יהודי, “הילד האחרון של צ’רנוביל”, משרת בצבא אוקראינה ומגן על אוקראינה, – חקירה של עיתונאים אוקראינים

ב-26 באפריל 1986, בצ’רנוביל, במשפחה יהודית נולד ילד בשם יבגני. קוראים לו “הילד האחרון של צ’רנוביל”. 40 שנה לאחר מכן הוא משרת בצבא אוקראינה ומגן על אוקראינה מפני התוקפים הרוסים. הסיפור הזה מחבר את צ’רנוביל, הזיכרון היהודי, השקר הסובייטי והמלחמה הנוכחית של רוסיה נגד אוקראינה.

מקור: וידאו (אוק’) מריצ’קה פדלקו מ-23 באפריל 2026.

נולד בליל צ’רנוביל — עכשיו מגן על אוקראינה

ב-26 באפריל 1986, בליל התאונה בתחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל, בעיר הקטנה צ’רנוביל נולד ילד בשם יבגני. אז העולם עדיין לא הבין מה קרה. המערכת הסובייטית עדיין ניסתה לשמור על הקטסטרופה בתוך הנוסחאות הרגילות שלה: “אין דבר נורא”, “להמשיך לעבוד”, “לא לאפשר פאניקה”.

אבל המציאות כבר השתנתה.

באותו לילה נהרסה היחידה הרביעית של תחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל. חומרים רדיואקטיביים נפלטו לאוויר. הקשר עם פריפיאט, איוונקוב וקייב הפך לבעיה. הרופאים בבית החולים בצ’רנוביל ניסו לקבל לידות, ללא מידע מלא על מה שמתרחש בסביבה.

דווקא בלילה הזה נולד יבגני — הילד שכיום נקרא הילד האחרון של צ’רנוביל.

הסיפור הזה הפך לידוע לקהל הרחב בזכות הווידאו של מריצ’קה פדלקו מ-23 באפריל 2026. בו העיתונאית סיפרה כיצד יחד עם עמיתיה הצליחה למצוא את האיש שנולד בצ’רנוביל ב-26 באפריל 1986, ולהיפגש איתו כבר במהלך הטרגדיה החדשה — המלחמה הגדולה של רוסיה נגד אוקראינה.

היום יבגני בן 40. הוא חי באוקראינה ומשרת בצבא האוקראיני.

האדם שנולד בלילה של אחת הקטסטרופות הטכנולוגיות הנוראות ביותר של המאה ה-20, עכשיו מגן על המדינה מפני רחפנים רוסיים.

למה הסיפור הזה חשוב לישראל ולציבור היהודי

בסיפור הזה יש פרט שלא ניתן להוציא מהסוגריים: יבגני נולד במשפחה יהודית.

צ’רנוביל עבור רבים מתקשר בראש ובראשונה עם התאונה הגרעינית. אבל לפני הקטסטרופה זה לא היה רק עיר ליד תחנת הכוח הגרעינית. זה היה מקום עם היסטוריה יהודית עמוקה. בצ’רנוביל חיו משפחות יהודיות, נשמר הזיכרון על העיירה הישנה, על השכנים, הבתים, החצרות, החיים הרגילים, שנהרסו לאחר 1986 לא רק על ידי הקרינה, אלא גם על ידי היציאה הכפויה של האנשים.

לציבור הישראלי זה חשוב במיוחד. צ’רנוביל — לא גיאוגרפיה זרה. בישראל חיים אלפי יוצאי אוקראינה, בלארוס, רוסיה ואזורים אחרים של ברית המועצות לשעבר, שעבורם הזיכרון על צ’רנוביל הוא חלק מההיסטוריה המשפחתית. לרבים יש קרובים, מכרים, שכנים או חברים שהאסון השפיע עליהם ישירות או בעקיפין.

הסיפור של יבגני מחבר מיד כמה שכבות: הזיכרון היהודי של מזרח אירופה, הטרגדיה האוקראינית, ההשתקה הסובייטית והמלחמה הנוכחית.

זה לא רק ביוגרפיה של אדם אחד. זה סמל לאיך ההיסטוריה חוזרת לאנשים דרך עשורים.

מה קרה בחדר הלידה בליל התאונה

מהסיפור של המשתתפים באירועים עולה: בליל התאונה בבית החולים בצ’רנוביל לא היה הבנה ברורה של היקף הקטסטרופה. המיילד פטר, שקיבל את הלידה, נזכר שקראו לו לחדר הלידה כי המצב עם היולדת דרש התערבות רפואית.

