סוף עידן אורבן? מדוע הבחירות בהונגריה עשויות לזעזע את כל אירופה

עד הבחירות לפרלמנט בהונגריה ב-12 באפריל 2026 נותרו ימים ספורים, והמדינה מתקרבת אליהן במצב שנראה עד לא מזמן כמעט בלתי אפשרי: ויקטור אורבן, שנראה במשך שנים כמנהיג כמעט בלתי ניתן להחלפה, כבר לא נתפס כפייבוריט ללא תנאי. הפעם השאלה אינה רק על עתיד בודפשט, אלא גם על האם אירופה תשמור על אחד הסמלים המרכזיים של הפופוליזם הלא-ליברלי בשלטון.

לקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב לא כדרמה פוליטית פנימית רחוקה במרכז אירופה. הונגריה הפכה מזמן לשחקן בולט בוויכוחים בתוך האיחוד האירופי על המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, סנקציות, אנרגיה, הגירה ויחסים עם כוחות ימין לאומניים משני צידי האוקיינוס האטלנטי. לכן תוצאות הבחירות הללו בבודפשט עשויות להשפיע גם על האווירה הכללית באירופה, על הקו של האיחוד האירופי כלפי אוקראינה, ועל מאזן הכוחות בין בעלי הברית של ישראל.

מדוע אורבן נראה לראשונה פגיע

עד לא מזמן נראה היה שאורבן שולט לחלוטין בשדה הפוליטי. לאחר 2010 הוא בנה מערכת שבה מפלגת פידס לא רק ניצחה, אלא קבעה את מסגרת הדיון הציבורי: מי נחשב לפטריוט, מי לאויב, מי מדבר בשם ‘הונגריה האמיתית’, ומי כביכול עובד למען אינטרסים זרים.

אבל עכשיו המצב השתנה.

לפי סקרים, מפלגת האופוזיציה ‘טיסה’ ומנהיגה פטר מדיאר יצאו קדימה, והעיקר — בחברה הופיעה גישה פסיכולוגית חדשה: שינויים כבר לא נראים בלתי אפשריים. עבור כל שלטון ארוך זהו רגע מסוכן. ברגע שחלק משמעותי מהבוחרים מתחיל להאמין שניתן להחליף את הכוח השלטוני, האינרציה הפוליטית מתחילה לפעול כבר נגד השלטון.

אורבן עדיין נשאר יריב חזק, מנוסה ומאוד מסוכן. הוא יודע לנהל קמפיינים, מרגיש את הפחדים של הפרובינציה, מבין איך לדבר עם הבוחר השמרני, ושומר על תשתית השפעה חזקה. אבל עצם הצורך לגייס בדחיפות תומכים, לנסוע ברחבי המדינה ולכבות שריפות פוליטיות מראה: התקופה השקטה עבורו הסתיימה.

עייפות מ’שלטון נצחי’

אולי השינוי המרכזי בהונגריה קשור לא בתוכניות, אלא בתחושת העייפות המצטברת. אורבן וסביבתו נתפסים יותר ויותר לא כמגיני המדינה מפני כאוס, אלא כאליטה עצמה, נגדה הם עצמם יצאו פעם.

מדובר לא רק ברטוריקה פוליטית, אלא גם בהאשמות רבת שנים על כך שמשאבי המדינה, חוזים, פרויקטים תשתיתיים וכספים גדולים מתרכזים סביב מעגל צר של אנשים הקרובים לשלטון. בתוך הונגריה זה נראה כמערכת שבה המדינה והמפלגה השלטת כמעט התמזגו.

כאן בדיוק יש לאורבן בעיה אסטרטגית. הזעם האנטי-מערכתי, שבעבר עזר לפופוליסטים הימניים באירופה, מתחיל כעת לפגוע בו בהונגריה עצמה.

