המרוץ הגרעיני: ארה”ב, רוסיה וסין נכנסות לעידן ללא חוקים — מדוע זה נוגע לישראל

ב-5 בפברואר 2026 לא התרחש לא שיגור טילים ולא ניסוי פצצת אטום. לא היה אפילו אירוע שהיה דוחק את שאר החדשות מהכותרות הראשיות למשך כמה שעות. פשוט הסתיים ה-New START, ההסכם האחרון שהגביל מבחינה משפטית את הכוחות הגרעיניים האסטרטגיים של ארה”ב ורוסיה.

מהתאריך הזה, שתי המדינות, שעליהן עדיין נופלת רוב הנשק הגרעיני בעולם, לראשונה ביותר מחצי מאה נותרו ללא הסכם פעיל ברמה כזו. ההגבלות על ראשי הקרב והנשאים הפרוסים נעלמו יחד עם המנגנון שאיפשר לפחות להבין מה קורה בצד השני. מחלקת המדינה של ארה”ב אישרה את סיום ה-New START ב-5 בפברואר.

אבל להחזיר את הסדר הקודם עם הסכם חדש בין מוסקבה לוושינגטון כבר לא יצליח. בעוד שארה”ב וברית המועצות ספרו במשך עשורים את הטילים אחד של השני, סין הפכה לשחקן שלישי, שהגודל שלו כבר אי אפשר להתעלם ממנו. צפון קוריאה רכשה ארסנל משלה. הודו ופקיסטן ממשיכות את תוכניותיהן. ובדרום קוריאה וביפן השיחה הגיעה לשאלה, שעד לא מזמן ניסו אפילו לא לנסח שם: האם באמת המטריה הגרעינית האמריקאית מספיקה?

אלכסנדר חמניצקי עבור נאנובסטי השווה את הערכות SIPRI עם המסמכים האמריקאים על New START, הסקרים האחרונים בדרום קוריאה והשינויים בדיון הגרעיני באסיה. אם מסתכלים על הנתונים האלה מישראל, מתקבלת סיפור לא אקדמי בכלל על מספר הטילים. כאן מכירים היטב את ההיגיון עצמו: מה קורה כאשר מדינה מחליטה ששום הסכמים והבטחות כבר לא מגנים עליה כמו הנשק האחרון שלה.

חמישה בפברואר עבר בשקט. ההשלכות יהיו הרבה יותר רועשות

New START הגביל את ארה”ב ורוסיה ל-1550 ראשי קרב אסטרטגיים פרוסים שנחשבים והציב הגבלות על נשאים פרוסים. ההסכם כבר מזמן לא עבד כפי שתוכנן: לאחר הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה, הפיקוח נהרס, מוסקבה השעתה את השתתפותה במנגנונים מסוימים, הבדיקות הופסקו.

אבל התקרה המשפטית בכל זאת הייתה קיימת. עכשיו אין גם אותה.

במקום הזה קל לעשות מסקנה שגויה: מכיוון שההסכם הסתיים, מחר ארה”ב ורוסיה יתחילו לייצר אלפי פצצות אטום חדשות. אין קשר אוטומטי כזה. יצירה ופריסה של מערכות חדשות יקרות, ארוכות ומורכבות מבחינה טכנית. לשני הצדדים יש מספיק נשק להרתעה גם בלי הכפלה חדה של הארסנלים.

הבעיה מתחילה מוקדם יותר.

כאשר הצבא לא יודע כמה ראשי קרב נוספים האויב מתכוון לפרוס בעוד חמש שנים, התכנון נבנה לא סביב התרחיש הנוח ביותר. הוא נבנה סביב התרחיש המסוכן ביותר. ארה”ב מניחה אפשרות של גידול רוסי, רוסיה לוקחת בחשבון את התגובה האמריקאית, שני הצדדים מתחילים להכין עתודות. גם אם אף אחד לא התכוון במקור להתחיל מרוץ, אחרי כמה מחזורים זה בדיוק מה שקורה.

בינואר 2026 SIPRI העריך את המלאי העולמי בכ-12,187 ראשי קרב גרעיניים. כ-9,745 היו בארסנלים צבאיים ויכלו לשמש פוטנציאלית, 4,012 היו פרוסים עם טילים ותעופה. עוד יותר מפחידה מספר אחר: בין 2,100 ל-2,200 ראשי קרב היו במצב של מוכנות מבצעית גבוהה על טילים בליסטיים.

