שיכולים לסייע בשחרור בני הערובה. בתמורה ציפו מארה”ב לאספקת ציוד צבאי.
בישראל היה ראש הממשלה שמעון פרס. במשא ומתן השתתפו יועצו למאבק בטרור עמירם ניר, סוחרי הנשק הישראלים יעקב נמרודי ואדולף שווימר. תפקיד חשוב שיחק המתווך האיראני מנוצ’ר גורבניפר, ומימון עסקאות מסוימות סיפק היזם הסעודי עדנאן חשוגי.
האחרון סיפק אמצעים ביניים, שכן הצד האיראני לא רצה לשלם עד לקבלת הנשק, והספקים הישראלים דרשו ערבויות פיננסיות לפני שליחת המטען.
ב-20 באוגוסט 1985 קיבלה איראן את 96 הטילים הראשונים מסוג TOW. שחרור בני הערובה המובטח לא התרחש. המתווכים הישראלים המשיכו במשא ומתן, ובספטמבר נמסרו עוד 408 טילים. ב-15 בספטמבר שוחרר בלבנון הכומר האמריקאי בנג’מין וויר.
בנובמבר נעשה ניסיון להעביר טילים נגד מטוסים מסוג HAWK. בשל בעיות במעבר ובתחבורה נמסרו לאיראן רק 18 טילים מתוך המשלוח המתוכנן. האיראנים נותרו לא מרוצים מהציוד שהתקבל: הוא לא ענה על ציפיותיהם. על פי חומרי החקירה, 17 טילים הוחזרו לישראל מאוחר יותר.
לקורא הישראלי כאן חשובה פרט משפטי. טילי TOW ו-HAWK היו מתוצרת אמריקאית. העברת נשק כזה למדינה שלישית הייתה כפופה למגבלות חוקי הייצוא האמריקאים, ולכן נדרשה לישראל הסכמה עם וושינגטון והסכם על השלמת המלאי שלה.
הנשיא רייגן אישר את המשלוחים הראשונים, אף על פי שמזכיר המדינה ג’ורג’ שולץ ושר ההגנה קספר ויינברגר התנגדו למדיניות זו. כתוצאה מכך חלק מההחלטות התקבלו דרך מעגל מצומצם של עובדי המועצה לביטחון לאומי ללא נהלי אישור רגילים.
1986: ארה”ב מתחילה למכור נשק ישירות
ב-17 בינואר 1986 חתם רייגן על צו סודי שהתיר משלוחים ישירים של נשק אמריקאי לאיראן. ישראל שמרה על תפקידה כמתווכת פוליטית ומשא ומתן, אך לא הייתה עוד ספקית חובה של כל משלוח.
בפברואר קיבלה איראן 1,000 טילים נגד טנקים מסוג TOW בשתי משלוחים. במאי ובקיץ נמשכו המשא ומתן על אספקת רכיבים למערכות HAWK. היועץ לשעבר של רייגן רוברט מקפרליין אף עמד בראש משלחת אמריקאית סודית שביקרה בטהראן, אך לא הצליחו להגיע להסכם מלא ולשחרור כל בני הערובה.
ביולי שוחרר הכומר האמריקאי לורנס ג’נקו. באוקטובר קיבלה איראן עוד 500 טילים מסוג TOW, וב-2 בנובמבר שוחרר האמריקאי דייוויד ג’ייקובסן.
על פי מסמכי החקירה, במהלך המבצע בשנים 1985–1986 קיבלה איראן בסך הכל 2,004 טילים מסוג TOW, 18 טילים מסוג HAWK ומשלוחים של חלקי חילוף למערכות נגד מטוסים. שוחררו שלושה בני ערובה אמריקאים, אך במהלך תקופה זו נחטפו בלבנון עוד שניים.
נציגים ישראלים קיוו שהקשרים יסייעו לשקם את היחסים עם טהראן. וושינגטון קיוותה לשחרר את בני הערובה וליצור קשרים עם חלק מההנהגה האיראנית. מתווכים פרטיים קיבלו עמלות, ואיראן רכשה נשק שהיה נחוץ לה למלחמה עם עיראק.
אבל במקביל, המארגנים האמריקאים השתמשו במבצעי הנשק לפתרון משימה נוספת, שלא הייתה קשורה למזרח התיכון.
כיצד הכסף מהנשק האיראני הגיע למורדים בניקרגואה
בניקרגואה היו בשלטון מאז 1979 הסנדיניסטים בראשות דניאל אורטגה. ממשל רייגן תמך באופוזיציה החמושה, הידועה כ”קונטרס”, וראה בממשלת הסנדיניסטים בעלת ברית של ברית המועצות וקובה במרכז אמריקה.
