יהודים מאוקראינה: מנחם-מנדל שניאורסון — מניקולייב האוקראינית לתהילה עולמית

“כל יהודי הוא שליח של הקב”ה לשקם את הקשר של עם ישראל עם המסורת והשורשים שלו. זהו חובתו של כל יהודי, ללא קשר לרמת הידע האישית שלו בתורה. גם אם הידע שלכם אינו רב, צאו ושתפו אותו עם אלו שעדיין לא קיבלו זאת”.

לקורא הישראלי וליהודים ברחבי העולם, בסיפורו של מנחם-מנדל שניאורסון חשוב להבין דבר בסיסי אחד: הקשר שלו עם אוקראינה אינו הערת שוליים דקורטיבית, אלא נקודת ההתחלה של כל הביוגרפיה. הרבי מלובביץ’ נולד ב-18 באפריל 1902 בניקולייב, גדל ביקטרינוסלב, כיום דניפרו, והגיע ממשפחה שהייתה משולבת עמוק בהנהגה היהודית בדרום אוקראינה של היום, ורק לאחר מכן עבר דרך ורשה, ברלין, פריז וניו יורק, כדי להפוך לרבי השביעי של חב”ד ולאחת הדמויות המשפיעות ביותר ביהדות המודרנית.

אם מסתכלים על הביוגרפיה לא מהסוף אלא מההתחלה, המסלול שלה נראה מאוד קונקרטי.

18 באפריל 1902 — לידה בניקולייב; 1909 — מעבר המשפחה ליקטרינוסלב לאחר מינוי אביו, רבי לוי יצחק שניאורסון, לרב העיר; מרץ 1915 — בר מצווה ביקטרינוסלב; נובמבר 1928 — חתונה בוורשה; 1933 — פריז; 23 ביוני 1941 — הגעה לניו יורק; 17 בינואר 1951 — כניסה רשמית לתפקיד הרבי השביעי; 12 ביוני 1994 — סיום החיים הארציים. הרצף הזה חשוב לא רק למען התאריכים. הוא מראה שה”רבי האמריקאי” צמח מתוך מרחב יהודי אוקראיני קונקרטי.

השורשים האוקראיניים של הסיפור הזה עמוקים הרבה יותר מאשר רק מקום לידה

ניקולייב בביוגרפיה הזו — לא עיר אקראית מתוך המטריקה.

מצד האם, סבו של שניאורסון, רבי מאיר-שלמה ינובסקי, היה הרב הראשי של ניקולייב. מצד האב, אביו, רבי לוי יצחק שניאורסון, הפך ב1909 לרב של יקטרינוסלב ולימים לרב הראשי של העיר, שם שירת במשך עשורים. כלומר, הרבי העתידי גדל לא רק במשפחה דתית, אלא בבית שהיה במרכז החיים היהודיים העירוניים באוקראינה של תחילת המאה ה-20.

לכן אוקראינה עבורו — לא רק גיאוגרפיה של לידה, אלא גם בית הספר הראשון למנהיגות ציבורית. Chabad.org מקשר ישירות את ילדותו של הרבי עם מעבר המשפחה לעיר האוקראינית הגדולה יקטרינוסלב, שם אביו הפך למנהיג הרוחני של הקהילה המקומית.

כבר בבר המצווה ב1915 מנחם-מנדל היה ידוע בלמדנותו ובחסידותו, והסביבה המשפחתית עצמה שילבה מסורת דתית קפדנית, אחריות קהילתית ופתיחות אינטלקטואלית.

יש גם קו אוקראיני דרמטי יותר.

בשנים הסובייטיות המוקדמות, אביו היה אחת הדמויות הדתיות הבולטות ביותר ביהדות ברית המועצות. לאחר עזיבת הרבי השישי מברית המועצות ב-1927, רבי לוי יצחק הפך, למעשה, ליורש הישיר הבולט ביותר של הרבי החב”די המוקדם בשטח הסובייטי, עד שנעצר ב1939. מנחם-מנדל עצמו דיבר עליו מאוחר יותר כאדם שלקח על עצמו את האחריות להפצת היהדות במדינה זו. לנושא אוקראינה זה עקרוני: בית שניאורסון בדניפרו לא היה רק בית של מלומדים, אלא בית של התנגדות להרס הרוחני של החיים היהודיים.

עוד קו חזק, אם כי פחות ידוע, נוגע למשפחה כבר בשנות המלחמה. בחומרים של הקהילה היהודית בדניפרו נאמר במפורש שדוב-בער שניאורסון, אחיו של הרבי ובנו השני של רבי לוי יצחק, היה בין קורבנות הנאצים בשטח בית החולים הפסיכיאטרי באיגרני ליד דניפרו. זהו רגע חשוב: אוקראינה בהיסטוריה של משפחת שניאורסון — לא רק מולדת וקהילה, אלא גם מרחב של טרגדיה משפחתית אישית.