הוא הלך לבית החולים ברגל.

אביב, עיר, לילה רגיל. עדיין לא היה תחושה שהחיים הרגילים הסתיימו.

היולדת — אמו של יבגני — הגיעה לבית החולים ברגל יחד עם אמה. הצירים החלו בלילה. לפי הזיכרונות, צ’רנוביל הייתה עיר קטנה, שבה הרבה דברים הוחלטו בפשטות: המשפחה קמה, התארגנה והלכה לחדר הלידה.

ואז התחילו הפרטים המדאיגים.

הרופאים נזקקו למרדים מפריפיאט, אבל לא היה קשר. לא הצליחו להתקשר לא לפריפיאט, לא לאיוונקוב ולא לקייב. בהתחלה זה נראה כמו בעיה טכנית. אבל אחר כך התברר: קרה משהו הרבה יותר רציני.

אחת המיילדות הגיעה עם החדשות על הפיצוץ בתחנת הכוח הגרעינית. אבל גם אז לא כולם הבינו מיד מה זה אומר. בחדר הלידה במקום הראשון הייתה חיי האישה והילד. הרופא לא חשב על פוליטיקה, לא על המערכת, לא על הקרינה, אלא על איך לקבל את הלידה ולהציל את האם.

יבגני נולד חי, ורוד, צעק.

הרופאים שמחו, כי באותו רגע זה היה העיקר: הילד נולד.

רק מאוחר יותר התברר שהלידה הזו הייתה האחרונה בצ’רנוביל של אותה תקופה.

השתיקה הסובייטית והאנשים שהצילו את עצמם

אחד האלמנטים הקשים ביותר של הסיפור הזה — היעדר מידע נורמלי.

לפי הסיפורים של עדי ראייה, פריפיאט התחילו לפנות בצורה מרכזית, אבל צ’רנוביל הייתה במצב אחר. אנשים יצאו איך שיכלו. מישהו חיפש רכב, מישהו אסף חפצים, מישהו פשוט לא חיכה לפקודה.

אמו של יבגני עם התינוק הועברו לקייב. כמעט לא היו מסמכים: בצ’רנוביל נתנו לה רק תעודת לידה של הילד. בהמשך המשפחה הצילה את עצמה.

בדרך באיוונקוב כבר בדקו מכוניות ואנשים על קרינה. שם שטפו גלגלים, בדקו בגדים, ניסו להבין מי ומה מביאים מהאזור המסוכן. אבל עד לרגע הזה אנשים למעשה נעו דרך מרחב שבו המידע היה מקוטע, וההחלטות היו צריכות להתקבל במהירות.

זה מה שהופך את הסיפור לכל כך מפחיד.

לא רק הפיצוץ. לא רק הקרינה. לא רק הפינוי.

מפחידה הייתה המודל הסובייטי של התנהגות: להסתיר, לא להסביר, להחזיק אנשים במקומות העבודה, לא לומר את האמת בזמן.

צ’רנוביל הפך לסמל לא רק של קטסטרופה טכנולוגית, אלא גם של שקר מדינתי.

צ’רנוביל היהודי: זיכרון שלא ניתן למחוק

בווידאו של מריצ’קה פדלקו יש מקום מיוחד לשיחה על הקהילה היהודית בצ’רנוביל. עדי ראייה נזכרים שהיו הרבה יהודים בעיר. עבורם צ’רנוביל לא הייתה נקודה מופשטת על המפה, אלא בית: עם שכנים, משפחות, חצרות, חברות, עבודה, בית חולים, חדר לידה, בתי ספר וחיים רגילים.

אחרי התאונה העולם הזה נעלם.

מישהו נסע לקייב. מישהו מאוחר יותר הגיע לישראל. מישהו התפזר ברחבי אוקראינה, אירופה, אמריקה. כמו שקורה לעיתים קרובות בהיסטוריה היהודית של המאה ה-20, הבית שוב הפך למקום שהיה צריך לעזוב.

לנאנובוסטי — חדשות ישראל הסיפור הזה חשוב במיוחד כי הוא מראה: ההיסטוריה האוקראינית והזיכרון היהודי לא קיימים בנפרד. הם שזורים בגורלות של אנשים מסוימים.

יבגני — לא דמות מספר לימוד. הוא לא “דמות ליום השנה”. הוא אדם חי, שנולד במשפחה יהודית בצ’רנוביל בליל התאונה, גדל באוקראינה והיום משרת בצבא האוקראיני.

