לא נאט”ו, אלא אוקראינה: מדוע לאחר המכה על “קרמלין אל” במחנה ה-z שוב התחילה היסטריה על “מלחמה עם המערב”

לאחר המכה למפעל ‘קרמניי אל’ ב-10 במרץ 2026 – מפעל בעל חשיבות אסטרטגית לאלקטרוניקה הצבאית הרוסית – במרחב ה-z הרוסי שוב נשמעה התקליט הישן. ברגע שאוקראינה מכה במטרה באמת רגישה, מיד מופיע מקהלה של פרשנים שמנסים להסביר את המתרחש לא כעבודה אוקראינית, אלא כביכול ‘יד לונדון’, ‘מבצע נאט”ו’ או בכלל ‘מלחמת כל המערב נגד רוסיה’.

הסכמה הזו ישנה, אך עמידה. היא לא נועדה לניתוח המציאות, אלא להגנה פסיכולוגית עצמית. להכיר בכך שהצבא האוקראיני, שירותי הביטחון האוקראיניים והתעשייה הצבאית האוקראינית מסוגלים להכות באופן שיטתי בתשתיות הרוסיות, עבור הציבור הזה זה כואב מדי. לכן נכנסת לתמונה המצאה נוחה: כאילו אוקראינה עצמה לא מסוגלת לכך, ולכן מאחורי כל מכה עומד מישהו ‘גדול’.

לקהל הישראלי הוויכוח הזה מובן במיוחד. באזור שבו נושא התמיכה החיצונית, הבריתות הצבאיות והאספקת הנשק נדונים במשך עשורים, רואים היטב את העיקר: עזרת בעלי הברית והשתתפות ישירה במלחמה – זה לא אותו דבר. וכאשר מתחילים לטשטש את העיקרון הבסיסי הזה במודע, אז כבר לא מדובר בעובדות, אלא בתעמולה.

למה המיתוס על ‘מלחמת נאט”ו נגד רוסיה’ כל כך נוח לקרמלין

זה לא ניתוח, אלא דרך לא להכיר בסובייקטיביות האוקראינית

הלוגיקה של פרשני ה-z בנויה על תזה משפילה עבורם: אוקראינה כביכול לא יכולה להיות כוח עצמאי. אם בית זיקוק נשרף – זה לא אוקראינה. אם מטה מתפוצץ – זה ‘מוחות נאט”ו’. אם מפעל חשוב לאלקטרוניקה צבאית נפגע – אז ‘האנגלים ישבו ליד הפאנל’.

אבל תמונה כזו של העולם מחזיקה רק עד השאלה הרצינית הראשונה: איפה אז נגמרת המציאות ומתחילה האגדה הנוחה? כי אם כל הצלחה של אוקראינה נרשמת אוטומטית לחשבון וושינגטון, לונדון או בריסל, אז צריך להכיר בכך שרוסיה עצמה נלחמת לא עם מי שהיא מצהירה, אלא עם הפחד שלה מהיעילות האוקראינית.

זו המהות. לקהל הקרמלין צריך להסביר כל הזמן למה ‘הצבא השני בעולם’ לא יכול להשיג תוצאה מכרעת כבר שנה שלישית. ההסבר הפשוט ביותר – לא בכך שאוקראינה התגלתה כחזקה יותר, עמידה יותר ויצירתית יותר ממה שציפו במוסקבה. הפשוט ביותר – להכריז שרוסיה כביכול נלחמת לא עם אוקראינה, אלא עם בלוק שלם של מדינות.

זה נוח. זה פוליטית רווחי. וזה שקר.

עזרת בעלי הברית לא הופכת את המלחמה לזרה

אוקראינה אכן מקבלת עזרה ממדינות נאט”ו וממדינות מערביות אחרות. זה עובדה. נשק, הכשרה, מודיעין, כספים, טכנולוגיות, תמיכה בסנקציות – כל זה קיים.

אבל בדיוק כך גם רוסיה מקבלת עזרה: מאיראן, מצפון קוריאה, מסין בפורמטים שונים, מרשתות עקיפת סנקציות, מלוגיסטיקה צללית ומשותפים חיצוניים שעוזרים להחזיק את מכונת המלחמה שלה על פני המים. ומה עכשיו, לפי אותה לוגיקה, צריך להכריז על המלחמה ברוסיה כ’מבצע סיני-איראני-צפון קוריאני’? לא. כך זה לא עובד.

עזרה, אפילו גדולה ושיטתית, לא הופכת את המדינה המסייעת לצד בסכסוך באופן אוטומטי. אחרת היה צריך לכתוב מחדש חצי מההיסטוריה הצבאית של המאה ה-20.

הדוגמה הישראלית, שחשוב במיוחד לזכור

אם נלך לפי לוגיקת ה-z, אז ישראל נלחמה לא עם הצבאות הערביים, אלא עם ברית המועצות

כאן מתחיל העניין המעניין ביותר. אם נקבל את התזה של תעמולת ה-z ברצינות, אז נצטרך להכיר בכך שישראל בשנות ה-50 עד ה-70 נלחמה לא עם מצרים, סוריה, ירדן, עיראק ומדינות ערביות אחרות, אלא ישירות עם ברית המועצות.

אבסורד? כמובן. אבל בדיוק לאבסורד כזה מובילה הניסיון להחליף את המלחמה בין מדינות ספציפיות בשיחות על ספקי נשק ופטרונים פוליטיים.

