“אני גר כאן. אבל אוקראינה – גם שלי”: למה אוקראינה עלולה לאבד את ילדי הפליטים האוקראינים ומה ישראל מלמדת

רק 19% מהפליטים האוקראינים אומרים שהם בהחלט מתכננים לחזור, אבל עבור אוקראינה המצב מדאיג יותר בקרב ילדיהם. חדשות ניתוחים מדוע תוכנית הלידה הישראלית (תגלית) עניינה את ה-OECD כמודל אפשרי לאוקראינה ומדוע ‘לא חזר’ לא בהכרח אומר ‘אבוד’.

בתחילת התוקפנות הרוסית המלאה השאלה נראתה זמנית: מתי הפליטים האוקראינים יחזרו הביתה? לאחר ארבע וחצי שנים השאלה עצמה צריכה להשתנות. מיליוני אנשים עדיין נמצאים מחוץ לאוקראינה, אבל ‘זמני’ בזמן הזה הפך לעבודה, בית ספר, שפה חדשה, חברים לילדים, חשבונות בנק, קשרים מקצועיים ותוכניות לשנים קדימה.

עבור מחברת חדשות ויקטוריה קצמן, הנושא הזה נמצא בצומת של שני סיפורים שהיא עצמה שייכת להם ביוגרפית. ויקטוריה במקור מאוקראינה והיא חלק מהתפוצה היהודית, ולכן ההשוואה בין המצב האוקראיני לישראלי כאן אינה דוגמה אקדמית חיצונית. זו ניסיון להבין מה קורה עם הקשר הלאומי כאשר אדם חי פיזית כבר במדינה אחרת – ומדוע ישראל משקיעה במשך עשורים לא רק באלה שעושים עלייה, אלא גם באלה שאולי לעולם לא יעברו לכאן.

במהלך הכנת החומר הזה חדשות השוו את הגל האחרון של מחקר מרכז האסטרטגיה הכלכלית, דוח ה-OECD על חזרה ושילוב מחדש של אוקראינים, פרויקטים אוקראיניים קיימים לאזרחים בחו”ל ומנגנונים ישראליים כמו תגלית, מסע ובתי ישראל. ולאחר השוואה כזו הבעיה נראית כבר אחרת: אוקראינה עשויה לאבד לא רק חלק מהפליטים של היום. הרבה יותר חמור הסיכון לאבד את ילדיהם.

19% בהחלט יחזרו. אבל זו רק חצי מהסיפור

מרכז האסטרטגיה הכלכלית מעריך את מספר האוקראינים הנמצאים בחו”ל כתוצאה מהמלחמה המלאה בכ-5.6 מיליון איש עד סוף 2025. מתוכם כ-4.3 מיליון נמצאים במדינות המערב.

כאן חשוב לא לערבב מספרים שונים. הרשויות האוקראיניות משתמשות גם בהערכות רחבות יותר של מספר האוקראינים בחו”ל – כ-8 מיליון. חדשות כבר ניתחו מאיפה מגיע המספר הזה ולמה הוא שונה מהסטטיסטיקה של פליטי המלחמה. CES מחשיב בעיקר את ההעברה הקשורה למלחמה, בעוד שהמושג הפוליטי ‘אוקראינים בחו”ל’ רחב בהרבה.

אבל המספר המרכזי במחקר CES הוא אפילו לא 5.6 מיליון.

בנובמבר 2022, 50% מהפליטים האוקראינים שנשאלו ענו שהם בהחלט מתכוונים לחזור. במאי 2023 היו כאלה 41%, בינואר 2024 – 26%, בדצמבר 2024 – 20%, ובינואר 2026 – 19%.

זה לא אומר ש’81% כבר ויתרו על חזרה’, כפי שהיה קל לכתוב עבור כותרת רועשת. עוד 24% אומרים שהם כנראה מתכננים לחזור. בסך הכל, 43% שוקלים חזרה היום, 20% עדיין לא החליטו, ו-36% כנראה או בהחלט לא מתכננים לחזור.