הכמות עצמה לא מסבירה הרבה. לאחר המלחמה הקרה, המלאי העולמי הצטמצם במשך שנים רבות במידה רבה מכיוון שארה”ב ורוסיה פירקו ראשי קרב ישנים. כעת התהליך הזה מאט, בעוד שמערכות חדשות מופיעות.

וכאן נכנסת סין למשוואה הישנה.

כבר אי אפשר להוסיף את סין בכתב קטן

SIPRI מעריך את הארסנל הגרעיני הסיני בכ-620 ראשי קרב. זה עדיין הרבה פחות מהמלאי האמריקאי או הרוסי, אך בייג’ינג מרחיבה אותו מהר יותר מכל מעצמה גרעינית אחרת.

מאחורי המספר 620 מסתתר סיפור מעניין יותר. סין לא בונה רק ראשי קרב נוספים. היא יצרה שלושה אזורים גדולים של מתקני שיגור תת-קרקעיים, מציבה טילים חדשים, מפתחת את החלק הימי והאווירי של הכוחות הגרעיניים. לפי הערכת SIPRI, בכיוון הפיתוח הנוכחי, עד סוף העשור סין עשויה להיות בעלת לא פחות טילים בליסטיים בין-יבשתיים מאשר כל אחת משתי המעצמות הגרעיניות הישנות. גם אם הארסנל הסיני יעלה על אלף ראשי קרב עד 2030, מבחינת הכמות הכוללת הוא עדיין יהיה קטן בהרבה מהרוסי והאמריקאי.

עבור הפנטגון ההבדל עקרוני. במלחמה הקרה אפשר היה לבנות את המודל האסטרטגי העיקרי סביב אויב אחד בר השוואה. כעת הצבא האמריקאי צריך לחשב את הכוחות הרוסיים והסיניים בו זמנית.

מכאן האריתמטיקה מתחילה להתקלקל לכולם.

סין מסתכלת על ארה”ב. הודו יוצרת מערכות ארוכות טווח יותר, המסוגלות לכסות את השטח הסיני. פקיסטן עוקבת אחרי הודו. צפון קוריאה מגדילה את ייצור החומרים הביקועים ומשפרת את אמצעי השיגור.

לפי הערכת SIPRI, צפון קוריאה כבר יכלה להרכיב כ-60 ראשי קרב גרעיניים, ומלאי החומרים שלה עשוי להספיק לפחות לעוד כ-30.

רוסיה נמצאת במבנה הזה בשני תפקידים בו זמנית. היא נשארת אחת משתי המעצמות הגרעיניות הגדולות ובו זמנית מחזקת את היחסים הצבאיים עם צפון קוריאה. עבור אוקראינה זה כבר מזמן הפסיק להיות תיאוריה גיאופוליטית: הנשק הצפון קוריאני משמש את רוסיה במלחמה.

עבור דרום קוריאה, ההתקרבות בין מוסקבה לפיונגיאנג נראית מהקצה השני של אותה שרשרת.

בדרום קוריאה השאלה כבר לא שולית

ביולי East Asia Institute הזמין סקר ארצי של 1,547 מבוגרים דרום קוריאנים. הם נשאלו שאלה די ישירה: האם דרום קוריאה צריכה להחזיק נשק גרעיני אם האיום הגרעיני הצפון קוריאני יישאר?

69.1% ענו “כן”. נגד — 19.6%.

כאן כדאי להסתכל לא רק על המספר האחרון. ב-2022 תמכו בפצצה משלהם 69.6%, ב-2023 המדד ירד ל-58.5% לאחר חיזוק ההבטחות הביטחוניות האמריקאיות, וב-2024 שוב קפץ ל-71.4% על רקע העמקת היחסים בין רוסיה לצפון קוריאה. ב-2025 היה 67.5%, עכשיו שוב כמעט שבעה מתוך עשרה.

עם זאת, המדיניות הרשמית של סיאול לא הפכה לתוכנית ליצירת פצצה גרעינית. דרום קוריאה נשארת משתתפת במשטר אי-הפצת הנשק ונשענת על הברית עם ארה”ב.

אבל להבנת העידן החדש חשוב יותר משהו אחר. חלק ניכר מהחברה במדינה שחיה במשך עשורים תחת הבטחות אמריקאיות, כבר מאפשרת תשובה שונה לחלוטין לאיום: לא לחזק את ההבטחות, אלא להשיג נשק משלה.

