העסקה בהשהיה: מדוע המשא ומתן בין ארה”ב לאיראן עדיין לא מסיר את האיום על ישראל והאזור

לפי הדיווחים, ארה”ב ואיראן דנים בתוכנית דו-שלבית להפסקת הלחימה: תחילה הפסקת אש זמנית, ולאחר מכן – במשך 15-20 ימים – ניסיון להגיע להסכם רחב יותר. על רקע המשבר המתיש את האזור, עצם הרעיון של הפסקה דיפלומטית נראה מפתה. עם זאת, מאחורי האותות הזהירים והאופטימיים כבר נראית הבעיה המזרח תיכונית המוכרת: הצדדים עשויים להסכים על הצורה, אך לא לגעת בתוכן. ובמקרה זה, התוכן הוא שיקבע האם ההפסקה תהיה צעד לקראת דה-אסקלציה או רק עצירה קצרה לפני התפרצות חדשה של הסכסוך.

לישראל השאלה עומדת באופן קונקרטי ביותר. אם טהראן תשמור על היכולת ללחוץ על נתיבי הים, להחזיק את שוק הנפט במתח ולא תוותר על מנופי הטילים והגרעין, כל הצלחה דיפלומטית תישאר רק שלט.

יש משא ומתן, אין אמון

עצם העובדה של מגעים בין הצדדים האמריקאים והאיראנים כבר מוצגת כרגע פוטנציאלי של שינוי. לפי הדיווחים, בתקשורת השתתפו סגן נשיא ארה”ב ג’יי די ואנס, השליח המיוחד סטיב ויטקוף ושר החוץ של איראן עבאס אראקצ’י, והמרשל הפקיסטני אסים מוניר לכאורה סייע לשמור על ערוץ התקשורת במהלך הלילה. מבנה כזה נראה כמו דיפלומטיה דחופה, שנאספה במצב של ניהול משבר.

אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה העיקרית.

כאשר המשא ומתן מתמקד בהפסקת אש דחופה, יש פיתוי לדחות הצידה את השאלות הקשות ביותר. תחילה – שקט, אחר כך – פרטים. על הנייר זה נשמע הגיוני. בפועל, המזרח התיכון כבר ראה לא פעם כיצד תוכניות זמניות הפכו להפסקות ממושכות, שבמהלכן אחד הצדדים התארגן מחדש, שמר על כלי הלחץ המרכזיים וחזר להסלמה בתנאים נוחים יותר עבורו.

מדוע הורמוז חשוב יותר מהצהרות יפות

האות המדאיג ביותר קשור למצר הורמוז. לפי הדיווחים, איראן אינה מוכנה לפתוח אותו אפילו במסגרת הפסקת אש זמנית. זה אומר שהשיחות על שלום יכולות להתנהל במקביל לשמירה על חנק כלכלי של האזור והשוק העולמי.

כאן בדיוק מתמוטטת התמונה הדיפלומטית היפה.

אם המצר נשאר מנוף סחיטה, אז אין הפחתה מלאה במתח. במקרה כזה, העולם מקבל לא פתרון, אלא דחייה תחת איום של התפרצות חדשה. עבור מדינות המפרץ זו שאלה של ביטחון הייצוא, עבור המערב – שאלה של מחירים, לוגיסטיקה ויציבות אנרגטית, ועבור ישראל – עוד סימן לכך שטהראן אינה מתכוונת לוותר על אסטרטגיית הלחץ דרך חוסר יציבות מערכתית.

יועץ נשיא איחוד האמירויות, אנואר גרגש, כבר הזהיר כי הסכם ללא ערבויות למעבר חופשי דרך הורמוז וללא ריסון תוכנית הגרעין והטילים של איראן יפתח את הדרך למזרח תיכון מסוכן עוד יותר. הערכה זו נראית לא כהגזמה, אלא כאבחנה מדויקת של המצב כולו.

הפוטנציאל הטילי נשאר גורם למלחמה

בעוד הדיפלומטים דנים בתוכנית אפשרית להפסקת אש, לפי הדיווחים, איראן ממשיכה לתקוף מתקני נפט כימיים בכווית, בחריין ואיחוד האמירויות. כלומר, במקביל למשא ומתן נשמרת שפת הכוח. זה חשוב במיוחד על רקע ההצהרות הקודמות על כך שהיכולות המרכזיות של טהראן לכאורה כבר נפגעו או הושמדו.