מדוע הצעירים והערים כבר לא מאמינים בתוכנית הישנה

זה בולט במיוחד בקרב הבוחרים הצעירים ואלה שחיים לא בסביבה מידע סגורה. עבורם אורבן כבר לא מורד נגד הבירוקרטיה הבריסלית, אלא אדם שיושב זמן רב מדי בשלטון, הקיף את עצמו בלויאליסטים והפך את מנגנון המדינה למכונת שימור עצמי.

גם שם, היכן שפידס עדיין חזק, גוברת התחושה שהמדינה תקועה. וכאשר החברה מרגישה קיפאון, הסיסמאות על יציבות מפסיקות להישמע כיתרון ומתחילות להיתפס כגזר דין.

אוקראינה, רוסיה ופחד המלחמה ככלי מרכזי בקמפיין

אחד הנושאים המרכזיים בקמפיין ההונגרי היה אוקראינה. אורבן מנסה שוב לשכנע את הבוחר שרק הוא מסוגל למנוע מהונגריה להיגרר למלחמה גדולה, ואילו יריביו כביכול יובילו את המדינה לעימות מסוכן עם רוסיה.

לישראל הרגע הזה במיוחד מראה. אנו רואים מכניקה פוליטית מוכרת: נושא הביטחון משמש לא להסברת סיכונים אמיתיים, אלא כמנוף רגשי שאמור לשתק את החברה מפחד מפני שינויים.

בגרסה ההונגרית של הקמפיין הזה הכל בנוי על נוסחה פשוטה: אורבן — זה ‘שלום’, האופוזיציה — זה ‘מלחמה’. אוקראינה מוצגת לא כקורבן של תוקפנות רוסית, אלא כמקור לאיום, אי נוחות ובעיות אנרגיה. רטוריקה כזו מועילה לא רק לאורבן עצמו, אלא גם לקרמלין, כי היא מטשטשת את העיקרון המוסרי הבסיסי: רוסיה החלה במלחמה כוללת, ואוקראינה מגנה על עצמה.

מדוע הקו האנטי-אוקראיני כבר לא עובד כמו פעם

סימן חשוב לכל אירופה הוא שהסכמה הזו, ככל הנראה, מתחילה להיכשל. אפילו בהונגריה, שם אורבן בנה במשך שנים שפה פוליטית נוחה למוסקבה, יותר ויותר אנשים לא מקבלים את הטענה שרוסיה כביכול פועלת ‘חוקית’ או ‘בכפייה’.

זה לא רק אומר החלשה של מסר בחירות אחד. זה אומר שהחברה ההונגרית, למרות עיבוד תעמולתי חזק ביותר, לא איבדה לחלוטין את היכולת להבחין בין תוקפן לקורבן.

לקוראים בישראל זהו שיעור חשוב. כאשר מדינה מסבירה זמן רב מדי איום חיצוני אך ורק דרך הפריזמה של רווח פוליטי עצמי, במוקדם או במאוחר נוצר אפקט הפוך: אנשים מתחילים לחשוד שמניפולציות נעשות עליהם.

מה כאן חשוב במיוחד לישראל

הקהל הישראלי רשאי להסתכל על הבחירות ההונגריות גם דרך זווית גיאופוליטית רחבה יותר. אורבן הוא אחד המנהיגים הבודדים באיחוד האירופי שעיכב בעקביות את הקשיחות הכלל-אירופית כלפי מוסקבה ובו זמנית בנה תדמית של פוליטיקאי קרוב גם לטראמפ וגם לפוטין.

זה הופך את ההצבעה ההונגרית לא רק לבחירות לאומיות, אלא למבחן על יציבות כל המודל הפופוליסטי הימני, שבו רטוריקה אנטי-אירופית, תלות אנרגטית ברוסיה, התקפות על אוקראינה ופולחן ‘המנהיג החזק’ מתחברים למבנה אידיאולוגי אחד.