כלומר, התהליך עדיין לא הסתיים. אבל הוא כבר הפסיק להיות הציפייה ההמונית לחזרה, כפי שהיה באביב ובסתיו 2022.

והזמן כאן עובד בצורה מוחשית לחלוטין.

לילד שעזב בגיל שש, היום כבר עשר

אפשר לדבר כמה שרוצים על פטריוטיות, אבל ארבע שנים למבוגר וארבע שנים לילד – הם פרקי חיים שונים.

אדם שעזב את קייב בגיל 35, חי כמעט את כל הביוגרפיה המודעת שלו באוקראינה. הוא זוכר את האוניברסיטה, העבודה, השכונה שלו, החגים המשפחתיים, החברים, הרחובות המוכרים. אוקראינה קיימת עבורו ללא תוכניות ממשלתיות נוספות.

ועכשיו ניקח ילד שבאביב 2022 היה בן שש.

היום הוא בן עשר. בית הספר הגרמני, הפולני או הצ’כי עבורו כבר לא ‘בית ספר זמני’. שם עוברות ילדותו, החברות, השפה, הקשרים הראשונים שלו עם העולם.

בשנת 2032 הוא יהיה בן שש עשרה. אם הוא יחיה כל הזמן הזה בגרמניה, פולין או צ’כיה, רוב חייו המודעים יעברו כבר מחוץ לאוקראינה.

בדיוק בגלל זה מספר אחד במחקר CES נראה מדאיג יותר מהסטטיסטיקה של המבוגרים.

47% מההורים לילדים אוקראינים בחו”ל סבורים שילדם כנראה או בהחלט לא יחזור לאוקראינה. יחזרו, לפי הערכת ההורים, 32%. עוד 21% לא יודעים.

זה לא סקר ישיר של ילדים ולא נבואה. הורה יכול לטעות, החלטת המשפחה יכולה להשתנות, המלחמה יכולה להסתיים, הנסיבות גם ישתנו.

אבל יש עוד פרט אחד.

בקרב ילדים שממשיכים ללמוד רק בבית ספר אוקראיני, יותר ממחצית, לפי הערכת ההורים, מכוונים לחזרה. בקרב אלה שהולכים רק לבית ספר תיכון זר וכבר לא כלולים במערכת החינוך האוקראינית, כבר 57% כנראה או בהחלט נשארים בחו”ל.

הקשר בין המדינה לילד כאן הופך לא למושג תרבותי יפה. כבר אפשר לראות אותו במספרים.

פליט הופך בהדרגה למהגר, וילדו – לתפוצה

ב-11 באוגוסט 2026, יו”ר מועצת המנהלים של איגוד המו”לים האוקראיני ארטם בידנקו העלה את הבעיה הזו בטור NV. הוא השווה את הניסיון של פולין, קנדה, ארמניה, אירלנד וישראל והזכיר רעיון חשוב של הסוציולוג רוג’רס ברובייקר: תפוצה לא קיימת מעצמה רק כי מיליוני אנשים ממוצא אחד נמצאים בחו”ל. יש לשחזר את הקשר שלה.

עם נקודת המוצא הזו קשה להתווכח. אבל לדעתנו, הבעיה האוקראינית כבר דורשת חלוקה נוספת.

אישה מחארקוב שעברה לוורשה במרץ 2022 ועדיין מקווה לחזור הביתה – זו משימה ממשלתית אחת.

בנה, שמסיים בית ספר פולני ובוחר אוניברסיטה – זו כבר אחרת.

והילד של הבן הזה, שיום אחד ייוולד בפולין – זו שלישית.

אי אפשר לעבוד עם כל השלושה בתוכנית אחת של ‘חזרו הביתה’.