זו רעיון מדבק.

לא במובן המילולי, כמובן. אי אפשר להעתיק תוכנית גרעינית לפי דוגמה פוליטית של שכן בשנה אחת. אבל הטיעון עצמו מועתק בקלות רבה: צפון קוריאה רכשה פצצה והמשטר נשמר; אוקראינה ויתרה על הארסנל הגרעיני הסובייטי שהיה בשטחה ולימים הפכה לקורבן של תוקפנות רוסית; הסכמים יכולים להסתיים; בעל ברית יכול לשנות את המדיניות החיצונית שלו לאחר הבחירות הבאות.

מנקודת המבט של משטר אי-הפצת הנשק, הדוגמאות האלה שונות לחלוטין. עבור פוליטיקאי שמנסה לשכנע את הבוחרים שלו, הם יכולים להתגבש למשפט קצר אחד: “פצצה משלך אמינה יותר מהבטחה של מישהו אחר”.

זה כבר הרבה יותר קרוב לישראל מאשר סין.

המזרח התיכון חי מזמן בתוך ההיגיון הזה

ישראל לא מאשרת ולא מכחישה רשמית את קיומו של נשק גרעיני משלה. בהערכות בינלאומיות, כולל SIPRI, היא נחשבת לאחת מתשע המדינות בעלות פוטנציאל גרעיני. המדיניות הישראלית של אי-ודאות גרעינית קיימת במשך עשורים; SIPRI עם זאת סבור שהמדינה ממשיכה לשדרג את היכולות המתאימות, וציין עבודות באתר בדימונה.

עבור הביטחון הישראלי, הבעיה הגרעינית המרכזית הייתה זמן רב איראן. ישראל יצאה מנקודת הנחה שהופעת נשק גרעיני אצל משטר שנחשב לאויב אסטרטגי תשנה את מבנה הביטחון האזורי עצמו.

התקפות ישראל על התשתית הגרעינית והצבאית האיראנית היו המשך של המדיניות הזו כבר באמצעים צבאיים. הוויכוח לא היה על נוסחה יפה של “מזרח תיכון ללא נשק גרעיני”. עבור ירושלים השאלה הרבה יותר קונקרטית: האם מדינה יכולה להרשות לעצמה לאפשר לאויב להשיג יכולת הרתעה גרעינית ואז לפעול תחת חסותה.

אבל היום מופיעה שאלה שנייה.

מה תעשה ערב הסעודית אם תחליט סופית שאיראן בעתיד אכן מסוגלת להתקרב לפוטנציאל גרעיני צבאי? עד כמה רחוק תרצה ריאד לקדם את התוכנית האטומית שלה? אילו הבטחות של ארה”ב יהיו מספיקות בעוד עשר שנים?

נאנובסטי — חדשות ישראל כבר ניתחו מדוע שיתוף הפעולה הגרעיני האמריקאי-סעודי ושאלת העשרת האורניום מעוררים כל כך הרבה תשומת לב בישראל. אנרגיה אטומית אזרחית אינה שווה לתוכנית נשק, ואי אפשר לשים ביניהן סימן שוויון. אבל טכנולוגיות, חומרים והזכות לנהל באופן עצמאי את מחזור הדלק הגרעיני יש להם חשיבות אסטרטגית בדיוק בגלל שהמצב הפוליטי משתנה מהר יותר מאשר נבנים כורים.

יש עוד את טורקיה, מצרים, מדינות המפרץ הפרסי. אי אפשר להכריז שמחר הן ילכו בעקבות דרום קוריאה: אין בסיס לטענה כזו. אבל אפשר לראות את השינוי ברקע הבינלאומי. הרתעה גרעינית עצמית שוב נידונה ככלי רציונלי לביטחון לאומי, ולא כשריד של שנות ה-60.

עבור ישראל רע לא רק התרחיש “איראן קיבלה פצצה”. רע גם מזרח תיכון אחר, שבו כמה מדינות מתחילות לחשוב בו זמנית שיום אחד היא עשויה להיות נחוצה גם להן.

מסוכן יותר מהטילים היא המחסור בזמן

באסטרטגיה גרעינית יש פרדוקס מוזר. ככל שהנשק מפחיד יותר, כך הוא צריך להיות פחות בשימוש. תיאוריית ההרתעה בנויה על הביטחון של האויב שאחרי המכה הראשונה הוא בכל זאת יקבל תשובה ולא יוכל לנצח במלחמה.