לכן NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בקמפיין ההונגרי לא כאפיזודה מקומית, אלא כחלק מתהליך גדול יותר, שעליו תלויה הארכיטקטורה העתידית של אירופה: האם היבשת תמשיך להידרדר למודל של אנוכיות לאומית צינית או שתנסה להחזיר לעצמה את מרכז הכובד הפוליטי.

פטר מדיאר והשאלה המרכזית: האם הוא מסוגל באמת לשבור את המערכת

ההפתעה המרכזית של הקמפיין הייתה פטר מדיאר — אדם שיצא מתוך הסביבה האורבנית עצמה, אך הפך ליריב המסוכן ביותר שלה. היתרון שלו הוא בכך שהוא לא נראה כאופוזיציונר ישן קלאסי, שהשלטון יכול בקלות להכריז עליו כ’זר’.

הוא מכיר את המערכת מבפנים, מבין איך היא עובדת, ומציע לא מהפכה של המדינה, אלא חזרה למודל ניהול נורמלי ופונקציונלי יותר. עבור בוחרים רבים זה נשמע משכנע יותר מאשר סיסמאות מופשטות על דמוקרטיה.

עם זאת, למדיאר יש גם חולשות. הוא נראה כאדם של העיר, של הסביבה המשפטית, של תרבות פוליטית עירונית. עבור הונגריה הכפרית, שם לפידס יש רשתות תלות, פטרונות ושליטה, זה עשוי להיות לא מספיק. שם יוכרעו תוצאות הבחירות.

הונגריה הכפרית כשדה הקרב האחרון

בערים קטנות ובכפרים פידס עדיין מאוד חזק. שם הפוליטיקה משולבת עם הישרדות יומיומית: עבודה, סיוע חברתי, גישה למשאבים מקומיים, יחס של ראש העיר, אפשרות לקבל עצים, קצבה או מקום בתוכנית עבודות ציבוריות.

כאשר מערכת כזו קיימת שנים רבות, ההצבעה הופכת לא רק לבחירה פוליטית, אלא גם לשאלה של תלות אישית. לכן האינטריגה המרכזית של הקמפיין היא האם מדיאר יצליח לחדור לשם, היכן שהמפלגה השלטת רגילה לחשוב על השטח כעל שלה.

אם כן, מדובר לא רק בתבוסה של אורבן, אלא בקריסה של כל המודל, שהוצג במשך שנים רבות כבלתי מנוצח.

מה יהיה אחרי הבחירות

ניצחון פידס ימשמע החמרה נוספת של הקו, ריכוז כוח גדול יותר והגברת הקו שבו הונגריה נשארת חבלן פנימי של אחדות אירופית בשאלות מפתח, כולל אוקראינה.

ניצחון ‘טיסה’, לעומת זאת, לא יפתור את כל הבעיות באופן אוטומטי. הוא יפתח שלב ארוך וקשה של פירוק מערכת השליטה הפוליטית על בתי המשפט, המדיה, הביקורת, התביעה והמנגנון הממשלתי. אבל עצם התוצאה הזו תהיה אות רחוק מעבר לגבולות הונגריה: אפילו מבנים פופוליסטיים מאוד חזקים אינם נצחיים.

בזה טמון המשמעות המרכזית של הקמפיין הנוכחי. הונגריה בוחרת לא רק בין אורבן למדיאר. היא בוחרת בין מודל של מדינה שנכבשה על ידי מכונה פוליטית אחת, לבין סיכוי להחזיר לעצמה את ההחלפה הנורמלית של השלטון.

לאירופה זהו משאל עם על עתיד הפופוליזם הלא-ליברלי.

לאוקראינה — שאלה האם ייחלש באיחוד האירופי אחד מהמעכבים הקולניים ביותר של תמיכה בקייב.

ולישראל — תזכורת נוספת לכך שבעלי ברית שמדברים בקול רם על ריבונות ואינטרסים לאומיים, לא תמיד עומדים בצד החירות, כאשר מדובר במלחמה אמיתית, תוקפנות אמיתית ובחירה אמיתית בין עקרון לנוחות.