הראשונה צריכה ביטחון, דיור, עבודה, מערכת רפואית, בית ספר לילדים וכללים ברורים לחיים לאחר החזרה. לשני צריך לא לאבד את הקשר שלו עם אוקראינה. ולדור השלישי המדינה תצטרך ליצור כבר תשתית קלאסית של תפוצה – שפה, תרבות, תוכניות חינוכיות, נסיעות, קהילות, רשתות מקצועיות ונוכחות ממשית של אוקראינה בחייו.

כאן הניסיון הישראלי הופך למעניין במיוחד.

ישראל לא דורשת מכל יהודי בחו”ל לעשות עלייה מיד

כשמדברים באוקראינה על הניסיון הישראלי, השיחה מתמקדת מהר מאוד ברפטריאציה: חוק השבות, הסוכנות היהודית, סל הקליטה, אולפן, סיוע לעולים חדשים.

זו חלק חשוב מהמערכת, וחדשות כבר סיפרו בפירוט מדוע אוקראינה לומדת את הניסיון הישראלי של איחוד אזרחים ורפטריאציה.

אבל יש חצי אחר של המודל הישראלי, שיכול להיות אפילו מועיל יותר לאוקראינה המודרנית.

ישראל עובדת עם אדם לפני שהוא החליט לעשות עלייה. לפעמים – הרבה לפני החלטה כזו. לפעמים – מתוך הבנה מלאה ששום עלייה בכלל לא עשויה לקרות.

כאן מופיע עיקרון שעליו למעשה בנויה חלק משמעותי מהיחסים של ישראל עם התפוצה היהודית:

לחיות מחוץ לישראל ולהיות אבוד לישראל – זה לא אותו דבר.

זו הבדל עקרוני.

למה ישראל משלמת על עשרה ימים של צעיר אמריקאי בארץ

תגלית ישראל, הידועה גם בשם ‘תגלית’, הופיעה בשנת 1999. התוכנית מארגנת טיולים של כעשרה ימים לישראל עבור צעירים יהודים מהתפוצה, בעיקר בגילאי 18 עד 26.

המשתתפים מכירים את הארץ, ההיסטוריה והתרבות, מתקשרים עם בני גילם הישראלים. לפי נתוני תגלית עצמה, יותר מ-900 אלף צעירים כבר עברו דרך התוכנית.

אבל העיקר לשיחתנו הוא לא הכמות.

המשתתף לאחר עשרת הימים האלה לא חייב לעשות עלייה. הוא יכול לחזור לניו יורק, טורונטו, לבוב או פריז ולחיות שם כל חייו.

אם מעריכים את התוכנית רק לפי מספר התושבים החדשים בישראל, עולה שאלה הגיונית: למה המדינה, התורמים והארגונים היהודיים בכלל משקיעים בנסיעתו?

התשובה מופיעה אם סופרים לא רק את העולים.

לאחר הנסיעה, ישראל עבור האדם הזה מפסיקה להיות מדינה מופשטת מסיפורי המשפחה. יש לו מקומות ספציפיים, אנשים, מכרים, זיכרונות אישיים. נוצר ניסיון אישי של המדינה – כבר לא אצל הסבא, ההורים או הרב, אלא אצלו עצמו.

תגלית יוצרת את המדרגה הראשונה.

מסע ישראל מציעה את הבאה: חודשים של לימודים, התמחות, התנדבות ותוכניות מקצועיות בישראל.

בתי ישראל בערים עם קהילות ישראליות ויהודיות גדולות תומכים בסוג נוסף של קשר – שפה, חגים, חיים תרבותיים, מפגשים ובמקביל ייעוץ למי שיום אחד בכל זאת ירצה לחזור.

מתקבלת לא כפתור ‘לעשות עלייה / לא לעשות עלייה’, אלא סולם.

בדיוק את הפרט הזה לעיתים קרובות מפספסים כשמייעצים לאוקראינה ‘לקחת את הניסיון של ישראל’.

OECD למעשה הציעה לאוקראינה גרסה משלה לתגלית

הדבר המעניין ביותר מתגלה בדוח OECD Ukraine’s Strategic Response to the Displacement Crisis: Return, Reintegrate, Reconnect, שפורסם במרץ 2026.