הקו הזה נשמע במיוחד חזק בשנת 2026, כאשר 40 שנה לצ’רנוביל חופפות עם המלחמה המתמשכת של רוסיה נגד אוקראינה.

מהקטסטרופה הסובייטית למלחמה הרוסית

יש סיפורים שבהם הביוגרפיה עצמה הופכת לסמל של תקופה.

יבגני נולד בלילה שבו המערכת הסובייטית ניסתה לא לומר לאנשים את האמת על האיום הגרעיני. 40 שנה לאחר מכן הוא משרת בצבא של מדינה שהאימפריה הפוסט-סובייטית הרוסית מנסה להשמיד.

אז האיום הגיע דרך פיצוץ הכור והשקר של המדינה.

היום האיום מגיע דרך טילים, רחפנים, מכות על ערים, אנרגיה, תשתיות אזרחיות ואנשים.

לפי דברי יבגני בווידאו, הוא משרת מאז סוף 2024. לפני המלחמה הוא היה צורף, עבד עם זהב וכסף. עכשיו חייו קשורים לחזית ולהגנה מפני רחפנים. זה גם פרט חשוב: אדם עם מקצוע שדורש דיוק, זהירות ותשומת לב לפרטים, מצא את עצמו במלחמה שבה הדיוק לעיתים קרובות קובע את השאלה של חיים ומוות.

הוא לא עושה מעצמו גיבור. בדבריו אין פאתוס. הוא מדבר בפשטות: הגיעה הזמנה, הוא לא התכוון לברוח, עבר את הוועדה ומצא מקום שבו יכול להיות מועיל.

דווקא בפשטות הזו — יש כוח גדול.

למה לישראל כדאי להסתכל בקפידה על סיפורים כאלה

לישראל המלחמה באוקראינה — לא נושא אירופי רחוק. היא קשורה לביטחון, לאיראן, להתקרבות הרוסית-איראנית, לגורל הקהילות היהודיות, לזיכרון העבר הסובייטי ולשאלה איך העולם מגיב לתוקפנות.

איראן — אויבת של אוקראינה וישראל — הפכה לחלק מהמלחמה הזו דרך רחפנים, טכנולוגיות ותמיכה צבאית ברוסיה. כאשר החיילים האוקראינים מגנים על השמיים מפני רחפנים, הם למעשה מתמודדים עם אותה לוגיקה של טרור, שמבינים היטב בישראל: להכות מרחוק, להפחיד את האוכלוסייה האזרחית, להרוס את החיים הנורמליים.

הסיפור של יבגני חשוב גם בגלל זה.

יהודי שנולד בצ’רנוביל, היום מגן על אוקראינה מפני איום שבו שזורים התוקפנות הרוסית, הטכנולוגיות האיראניות וההרגל האימפריאלי הישן לראות בחיים זרים חומר מתכלה.

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה סיפורים כאלה לא כסיפורים רגשיים מקריים, אלא כחלק מתמונה גדולה: הגורל היהודי באוקראינה, המאבק האוקראיני לעצמאות וההבנה הישראלית של ביטחון כאן קשורים הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון.

“הילד האחרון של צ’רנוביל” כסמל לחיים

בשנת 2026 יבגני מלאו 40 שנה. זה לא רק תאריך עגול.

זה 40 שנה אחרי צ’רנוביל. 40 שנה אחרי הלילה שבו חדר הלידה עדיין עבד, אבל העיר כבר נכנסה להיסטוריה של קטסטרופה. 40 שנה אחרי שאמו עם התינוק הועברו מאזור הסכנה, והמערכת הסובייטית עדיין לא אמרה לאנשים את כל האמת.

היום האדם הזה עומד בצד החיים.

הוא מגן על אוקראינה.

הוא משרת בצבא האוקראיני.

הוא לא עזב את המדינה, למרות שהעובדה שהוא ממוצא יהודי יכולה הייתה לעשות מסלול אחר אפשרי בהחלט. בווידאו נשמע פרט: כשחיפשו אותו, הניחו שהוא יכול להיות בישראל או בגרמניה. אבל הוא נמצא באוקראינה — ולא רק באוקראינה, אלא בשירות.

זה משנה את התפיסה של כל הסיפור.

“הילד האחרון של צ’רנוביל” — לא רק זיכרון מהעבר. זה לא שלט מוזיאוני ולא סיפור ליום השנה. זה אדם שממשיך לפעול בהווה.