הקונגרס האמריקאי הגביל את השימוש בכספים ממשלתיים מסוימים לתמיכה במבצעי צבאיים של “קונטרס”. מגבלות אלו קיבלו את השם תיקוני בולנד. הממשל חיפש מקורות מימון אחרים, כולל מדינות זרות ותורמים פרטיים.
תפקיד חשוב שיחק עובד המועצה לביטחון לאומי, סגן אלוף אוליבר נורת’. יחד עם הגנרל בדימוס ריצ’רד סקורד והיזם אלברט חכים, הוא השתמש ברשת חברות וחשבונות בנק, הידועה כ-The Enterprise.
בנובמבר 1985 העבירה ישראל לחשבון Lake Resources בג’נבה מיליון דולר לארגון משלוח טילי HAWK. ההוצאות בפועל על התחבורה עמדו על כ-127,700 דולר, וכ-870,000 דולר נותרו ברשות רשת המתווכים.
מאוחר יותר התמזגו כספים אלו עם הכנסות אחרות ושימשו, בין היתר, לתמיכה ב”קונטרס”. לכן החקירה לא הצליחה לקשר כל דולר ישראלי ספציפי לרכישת נשק מסוימת עבור ניקרגואה.
ב-6 בדצמבר 1985 הודיע נורת’ לנציגי משרד הביטחון הישראלי כי הוא מצפה להשתמש ברווחים מעסקאות איראניות עתידיות למבצעים בניקרגואה. פרק זה תועד בחומרי החקירה של הקונגרס.
בשנת 1986 קיבלה רשת המתווכים כ-30.3 מיליון דולר עבור נשק אמריקאי שנמכר לאיראן ומבצעי השלמת המלאי הישראלי. לממשלת ארה”ב הועברו רק 12.2 מיליון דולר. ההוצאות הישירות עמדו על כ-2.1 מיליון דולר, וכ-16 מיליון דולר נותרו שלא כדין בידי המתווכים.
הקונגרס העריך את הסכום שהופנה מהרווחים מעסקאות איראניות לתמיכה ב”קונטרס” בכ-3.8 מיליון דולר. התובע העצמאי לורנס וולש קיבל הערכה קרובה בחישובו – כ-3.6 מיליון דולר. שאר הכספים שימשו למבצעים והוצאות אחרות או נותרו בחשבונות.
לפיכך, הטענה שכל ההכנסות מהמשלוחים הישראליים הועברו אוטומטית למורדים הניקרגואנים אינה תואמת את התמונה הפיננסית שנקבעה.
לשם השוואה עם סכומים כספיים ישראליים מודרניים: 30.3 מיליון דולר היו שווים נומינלית לכ-95.7 מיליון ₪, ו-3.8 מיליון דולר – לכ-12 מיליון ₪ לפי שער הייחוס של בנק ישראל ב-4 בנובמבר 2026 – 3.157 ₪ לדולר. זהו רק חישוב מטבעות, שאינו לוקח בחשבון אינפלציה וכוח קנייה של הכסף בשנות ה-80.
נקבע כי נציגים ישראלים מסוימים ידעו על כוונות נורת’ להשתמש ברווחים עבור ניקרגואה. אך חקירות לא הציגו ראיות לכך שממשלת ישראל בכללותה פיתחה את הסכמת המימון ל”קונטרס”.
ועדת טאואר בחנה גם עדויות לפיהן הרעיון להפנות את הכסף יכול היה להידון בין נורת’ לעמירם ניר. עם זאת, הוועדה לא הצליחה לקבוע למי היה שייך הרעיון במקור. עם זאת, ארגון המימון למורדים הניקרגואנים היה בעיקר בידי עובדים אמריקאים ומתווכים פרטיים, ולא בידי שירותי הביטחון הישראליים.
חשיפת 1986 והשלכותיה על ישראל
ב-3 בנובמבר 1986 פרסם המגזין הלבנוני Ash-Shiraa מידע על קשרים סודיים אמריקאים עם איראן. השערורייה התפשטה במהירות מעבר למשלוחי הנשק, כאשר התברר כי חלק מהכספים שהתקבלו שימשו למימון “קונטרס”.
ב-25 בנובמבר הודיע התובע הכללי של ארה”ב אדווין מיז בפומבי על הפניית הכספים. החלו חקירות של הקונגרס ושל ועדה מיוחדת בראשות הסנאטור לשעבר ג’ון טאואר.