לפי המתרחש, היה מוקדם מדי להסיק מסקנות כאלה.

אם המשטר מסוגל לנהל משא ומתן, לשמור על לחץ על תשתיות השכנים ולהשאיר לעצמו את האפשרות להסלמה נוספת, אז אין כאן פירוק איום, אלא ניסיון להעביר אותו לפורמט פוליטי נוח יותר. עבור ישראל זה תרחיש רע, כי הוא יוצר אשליה של יציבות במקום שבו למעשה נשמר כל מסגרת המשבר העתידי.

באג’נדה הישראלית זה נקרא במיוחד בחריפות. ירושלים אינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות להעריך עסקאות כאלה לפי כותרות או לפי ההצהרות הראשונות של המתווכים. השאלה תמיד אחת: מה בדיוק נשאר לאיראן לאחר חתימת המסמך האפשרי? אם למשטר נשארים טילים, מבנים פרוקסי, היכולת לערער נתיבי ים ומרחב לתמרון גרעיני נוסף, אז מדובר לא בשלום, אלא באיום קפוא רע.

לכן, חדשות ישראל — Nikk.Agency בהקשר של המשבר הנוכחי מסתכלת באופן בלתי נמנע לא על הרעש הדיפלומטי, אלא על התוצאה המעשית. עבור החברה הישראלית היום חשוב לא כמה מתווכים השתתפו במשא ומתן וכמה שעות נמשכו המגעים הליליים, אלא האם האזור יהפוך באמת לבטוח יותר לאחר העסקה האפשרית.

מה תראה ישראל בעסקה כזו

ישראל, ככל הנראה, תעריך כל הסכם דרך ארבעה קריטריונים קשיחים: הורמוז, טילים, תוכנית גרעין והיכולת של איראן להמשיך בלחץ דרך כוחות ברית באזור. אם לפחות חלק מהשאלות הללו יישארו במצב תלוי, בירושלים יחשבו עסקה כזו כלא שלמה ומסוכנת פוטנציאלית.

זה הגיוני.

הביטחון הישראלי נבנה לא על ניסוחים דיפלומטיים, אלא על הפחתה ממשית של איומים. בתנאים שבהם איראן כבר הראתה נכונות לשחק על מספר לוחות בו זמנית – צבאית, אנרגטית, פוליטית ופסיכולוגית – הסכם חלש יכול לתת לטהראן בדיוק את מה שהיא צריכה: זמן, מרחב לתמרון והיכולת למכור את ההפסקה הטקטית שלה כניצחון אסטרטגי.

הסיכון העיקרי – לא כישלון העסקה, אלא עסקה גרועה

עצם הדיפלומטיה בין ארה”ב ואיראן אינה חדשות רעות.

יתרה מכך, במצב של טורבולנטיות אזורית גבוהה כל סיכוי להפחית את עוצמת הסכסוך נראה עדיף על מלחמה פתוחה. אבל הבעיה היא שפשרה מהירה במזרח התיכון לעיתים קרובות מתבררת כיקרה יותר מוויכוח ממושך, אם היא לא פותרת את השאלות הבסיסיות של הביטחון.

כעת הסיכון העיקרי הוא שהעולם יראה הפסקת אש זמנית כפריצת דרך שלום גדולה. הכותרות יהיו מעודדות, השווקים ינשמו לרגע, המתווכים ידווחו על התקדמות. ואז יתברר שאיראן עדיין מסוגלת להחזיק את הורמוז במתח, להשפיע על נתיבי הנפט, לפגוע בתשתיות האזוריות ולסחור על סדר היום הטילי והגרעיני שלה כמעט מאותן עמדות כמו קודם.

במקרה כזה המלחמה לא תסתיים.

היא פשוט תשנה קצב, צורה ועטיפה דיפלומטית. וזה בדיוק מה שצריך להדאיג את ישראל יותר מכל היום: לא הפרספקטיבה של העסקה עצמה, אלא הפרספקטיבה של עסקה חלשה, חפוזה ונוחה למשטר שכבר שנים רבות משתמש במשא ומתן לא רק כדרך לפשרה, אלא גם ככלי לזכות בזמן.