צ’רנוביל, אוקראינה והזיכרון היהודי: למה הסיפור הזה יישאר

הטרגדיה של צ’רנוביל נתפסת לעיתים קרובות דרך מספרים: תאריך התאונה, רמת הקרינה, מספר המפונים, ההשלכות הרפואיות, אזור ההרחקה.

אבל הזיכרון לא נשמר רק על מספרים.

הוא נשמר על פנים.

על האם, שזוכרת כל פרט של ליל הלידה.

על הרופא, שלא הצליח להתקשר למרדים וחשב שאם היולדת תמות, הוא “ימות לידה”.

על התינוק, שהוצא מצ’רנוביל.

על האיש המבוגר, שמדבר אחרי 40 שנה על שירות, חזית, רחפנים, הדברים הקטנים שעוזרים להחזיק מעמד, ועל קייב, שבה אנשים לפעמים כאילו שוכחים שהמלחמה נמשכת.

בזה יש את הכוח של הסיפור של יבגני.

הוא לא נותן להפוך את צ’רנוביל ליום זיכרון מופשט. הוא מחזיר את הקטסטרופה לממד האנושי.

ובו זמנית מראה שההיסטוריה האוקראינית לא הסתיימה ב-1986. היא ממשיכה עכשיו — במלחמה, בשירות, בבחירה, בהתנגדות.

מה ידוע על יבגני רוזנבליט מהווידאו של מריצ’קה פדלקו

מהווידאו של מריצ’קה פדלקו מ-23 באפריל 2026 ידוע שיבגני רוזנבליט נולד ב-26 באפריל 1986 בצ’רנוביל — באותו לילה שבו התרחשה התאונה בתחנת הכוח הגרעינית בצ’רנוביל. בדרכונו מצוינים תאריך ומקום הלידה: העיר צ’רנוביל.

קוראים לו הילד האחרון שנולד בצ’רנוביל במאה ה-20. בשנת 2026 יבגני מלאו 40 שנה.

אמו באותה תקופה כבר חיה ועבדה בקייב, אבל ללדת הגיעה לצ’רנוביל, שם היה בית ההורים של המשפחה. כשהצירים החלו בלילה, היא יחד עם אמה הלכה ברגל לחדר הלידה. סבו של יבגני נשאר בבית עם אנה הקטנה — האחות הבכורה של התינוק העתידי.

הלידה התרחשה בשעות הראשונות לאחר התאונה, כאשר בבית החולים עדיין לא הבינו את היקף הקטסטרופה. הרופאים לא הצליחו להתקשר לא לפריפיאט, לא לאיוונקוב ולא לקייב. היה קשה לקבל עזרה, אבל הילד נולד חי, ורוד ומיד צעק.

לאחר הלידה האם יחד עם התינוק הועברו מצ’רנוביל לקייב. לדבריה, בצ’רנוביל הספיקו לתת לה רק תעודת לידה של הילד. בדרך, באיוונקוב, בדקו את המכונית והאנשים על קרינה. המשפחה הגיעה לקייב, שם הייתה להם דירה.

בכתבה גם מודגש שיבגני נולד במשפחה יהודית. עבור הסיפור הזה זה פרט חשוב: צ’רנוביל לפני התאונה הייתה עיר עם קהילה יהודית בולטת, ובעבר נתפסה כעיירה יהודית.

לפני השירות בצבא יבגני עבד כצורף — עסק במוצרים מזהב וכסף. מאז סוף 2024 הוא משרת בכוחות המזוינים של אוקראינה. לדבריו, לאחר ההזמנה הוא לא התכוון להתחמק, עבר את הוועדה הרפואית ומצא מקום שבו יכול להיות מועיל.

כעת שירותו קשור להתמודדות עם רחפנים. לפני המלחמה יבגני התעניין ברחפנים יחד עם חבר, אבל עכשיו, כפי שהוא אומר, הוא עובד כבר “נגד רחפנים”. העיתונאים נפגשו איתו במזרח אוקראינה, כ-25–30 קילומטרים מקו העימות.

מהווידאו גם ידוע שליבגני יש אחות בכורה בשם אנה. היא חיה כבר זמן רב בישראל (טירת כרמל). אביו של יבגני נפטר בערך שנה לפני יציאת הכתבה או זמן קצר לפני הצילום, ואמו נשארה לבד.

ל-40 שנה לטרגדיית צ’רנוביל הוענק ליבגני פרס זיכרון. הרישום הלאומי של שיאי אוקראינה הכיר בו כ”הילד האחרון שנולד בצ’רנוביל”.