מיקטרינוסלב לניו יורק

לאחר השלב האוקראיני, הביוגרפיה של שניאורסון יוצאת לממד האירופי ולאחר מכן העולמי. בנובמבר 1928 הוא התחתן בוורשה עם חיה-מושקה, בתו של הרבי השישי מלובביץ’ יוסף יצחק שניאורסון. לאחר מכן חי ולמד בברלין, וב1933 עבר לפריז. השלב האירופי הזה חשוב לא פחות מהאוקראיני: הוא מסביר מדוע באישיותו של הרבי השתלבו לא רק עומק חסידי, אלא גם עניין במדע, בטכנולוגיה, בתרבות מודרנית ובשפות.

מאירופה הוא עזב כבר באסון שלפני המלחמה. ב12 ביוני 1941 הוא ואשתו עלו על ספינה Serpa Pinto בליסבון, וב23 ביוני 1941, ב-28 בסיוון 5701, הגיעו לניו יורק. כמעט מיד לאחר ההגעה, חותנו, הרבי השישי, מינה אותו לראש התוכניות החברתיות והחינוכיות של חב”ד. זו לא הייתה עדיין משרה רשמית של ראש התנועה, אבל כאן החלה המהפכה הארגונית שלו.

ההנהגה הרשמית הגיעה מאוחר יותר.

לאחר מותו של הרבי השישי ב1950 מנחם-מנדל שניאורסון התנגד זמן רב לקבלת התואר, אך בסופו של דבר ב17 בינואר 1951 הפך לרבי השביעי של חב”ד-לובביץ’. המקורות מסכימים בעיקר: רק לאחר 1951 חב”ד התחיל להפוך ממסגרת חסידית קטנה יחסית למערכת עולמית, והרבי עצמו הפך לדמות מרכזית עבור מאות אלפי חסידים ומיליוני אנשים שראו בו סמכות רוחנית הרבה מעבר למעגל החב”די הצר.

במה בדיוק הוא ארגן את חב”ד, ולא רק “הרחיב” אותו

כאן חשוב לא להיגרר לנוסחה כללית “הוא עשה את חב”ד עולמי”.

בפועל המנגנון היה די קונקרטי. מיד לאחר ההגעה לארה”ב הרבי מונה לנהל את הכיוון החינוכי והחברתי של עבודת התנועה. עבודה זו התנהלה דרך Merkos L’Inyonei Chinuch — מרכז חינוכי, דרך Machne Israel — מבנה של גיוס חברתי ודתית, ודרך Kehot — מרכז הוצאה לאור. הרבי עצמו כבר בתחילת שנות ה-50 אמר שחותנו “בחר בו” למימוש משימות מרקוס ומחנה ישראל, ואי אפשר לתת למוסדות אלו להיחלש.

במילים אחרות, חב”ד תחתיו הפך לא רק לבית ספר לרעיונות, אלא למערכת מוסדות.

האלמנט השני — דגש על חינוך.

גם במכתבים ובנאומים המוקדמים סביב מרקוס הדגש היה כל הזמן על בתי ספר, כולל לבנות, על חוגי נוער, על ספרות, על חינוך לא רק ל”שלנו”, אלא גם למעגל היהודי הרחב ביותר. עוד לפני שהוא הפך לרבי, הלוגיקה הזו כבר הייתה נראית: בניית רשת חיה של בתי ספר ומרכזי לימוד במקום ציפייה פסיבית שאנשים יחזרו בעצמם למסורת.

האלמנט השלישי — שליחות, כלומר מערכת שליחים.

הרבי לא בנה פירמידה מרכזית רק מברוקלין. הוא בנה רשת של משפחות-שליחים, שנסעו לערים ולמדינות ספציפיות ופתחו שם מרכזים מקומיים. בית חב”ד — זהו מרכז העצבים של כל התוכניות החינוכיות והחברתיות של השליח, והרבי עצמו כל הזמן דרש להרחיב את המרכזים הקיימים ולפתוח חדשים היכן שיהודים חיים. לכן הרשת גדלה לא כמותג מופשט, אלא כאלפי בתים מקומיים, בתי ספר, בתי כנסת, תוכניות נוער ועזרה במשבר.

האלמנט הרביעי — היכולת לתרגם את המסורת החסידית לשפת העולם המודרני.

כבר לאחר 1951 הרבי דיבר על תפקיד היהדות האמריקאית, על אחריות אישית, על משימה היסטורית, ובאותו זמן לא הגביל את העבודה למדינה אחת. צעדיו המוקדמים לחיזוק הרשת בצפון אפריקה, ולאחר מכן פריסה רחבה יותר של מערכת עולמית מראים שהוא חשב על חב”ד לא כקהילה “לשלנו”, אלא כתשתית עולמית של נוכחות יהודית.

