האמירה של טראמפ על נתניהו הפכה לאות אזהרה עבור ישראל

דונלד טראמפ שוב אמר בקול רם את מה שרבים בישראל היו מעדיפים לדון בו רק מאחורי דלתות סגורות. לאחר שיחה עם בנימין נתניהו הוא הצהיר כי ראש ממשלת ישראל ‘יעשה כל מה שאני רוצה’, ואז הוסיף שהוא יכול היה בעצמו להתמודד על תפקיד ראש ממשלת ישראל, כי התמיכה בו במדינה לכאורה מגיעה ל-99%. התקשורת האמריקאית והישראלית העבירו את הדברים הללו כחלק מהתקשורת הציבורית שלו עם עיתונאים על רקע המתיחות סביב איראן והביטחון האזורי.

במבט ראשון ניתן לייחס זאת לברוודו הרגיל של טראמפ. הוא לעיתים קרובות מדבר בחדות, מגזים בהשפעתו האישית והופך הצהרות פוליטיות למופע.

אבל עבור ישראל המשפט הזה נשמע לא רק כבדיחה.

כאשר הקרבה האישית הופכת לסיכון פוליטי

נתניהו בנה במשך שנים את הקשרים עם טראמפ כאחד הנכסים האסטרטגיים המרכזיים של ישראל. ולא ניתן להכחיש: הקו הזה נתן למדינה תוצאות חשובות.

דווקא בתקופת טראמפ ארה”ב העבירה את השגרירות לירושלים, הכירה בריבונות הישראלית על רמת הגולן ונקטה בעמדה הקשה ביותר כלפי האיום הגרעיני האיראני. עבור חלק ניכר מהחברה הישראלית אלו לא היו מחוות סמליות, אלא החלטות ששינו את המציאות הדיפלומטית.

עם זאת, הבעיה מתחילה במקום שבו הברית עם אמריקה הופכת לתלות במצב הרוח של מנהיג אמריקאי אחד. ישראל זקוקה לברית אסטרטגית יציבה עם ארה”ב כמדינה, עם הקונגרס, הממשל, המבנים הביטחוניים, דעת הקהל והמוסדות ארוכי הטווח.

ולא רק כימיה אישית בין שני פוליטיקאים.

כאשר טראמפ אומר שנתניהו יעשה כל מה שהוא רוצה, הוא למעשה מתאר לא שותפות שווה, אלא פירמידת השפעה. גם אם המשפט נאמר בחיוך, הוא מקבע דינמיקה מסוכנת: הנשיא האמריקאי מציג בפומבי שהוא תופס את ראש ממשלת ישראל כשחקן תלוי.

למה זה חשוב דווקא עכשיו

ישראל חיה ברגע שבו החלטות על מלחמה, הפסקת אש, תקיפות באיראן, עזה, לבנון והגבול הצפוני נוגעות ישירות לביטחונם של מיליוני אנשים. במצב כזה, משפט פומבי על כך שהמנהיג הישראלי ‘יעשה כל מה’ שוושינגטון תגיד, פוגע לא רק בנתניהו.

הוא פוגע בתפיסת הריבונות הישראלית.

טראמפ בו זמנית משבח את נתניהו, מדבר על הפופולריות שלו בישראל ורומז שהוא יכול היה לטעון להנהגת המדינה. פורמלית זה בלתי אפשרי: ראש ממשלת ישראל יכול להיות פוליטיקאי שפועל בתוך המערכת הפרלמנטרית הישראלית, ולא נשיא זר. אבל המשמעות הפוליטית כאן אינה בצד המשפטי.

המשמעות היא בהצגת הסטטוס.

עבור הקהל הישראלי זה רגיש במיוחד. מדינה שהתרגלה לתפוס את עצמה כשחקן עצמאי באזור, לא יכולה להרשות לעצמה שהמדיניות החיצונית והפנימית שלה תיראה כהמשך של זירה בחירות זרה.

המחיר של דיפלומטיה אישית מדי

דיפלומטיה אישית לפעמים עובדת מהר יותר מערוצים רשמיים. היא יכולה לפתוח דלתות, להסיר חסימות, להאיץ החלטות. זו הסיבה שנתניהו כל כך הרבה זמן שם דגש על קשר ישיר עם טראמפ.

אבל למודל כזה יש צד הפוך: אם כל המערכת נשענת על אדם אחד, היא הופכת לבלתי יציבה.

היום האדם הזה תומך בישראל. מחר הוא משנה את הטון, עושה הצהרה בלתי צפויה, דורש הפסקת אש, מעביר את הדגש למשא ומתן עם איראן או משתמש בנושא הישראלי לפוליטיקה האמריקאית שלו. ואז ישראל מוצאת את עצמה לא בעמדת שותף שמתווכח ומסכים על אינטרסים, אלא בעמדת שותף זוטר, שנאלץ לנחש את מצב הרוח בבית הלבן.

בדיוק בהקשר הזה חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את דברי טראמפ לא כהערה נפרדת, אלא כסימפטום לבעיה רחבה יותר: ישראל משלמת מחיר גבוה מדי על מדיניות שבה קרבה אישית מחליפה ברית מוסדית.

ישראל צריכה שותפות, לא אפוטרופסות

השאלה המרכזית עכשיו אינה האם טראמפ אוהב את ישראל. עבור רבים מהישראלים התשובה ברורה: החלטותיו בעבר אכן נתפסו כהיסטוריות וידידותיות.

השאלה היא אחרת: האם מדינה עם רמת איומים כזו יכולה להרשות לעצמה להיות תלויה בחיבה האישית של מנהיג אחד, גם אם המנהיג הזה נמצא בוושינגטון?

ישראל צריכה להישאר שותפה של ארה”ב, ולא אובייקט לאפוטרופסות חיצונית. שותף יכול להסכים, להתווכח, לשכנע, לדרוש, להגן על קווים אדומים. וסאל רק מבצע הוראות ומקווה שהפטרון יישאר חביב.

המשפט של טראמפ כואב דווקא כי הוא פגע בעצב. נתניהו אכן מכר במשך שנים רבות לחברה הישראלית את הרעיון: הגישה האישית שלו לנשיא האמריקאי היא ערובה לביטחון. אבל כאשר הנשיא האמריקאי עצמו מתחיל לדבר על כך כעל זכות לפקד, הנכס הפוליטי הופך לפגיעות.

ישראל ראויה לברית חזקה עם ארה”ב. אבל ברית כזו צריכה להיבנות על אינטרסים, מוסדות וכבוד לריבונות, ולא על רמזים פומביים שראש ממשלת המדינה יבצע כל מה שיאמרו לו.