הארגון ניתח בנפרד את הכלים הישראליים – בתי ישראל, תגלית, מסע, סל הקליטה ומרכזי האינטגרציה.

ואחרי תיאור תגלית עשה כבר מסקנה ישירה לאוקראינה.

לפי הערכת OECD, התאמה אוקראינית של מודל כזה יכולה לעבוד עם צעירים שהועברו לחו”ל: להציע להם נסיעות קצרות מסובסדות, המשלבות תרבות, חינוך והיכרות עם הזדמנויות מקצועיות באוקראינה. המטרה – לשמור על הקשר עם המדינה במהלך ההגירה הכפויה ולשמור על אפשרות החזרה מאוחר יותר, כאשר הנסיבות יאפשרו.

כלומר, השאלה ‘האם אוקראינה צריכה תגלית משלה?’ כבר הפסיקה להיות פנטזיה פובליציסטית.

ברמה המומחית הבינלאומית, מודל כזה למעשה הוצע.

וכאן, לדעתנו, מתחילה החלק המעניין ביותר של השיחה עבור אוקראינה.

איך יכול להיראות תגלית אוקראיני – ומה לא צריך להיות בו

להעתיק את הטיול הישראלי של עשרה ימים באופן מילולי יהיה חסר טעם.

אוקראינה צריכה מוצר משלה ולוגיקה משלה.

זה בהחלט לא צריך להיות מחנה פטריוטי, שבו לנער מברלין מסבירים עשרה ימים למה הוא חייב לחזור למולדת ההיסטורית. תוכנית כזו תצליח להשיג את ההפך.

זה גם לא צריך להיות סיור תיירותי רגיל: קייב, לבוב, מסעדה, חולצה רקומה, תמונה ומטוס הביתה.

אם לוקחים את העיקרון הישראלי, יש לתת לצעיר אוקראינה משלו, ולא זיכרונות הוריו עליה.

היסטוריית המשפחה וקייב המודרנית. אוניברסיטאות וחברות טכנולוגיה. המידאן והתוקפנות הרוסית. הולודומור ובאבי יאר. מוזיקה אוקראינית ואמנות מודרנית. פרויקטים התנדבותיים. סטארטאפים. מפגשים עם בני גילם, יזמים, ותיקים, חוקרים.

כאשר הביטחון יאפשר – לא רק קייב ולבוב. אודסה, דניפרו, חארקוב וערים אחרות נחוצות בדיוק כי אוקראינה לא צריכה להפוך לדור השני למוזיאון מוצא המשפחה בלבד.

לצעירים הבוגרים יותר, הרמה הבאה יכולה להיות התמחות חודשית וסמסטריאלית בחברות אוקראיניות, אוניברסיטאות, פרויקטים ציבוריים.

והעיקר – המדינה לא צריכה לדרוש מהמשתתף הבטחה לעבור.

המטרה הרבה יותר ריאליסטית:

שלאוקראינה לא תישאר מדינה שממנה אמא פעם הגיעה עבור תושב בן עשרים בברלין.

אוקראינה כבר התחילה לבנות קשר. לכן השאלה עכשיו מורכבת יותר

היה קל לכתוב שאוקראינה לא עושה כלום וצריכה ללמוד מיד מישראל. אבל זה כבר לא נכון.

ב-15 באפריל 2026 נפתח בברלין ה-Unity Hub האירופי הראשון. עד אמצע יוני עברו דרכו יותר משני אלפים מבקרים. לאחר מכן נפתח מרכז כזה בסטוקהולם.

הרשויות האוקראיניות מלכתחילה כוללות ברשת זו שתי פונקציות. הראשונה – לתת לאדם מידע אמין על אפשרות החזרה. השנייה – לשמור על הקשר שלו עם אוקראינה בזמן שהוא נמצא בחו”ל.

