באוסובה האוקראינית הוקם שלט זיכרון במקום קבורת ההמונים של קורבנות השואה: מדוע זיכרון זה חשוב גם לישראל

באזור ריבנה ציינו מקום קבורה המונית של קורבנות השואה

ב-28 באפריל 2026, הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה (ОЄОУ) הודיעה כי בכפר אוסובה בקהילת קוסטופול שבאזור ריבנה הוקם שלט זיכרון במקום קבורה המונית של קורבנות השואה.

זה לא רק אירוע מקומי לכפר אוקראיני קטן. מדובר בהחזרת שם, זיכרון והקשר היסטורי למקום שבו עשויים היו להימצא במשך עשורים עקבות כמעט דוממים של חיים יהודיים שנכחדו.

לקהל הישראלי הסיפור הזה רגיש במיוחד. משפחות רבות בישראל יש להן שורשים באוקראינה, בלארוס, פולין, ליטא, בסרביה ואזורים אחרים של מזרח אירופה לשעבר, שבהם היו לפני מלחמת העולם השנייה מאות עיירות יהודיות, קהילות, בתי ספר, בתי כנסת ובתי קברות. אוסובה היא אחת מהנקודות הללו על מפת הזיכרון.

אוסובה התחילה כקולוניה חקלאית יהודית

הכפר אוסובה נוסד בשנת 1836 כקולוניה חקלאית יהודית. הוא נוצר על ידי מתיישבים מברסט-ליטובסק, שרכשו אדמה מבעל אחוזה מקומי.

כבר בשנת 1885, מספר הקהילה היהודית הגיע ל-712 איש. בכפר פעל בית כנסת, והעיסוקים העיקריים של התושבים היו מסחר וגידול בקר.

הפרט הזה חשוב: מדובר לא רק על טרגדיה, אלא על חיים מלאים לפני האסון. באוסובה הייתה קהילה, היו משפחות, משקים, חיים דתיים, חינוך, קשרים בין דורות. זה לא היה סיפור יהודי מופשט של מזרח אירופה, אלא מקום קונקרטי שבו אנשים בנו חיים, גידלו ילדים וקשרו את עתידם לאדמה שעליה חיו.

לפני המלחמה פעלו באוסובה בתי כנסת, בית ספר וקואופרטיב

בשנות ה-20 של המאה ה-20, החיים היהודיים באוסובה נותרו בולטים ומאורגנים. בכפר פעלו שלושה בתי כנסת, בית ספר יהודי וקואופרטיב חקלאי שהוקם בתמיכת אורט.

האוכלוסייה היהודית אז מנתה כ-700 איש.

מספרים כאלה נשמעים היום כמעט יבשים, אבל מאחוריהם עומד עולם שלם. שלושה בתי כנסת ליישוב קטן מעידים על חיים דתיים וחברתיים פעילים. בית ספר – ניסיון לשמור על השפה, המסורת, החינוך. קואופרטיב – שאיפה לא רק לשרוד, אלא לפתח את הכלכלה של הקהילה.

לישראל זה עוד תזכורת עד כמה עמוקה הייתה ההיסטוריה היהודית בשטחי אוקראינה המודרנית. היא לא מסתכמת רק במקומות של רציחות המוניות. לפני ההשמדה היו בתים, תפילות, מסחר, חקלאות, כיתות לימוד וסיפורי משפחות שממשיכים היום כבר בישראל, באירופה, בארה”ב ובמדינות אחרות.

כיבוש, גטו והוצאות להורג

לאחר כיבוש אוסובה ביולי 1941, הנאצים הקימו ביישוב גטו. בקיץ 1942, במהלך חיסולו, 300 יהודים נורו למוות ליד קוסטופול.

כ-700 איש, לפי הדיווח, הצליחו להימלט. כמה עשרות מהם מאוחר יותר ארגנו יחידת פרטיזנים בהנהגת יצחק זקוסקי.