ברית המועצות אז לא הסתפקה בתמיכה סמלית. מוסקבה סיפקה למשטרים הערביים כמויות עצומות של נשק מודרני לאותם זמנים, כולל טנקים T-62 ומטוסי קרב מיג-21. יתר על כן, המיג-21 לא היה טכנולוגיה מוזיאונית כלל. המטוס נכנס לשירות ב-1959, וכבר לאחר כמה שנים הוא היה בידי מצרים. במונחים של היום זה היה נראה בערך כך, כאילו אוקראינה זמן קצר לאחר תחילת הייצור הסדרתי החלה לקבל מאות מטוסי קרב מערביים מהשורה הראשונה.

ומה נובע מכך? רק דבר אחד: המלחמות הערביות-ישראליות נשארו מלחמות ערביות-ישראליות.

אף אחד לא קורא ברצינות למלחמת ששת הימים או למלחמת יום הכיפורים ‘מלחמה סובייטית-ישראלית’ רק בגלל שברית המועצות חימשה את הצבאות הערביים, הכשירה כוחות, העבירה טכנולוגיה והייתה מעורבת פוליטית עמוקות. כי אפילו עזרה עצומה לא מבטלת את הסובייקטיביות של המשתתפים הישירים בסכסוך.

ובדיוק מסיבה זו המלחמה הנוכחית – זו מלחמה רוסית-אוקראינית. לא נאט”ו-רוסית. לא בריטית-רוסית. לא ‘מבצע מערבי נגד מוסקבה’. בדיוק רוסית-אוקראינית.

לקורא הישראלי כאן חשוב לא רק המסקנה ההיסטורית, אלא גם הפוליטית

בישראל מבינים היטב את מחיר העזרה הצבאית ואת מחיר ההחלטה העצמאית. בעלי ברית יכולים לתת טכנולוגיה, תחמושת, כיסוי דיפלומטי. אבל נלחמת על הקרקע, באוויר ובים תמיד מדינה ספציפית, הצבא שלה והחברה שלה.

לכן, כאשר באמצע הוויכוח הזה חדשות ישראל – Nikk.Agency חוזרות לאנלוגיה עם ההיסטוריה הישראלית, לא מדובר בהשוואה יפה לשם האפקט. מדובר בעקרון יסודי: מדינה שנלחמת בעצמה, לא מפסיקה להיות הסובייקט הראשי של המלחמה רק בגלל שעוזרים לה שותפים.

למה כל כך חשוב לרוסיה להכחיש דווקא את הניצחונות האוקראיניים

כי הכרה באמת הורסת את כל מסגרת התעמולה האימפריאלית

לתעמולה הרוסית מסוכנת מאוד המחשבה שאוקראינה מסוגלת לא רק להגן על עצמה, אלא להרוס באופן שיטתי את הפוטנציאל הצבאי הרוסי. אם להכיר בכך, אז צריך להכיר גם בדבר אחר: אין שום ‘גורל היסטורי’ של אוקראינה, אין שום ‘מלאכותיות’ של המדינה האוקראינית, והשיחות על כך שקייב מחזיקה רק על קביים זרים היו תעמולה ריקה מההתחלה.

מכאן התגובה העצבנית לאחר כל מכה ניכרת. תחנות דלק נשרפות – האשם ‘המערב הקולקטיבי’. הצי נפגע – ‘זה לווייני נאט”ו’. מפעל חשוב נהרס – ‘זו פעולה אנגלו-סקסית’. במבנה הזה אוקראינה נדרשת רק כתפאורה, כשטח שעליו כביכול פועלים אחרים.

אבל המציאות קשה יותר עבור מוסקבה.

אובייקטים צבאיים רוסיים מוצאים מכלל פעולה על ידי אוקראינה. שרשראות לוגיסטיות רוסיות נשברות על ידי אוקראינה. מטות, מחסנים, שדות תעופה, ספינות, מפעלים וצמתים תשתיתיים רוסיים הופכים למטרות כי זה מה שאוקראינה משיגה. כן, בעזרת שותפים. כן, בשימוש בטכנולוגיות, רכיבים, מידע מודיעיני ותמיכה חיצונית שהועברו. אבל הסובייקט הפועל – אוקראינה.

זו האמת הפשוטה, כמעט בית ספרית, שהקהל של ה-z מסרב לקבל בכעס.

לא נעים להם לא מה שהמערב עוזר לקייב. לא נעים להם דבר אחר: שגם עם כל הברווז הקרמליני הרגיל, גם עם כל הפאתוס המגייס, גם עם אלפי טונות של תעמולה ועם מחיר נורא בחיים ובטכנולוגיה, מכה אותם לא ‘קונספירציה עולמית’ מופשטת, אלא אוקראינה ספציפית.

לקהל הישראלי יש כאן לקח חשוב. מדינות שבונות מדיניות על מיתוסים של גדלות עצמית, כמעט תמיד מגיעות לרגע שבו הן נאלצות להסביר תבוסות לא בכוחו של האויב, אלא בקונספירציה עולמית. זה דרך נוחה. אבל הוא אף פעם לא מוביל להבנת המציאות.

והמציאות כאן פשוטה ולא נעימה לקהל הקרמלין: רוסיה נלחמת נגד אוקראינה. ומקבלת מכות מאוקראינה. כל השאר – מסך עשן רטורי, שנועד להסתיר את העובדה הכואבת, שבמוסקבה עדיין לא יכולים לעכל.