ביוני הופיעה עוד חלק מהתשתית הזו – הפלטפורמה הדיגיטלית ‘דודומו’. חדשות ניתחו בפירוט איך בנוי פרויקט ‘דודומו’ ולמה הלוגיקה שלו כבר קרובה יותר לעבודה של ישראל עם התפוצה מאשר לקמפיין פשוט של ‘חזרו’.

זה שינוי חשוב בעמדת המדינה.

אוקראינה בהדרגה מפסיקה להתייחס לאדם בחו”ל רק כאזרח שיש לשכנע לקנות כרטיס חזרה.

אבל רוב הכלים עדיין בנויים סביב הדור הראשון המבוגר: עבודה, מסמכים, דיור, שירותים חברתיים, חזרה, שילוב מחדש.

ואיפה הכלי לילד בן העשר שלו?

כאן המערכת עדיין חלשה משמעותית.

חדשות – חדשות ישראל: צריך לספור לא רק כרטיסים חזרה

בישראל השאלה הזו מוכרת היטב.

המדינה והארגונים היהודיים מודדים מזמן את הצלחת העבודה עם התפוצה לא רק לפי מספר האנשים שנחתו בנמל התעופה בן גוריון עם מסמכי עולה חדש.

הקשר יכול לקבל עשרות צורות.

אדם חי בארה”ב, אבל מלמד את ילדו עברית. מגיע לישראל. לומד כאן סמסטר. משקיע בסטארטאפ ישראלי. עובד עם אוניברסיטה. תורם כסף לארגון. משתתף בדיון פוליטי סביב ישראל. שולח לכאן ילדים. אחרי עשר שנים מחליט לעשות עלייה – או לא מחליט.

מנקודת המבט של סטטיסטיקת ההגירה הפשוטה, האדם הזה לא חזר.

מנקודת המבט של הרשת הלאומית הוא לא אבוד.

חדשות – חדשות ישראל סבורים שההבדל הזה חשוב במיוחד להעביר לשיחה האוקראינית היום.

כי אם המדד היחיד להצלחת קייב יישאר מספר האנשים שחזרו פיזית דרך הגבול, המדינה מראש תרשום מיליוני אנשים שיכולים להיות קשורים לאוקראינה כהפסד דמוגרפי.

אוקראינה יכולה לקבל רשת גלובלית במקום תבוסה דמוגרפית אחת בלבד

לפי חישובי התרחישים של CES, בחו”ל עשויים להישאר בסופו של דבר בין 2.1 ל-3 מיליון פליטים אוקראינים של היום. התרחיש הממוצע – כ-2.7 מיליון.

עבור הדמוגרפיה והכלכלה האוקראינית זה מכה קשה. המרכז מעריך הפסדים פוטנציאליים שנתיים בתמ”ג עקב חזרה לא מלאה של מי שנאלצו לעזוב בטווח רחב של 2% עד 9.5%, תלוי בתרחיש ובשיטה.

אי אפשר להסתיר את הבעיה הזו תחת ביטוי יפה ‘גם התפוצה היא משאב’. אוקראינה באמת צריכה אנשים בתוך המדינה: עובדים, יזמים, רופאים, מהנדסים, מורים, הורים לילדים עתידיים.

אבל בין שתי הקיצוניות – ‘כולם חייבים לחזור’ ו’אין בעיה, שייהפכו לתפוצה’ – קיימת מודל שלישי.

להחזיר את המספר המקסימלי האפשרי של אנשים.

ובמקביל לא לאבד את אלה שלא חזרו.

אוקראיני בטורונטו יכול להשקיע בעסק אוקראיני. חוקר בברלין — ליצור פרויקטים משותפים עם אוניברסיטה אוקראינית. יזם בתל אביב — לקשר בין שני שווקים. אדם עם שורשים אוקראיניים בוושינגטון — להשפיע על היחס לאוקראינה בסביבה מקצועית ופוליטית.

והילד שלו יכול יום אחד להגיע לאוקראינה לא בגלל שההורים הכריחו, אלא כי יש לו כבר קשר אישי עם המדינה הזו.