המבנה הזה מנע מארה”ב וברית המועצות מלחמה גרעינית ישירה. הוא גם מאפשר לתומכי ההרתעה הגרעינית להביא את הודו ופקיסטן כדוגמה לכך שנוכחות הנשק גורמת לאויבים להתנהג בזהירות רבה יותר.

אבל בשביל זה צריך להבין נכון מה עושה הצד השני.

הכוחות המודרניים מערבבים יותר ויותר יכולות רגילות וגרעיניות. סוג אחד של טיל יכול להתקיים בגרסאות שונות של חימוש. מכה על מכ”ם או מרכז פיקוד בנשק רגיל האויב עשוי לקבל כהתחלת הכנה למבצע נטרול. לכך מתווספות התקפות סייבר, לוויינים, הגנה מפני טילים, מערכות היפר-קוליות וניתוח אוטומטי של אזהרות.

בסרטים ישנים הנשיא מקבל הודעה על שיגור ודנים זמן רב במצב בבונקר מוגן. ההליך האמיתי הרבה פחות קולנועי. מה באמת קורה אחרי אזהרה על אפשרות של מכה גרעינית ואיך עובד מה שנקרא “מזוודת הגרעין”, נאנובסטי ניתחו בנפרד.

באסיה הזמן עשוי להיות אפילו פחות מאשר בתרחיש הקלאסי של ארה”ב וברית המועצות. עבור סיאול או טוקיו מסלולים רבים נמדדים בדקות, ולא בטיסה בין-יבשתית ארוכה דרך חצי כדור הארץ.

טעות של מפעיל, שיגור שזוהה לא נכון, ערוץ תקשורת שהושמד, הנחה שגויה של מטה צבאי. אף אחד מהדברים האלה לא חייב להוביל למלחמה גרעינית. הבעיה היא שהמערכת החדשה מוסיפה משתתפים ובו זמנית מקצרת את הזמן שבו ניתן לגלות את הטעות הזו.

85 שניות לחצות — וזה לא תחזית לסוף העולם

בינואר 2026 Bulletin of the Atomic Scientists קבע את “שעון יום הדין” הסמלי על 85 שניות לחצות. זה המיקום הקרוב ביותר בהיסטוריה של הפרויקט. בין הסיבות הארגון ציין במפורש את הגידול בסיכונים הגרעיניים, הרס שיתוף הפעולה הבינלאומי, טכנולוגיות חדשות והסיום המתקרב של ה-New START.

אין לקחת את 85 השניות באופן מילולי. אף אחד לא חישב נוסחה שלפיה לעולם נותרו דקה וחצי.

הרבה יותר חשוב הוא הצירוף של אותות שונים. ההסכם האחרון בין רוסיה לארה”ב הסתיים. סין מגדילה את הארסנל. צפון קוריאה מייצרת ראשי קרב וטילים חדשים. החברה הדרום קוריאנית מתייחסת ברוגע יותר לרעיון של פצצה משלה. המערכת, שהייתה אמורה במשך עשורים להקטין את מספר השחקנים הגרעיניים ולהפוך את פעולותיהם ליותר צפויות, נעה בכיוון ההפוך.

הפירוק הגרעיני המלא נראה כעת רחוק יותר מאשר לפני שנים רבות. אבל גם מרוץ חדש לא חייב להתחיל עם אלף ראשי קרב נוספים. הוא מתחיל עם אובדן מידע, ערוצי תקשורת סגורים, ויתור על בדיקות והאמונה שעדיף להפחיד את השכן מראש, כי בכל מקרה אי אפשר לסמוך עליו.

עבור ישראל זהו המסקנה העיקרית מהמתרחש. המדינה היהודית יודעת לחיות בסביבה של איומים צבאיים כבדים ובנתה במשך עשורים מערכת הרתעה נגד אויבים ספציפיים. הרבה יותר קשה יהיה עולם שבו הנשק הגרעיני עצמו יפסיק להיחשב חריג עבור כמה מעצמות ויהפוך שוב לביטוח רצוי עבור מדינות שלא מאמינות לא בהסכמים ולא בבעלי ברית.

אז השאלה כבר לא תהיה כמה ראשי קרב יש לארה”ב, רוסיה או סין.

השאלה תהיה מי הבא שיחליט שגם לו צריך אחד משלו.