הנשיא רייגן הודה במעורבותו באישור מבצעי הנשק, אך הכחיש ידיעה על הסכמת המימון לניקרגואה. החקירה לא קבעה שהוא אישית אישר את העברת הרווחים ל”קונטרס”. עם זאת, היא חשפה הפרות חמורות בפעילות עובדי הממשל, הסתרת מסמכים ועקיפת נהלי הפיקוח הפרלמנטרי.
נגד כמה משתתפים הוגשו תביעות פליליות. גזרי הדין של אוליבר נורת’ וג’ון פוינדקסטר בוטלו מאוחר יותר בשל הפרות הקשורות לשימוש בעדויותיהם שניתנו לקונגרס תחת חסינות. מספר משתתפים אחרים קיבלו חנינה נשיאותית.
ישראל הכירה במעורבותה במשלוחי הנשק לאיראן, אך הכחישה את ארגון המימון למורדים הניקרגואנים. המבצעים הסודיים גרמו לנזק פוליטי לוושינגטון והראו עד כמה התערבבו האינטרסים הממשלתיים, פעולות מבני המודיעין והמניעים המסחריים של המתווכים.
כתוצאה מכך, אף אחת מהמטרות האסטרטגיות הראשוניות לא הושגה במלואה. ארה”ב לא הצליחה לשחרר את כל בני הערובה באמצעות עסקאות הנשק, וישראל לא שיקמה את היחסים עם איראן.
לאחר סיום המלחמה בין איראן לעיראק ב-1988, הצורך ברכישות סודיות נעלם בהדרגה. התפרקות ברית המועצות והתבוסה של עיראק במלחמה ב-1991 שינו בנוסף את מאזן הכוחות האזורי. איראן חדלה להיחשב על ידי ההנהגה הישראלית כמשקל נגד פוטנציאלי לבגדד החזק והפכה בהדרגה לאחת האיומים האסטרטגיים המרכזיים.
מדוע הסיפור הזה חשוב לישראל היום
ההיסטוריה של משלוחי הנשק הישראליים לאיראן מראה עד כמה השתנו תפיסות ההנהגה של המדינה לגבי בעלי ברית ואויבים פוטנציאליים. בתחילת שנות ה-80 נתפסה עיראק בירושלים כאיום צבאי ישיר יותר. לכן תמיכה בצבא האיראני יכולה הייתה להיחשב כאמצעי להגביל את השפעתו של סדאם חוסיין, אפילו על אף העמדה העוינת של המשטר האיראני החדש.
עם זאת, הקשרים הקודמים לא אפשרו להחזיר את היחסים עם טהראן. הרפובליקה האסלאמית המשיכה לפתח שיתוף פעולה עם קבוצות חמושות שפעלו נגד ישראל, בראש ובראשונה עם “חיזבאללה”.
מאוחר יותר המצב השתנה לחלוטין. נשק וטכנולוגיות איראניות החלו לשחק תפקיד חשוב לא רק בסכסוכים במזרח התיכון. הקשר בין המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה והאיומים על ישראל מצד כוחות הנתמכים על ידי איראן נאנובסטי בחנו, בין היתר, בחומר על חימוש “חיזבאללה” ושלל הצבא הישראלי.
בשנות ה-80 קיוותה ישראל שהאינטרסים הגיאופוליטיים בסופו של דבר יהיו חזקים יותר מהסתירות האידיאולוגיות עם איראן. אבל ההנהגה המהפכנית של טהראן לא חזרה למדיניות תקופת השאה.
זהו התוצאה העיקרית של הסיפור ההוא: עסקאות הנשק הביאו תועלת צבאית ומסחרית זמנית, אך לא הצליחו לשנות את הקורס הפוליטי של איראן. והמשא ומתן הסודי, שנועדו לשקם את הקשרים, הפכו בסופו של דבר לחלק משערורייה בינלאומית, שהשלכותיה נגעו בשלוש יבשות.
הבסיס התיעודי של החומר: דו”ח ועדת טאואר (27 בפברואר 1987), דו”ח משותף של ועדות הקונגרס של ארה”ב (18 בנובמבר 1987), חקירת הסיום של התובע העצמאי לורנס וולש, מחקרים היסטוריים Encyclopaedia Iranica ו-The Iran Primer.
הוסיפו את נאנובסטי לגוגל, כדי לעקוב אחרי המחקרים ההיסטוריים שלנו והחומרים על אירועים המשפיעים על ישראל ואוקראינה.