אלו צורות שונות של הון. ואוקראינה זקוקה לשתיהן.

אבל אי אפשר פשוט להעתיק את ישראל

במקום הזה במיוחד קל ליפול למלכודת של אנלוגיה יפה.

אוקראינה — לא ישראל.

הדיאספורה היהודית התקיימה במשך מאות שנים לפני הקמת מדינת ישראל המודרנית. המדינה עצמה נבנתה בין היתר סביב רעיון העלייה, וחוק השבות קבע יחסים מיוחדים בין ישראל ליהודים בעולם.

הפליטים האוקראינים של היום נמצאים במצב שונה.

רובם נולדו וגדלו באוקראינה. שם נשארו הורים, חברים, דירות, מסמכים, קשרים מקצועיים, קברי משפחה, בתי ספר ורחובות שהם זוכרים בעצמם, ולא מסיפורי אבותיהם.

בדיוק בגלל זה העתקה מכנית של חוק השבות, Birthright או מבני הסוכנות היהודית היא חסרת טעם.

אבל אפשר להעביר את העיקרון.

אי אפשר להתחיל לשקם קשר אחרי עשרים שנה. צריך לשמר אותו היום, כל עוד הוא עדיין קיים.

הניסיון הישראלי בהקשר הזה אינו מדריך. זהו הוכחה לכך שבין הגירה לאובדן סופי של אדם יש שטח עצום של מדיניות מדינה.

התחרות הקשה ביותר של אוקראינה אינה עם גרמניה, אלא עם חיים נורמליים

בטור של NV ארטם בידנקו מכנה את האוקראינים החיים בחו”ל, סוג של ביקורת מדינה.

היינו מנסחים זאת קצת אחרת.

כל משפחה באמת משווה מדי יום שתי מערכות — אבל לא עושה זאת כפוליטולוג.

כמה זמן לחכות לרופא. איך מדברת הנהלת בית הספר. האם אפשר לפתור בעיה אונליין. מה קורה אחרי פנייה לעירייה. כמה מרוויח אדם. כמה בטוח האזור שלו. מה יקרה עם הילד בעוד חמש שנים. האם אפשר לסמוך על בית המשפט והמוסד הממשלתי.

ואז היא מחברת את כל זה להחלטה אחת: לחזור או לא.

מחקר CES מראה שהמלחמה והביטחון נשארים המחסום העיקרי. אבל לידם כבר עומדות סיבות שקטות יותר: איכות חיים, עבודה, עתיד הילדים, התאמה למדינה השוהה, שלטון החוק, שחיתות.

לכן קמפיין פרסומי לא יחזיר את האוקראינים.

תחזיר אותם אוקראינה, שבה שוב יש היגיון לבנות חיים.

ומה אם הם בכל זאת לא יחזרו?

כאן המדינה תצטרך תשובה שנייה.

לא להאשים.

לא למחוק.

לא לזכור את האדם רק כשצריך כסף מהדיאספורה, חתימות על עצומה או לובי פוליטי.

לשמור על קשר תמידי — כשלא צריך ממנו כלום.

ובזה למדינה האוקראינית באמת יש מה ללמוד מישראל.

לא ביכולת להביא אדם הביתה יום אחד.

ביכולת לשמור על הדלת פתוחה במשך עשורים.

ילד שעזב את אוקראינה בגיל שש בשנת 2022, היום כבר בן עשר. בעוד שש שנים הוא יבחר היכן לרכוש מקצוע. בעוד עשר שנים נוספות — היכן לעבוד, היכן להקים משפחה ואיזו שפה תהיה השפה הראשונה של ילדיו.

השאלה לכן כבר לא רק כמה מיליוני אוקראינים יחזרו אחרי המלחמה.

הרבה יותר קשה השאלה האחרת:

האם אוקראינה תוכל לגרום לכך שאדם שגדל בברלין, ורשה, טורונטו או תל אביב, בעוד עשרים שנה עדיין יוכל לומר: “אני גר כאן. אבל אוקראינה — גם שלי”?