דווקא הפנייה הזו הופכת את סיפור אוסובה לא רק לסיפור של קורבנות, אלא גם לסיפור של התנגדות. אנשים שנמצאו מול פני ההשמדה ניסו לברוח, להסתתר, להילחם, להתאחד. בזיכרון היהודי של השואה החלק הזה חשוב במיוחד: לצד נושא האסון תמיד צריכה להישמע נושא הכבוד, הבחירה וההתנגדות במקום שבו נותרה לו איזושהי מרחב.

חדשות ישראל — Nikk.Agency רואה סיפורים כאלה לא כפרט ארכיוני, אלא כחלק מקשר חי בין ישראל, אוקראינה והעם היהודי. כאשר בכפר אוקראיני מופיע שלט במקום קבורה יהודית, זה נוגע לא רק לקהילה המקומית. זה נוגע לצאצאים, לחוקרים, למשפחות ישראליות עם שורשים מזרח אירופיים ולכל מי שמבין: הזיכרון נעלם בדיוק במקום שבו מפסיקים לציין אותו.

מי הקים את שלט הזיכרון ולמה זה חשוב עכשיו

שלט הזיכרון הוקם על ידי הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה בשיתוף עם משפחת איטקס משוודיה – צאצאים של יוצאי אוסובה.

השלט מציין שתי קברים שבהם קבורים כמה עשרות קורבנות השואה. זה חשוב במיוחד למקומות זיכרון קטנים, שלעיתים קרובות נשארים מחוץ למסלולים מוזיאליים גדולים ולמפות תיירות רשמיות.

בטקס פתיחת שלט הזיכרון והעצרת השתתפו תושבים מקומיים, תלמידי בית הספר של הכפר סטארי מיידן שבאזור וולין, שמטפלים בקביעות בבית הקברות היהודי הסמוך, ממלאת מקום ראש העיר קוסטופול ליליה שולז’וק, הנהגת הקהילה היהודית של ריבנה, וכן צאצא יהודים – יוצאי אוסובה גבריאל איטקס סנאפ.

תלמידים שמטפלים בבית הקברות

ראוי לציין במיוחד את השתתפות התלמידים מסטארי מיידן. לפי הדיווח, הם מטפלים בקביעות בבית הקברות היהודי הסמוך.

זה לא פורמליות. במקומות שבהם הקהילות היהודיות הושמדו, והצאצאים לעיתים קרובות חיים כבר במדינות אחרות, דווקא התושבים המקומיים הם לעיתים קרובות אלה ששומרים פיזית על הזיכרון: מנקים את השטח, משגיחים על הקברים, משתתפים בטקסים, מעבירים את הסיפור הזה לדורות הצעירים.

לישראל יש כאן איתות אנושי חשוב. הזיכרון על השואה באוקראינה לא מוגבל לתאריכים ממלכתיים ולנאומים רשמיים. הוא יכול להתקיים במעשים קונקרטיים: שלט שהוקם, בית קברות שנוקה, השתתפות תלמידים, הגעת צאצאים, טקס משותף.

למה אוסובה היא לא רק סיפור אוקראיני

סיפור אוסובה מראה כיצד זיכרון מקומי הופך לחלק מהמפה היהודית הכללית. כפר אחד באזור ריבנה קשור מיד לכמה שכבות: קולוניזציה יהודית של המאה ה-19, חיי עיירות מזרח אירופה, השואה, התנגדות פרטיזנית, שכחה לאחר המלחמה וניסיון מודרני להחזיר שמות למקומות.

לחברה הישראלית חדשות כאלה חשובות גם כי הן עוזרות לראות את אוקראינה לא רק דרך המלחמה של היום, הפוליטיקה או הקונפליקטים הדיפלומטיים. אוקראינה היא גם ארץ של מורשת יהודית עצומה, טרגדיה וזיכרון, שבלעדיה אי אפשר להבין במלואו את ההיסטוריה של העם היהודי במאה ה-20.

שלט הזיכרון באוסובה לא יחזיר את הנספים. אבל הוא עושה דבר אחר: מחזיר למקום קול, ולאנשים – נוכחות בזיכרון. וכל עוד שלטים כאלה מופיעים, הקהילות שנעלמו נשארות לא רק שורה בארכיון, אלא חלק מהיסטוריה חיה שניתן לראות, לקרוא ולהעביר הלאה.