התוצאה ידועה גם כמותית. לפי נתוני Chabad.org, כיום 4,900 משפחות שליחים פועלות דרך 3,500 מוסדות ב100 מדינות וטריטוריות. והקונגרס האמריקאי בחוק מדליית הזהב של 1994 דיבר במפורש על מרכז “יותר מ-2,000 מוסדות חינוכיים, חברתיים ושיקומיים”, שצמחו סביב עבודתו. זהו מספר חשוב לטקסט שלכם: רשת חב”ד העולמית — לא מטפורה, אלא עובדה מוסדית.

מה אוקראינה זוכרת עליו היום

הזיכרון האוקראיני על מנחם-מנדל שניאורסון נשען לא על פרסומים אקראיים, אלא על מסמכים, טופונימיה עירונית, פרסומים ארכיוניים ופרקטיקה קהילתית חיה. וזה עקרוני חשוב למאמר כזה: אוקראינה זוכרת אותו לא רק כרבי עולמי, אלא גם כיליד שלה, שביוגרפיה שלו מתחילה בניקולייב וממשיכה ביקטרינוסלב, כיום דניפרו. הזיכרון הזה היום בולט במיוחד בשתי ערים — ניקולייב ודניפרו, ובכל אחת מהן הוא מעוגן בדרכו.

השכבה הראשונה והחזקה ביותר של הזיכרון — ארכיונית. הארכיון הממלכתי של מחוז ניקולייב פרסם רישום של ספרי מטריקה, שבו מצוין במפורש שספר בית הכנסת של ניקולייב עם רישומי לידות לשנים 1902–1903 נשמר כקרן 484, רשימה 1, תיק 1486. זהו עדיין לא פרסום של תעודת הלידה של שניאורסון עצמו, אבל זו מפת דרכים ארכיונית מדויקת אליו. למחקר רציני זהו טיעון מפתח: אוקראינה שומרת לא רק על זיכרון הרבי, אלא גם על המרקם התיעודי של מוצאו. לכן השיחה על הקשר שלו עם אוקראינה נשענת לא על סיפורים, אלא על קרנות ארכיוניות אמיתיות. כאן גם המסגרת הארכיונית שלכם חשובה מאוד.

השכבה השנייה — זיכרון מחקרי-מונומנטלי. ב2019 הארכיון הממלכתי של מחוז ניקולייב הציג ספר “רבנו מנחם-מנדל שניאורסון. סיפור משפחת לבוט-ינובסקי-שניאורסון בניקולייב”. בעמוד הרשמי של הארכיון נאמר במפורש שבספר מוצגות ביוגרפיות של שלושה דורות ממשפחת לבוט-ינובסקי-שניאורסון, “שגורלותיהם היו קשורים קשר הדוק לניקולייב”, וניתן תיאור קצר של חייו ופעילותו הרוחנית של הרבי השביעי מלובביץ’. זו פרט חזק מאוד: מדובר לא בחוברת פרטית של חובבים, אלא בפרסום שהארכיון הממלכתי עצמו מוציא למרחב הציבורי. כלומר, אוקראינה לא רק יודעת ששניאורסון נולד בניקולייב, אלא מעצבת זאת כחלק מההיסטוריה המקומית שלה.

השכבה השלישית — טופונימיה עירונית, כלומר זיכרון שנכתב לא על מדף ארכיוני, אלא על מפת היומיום של המדינה. בניקולייב רחוב שניאורסון קיים כאובייקט כתובת עירוני פעיל: זה נראה בחומרים הרשמיים של מחלקת החינוך של מועצת העיר ניקולייב, שם מופיע “רחוב שניאורסון (קרל ליבקנכט)”. למאמר זה חשוב לא רק כעובדה פורמלית של שינוי שם, אלא כסימן לכך ששמו של הרבי הפך לחלק מהמציאות העירונית היומיומית — לא חיצוני, אלא שם מקומי, ניקולייבי. בטקסט הארכיוני שלכם נרשם גם שהשינוי מתייחס ל19 בפברואר 2016 ומעוצב בצו עירוני.

אבל אם ניקולייב שומרת בעיקר על מקום הלידה והזיכרון הארכיוני, אז דניפרו היום שומרת כבר על זיכרון חי ופעיל על שניאורסון. כאן שמו נוכח לא רק בסיפורים על המשפחה, אלא גם בסביבה העירונית. למוזיאון ההיסטוריה של דניפרו יש עמוד נפרד על רחוב מנחם-מנדל שניאורסון, שבו מצוין תאריך שינוי השם — 26 בנובמבר 2015. בעמוד המוזיאון הזה ניתנת גם סקירה ביוגרפית מפורטת: לידה בניקולייב, מעבר המשפחה ליקטרינוסלב, שירות אביו בעיר, תחילת ההנהגה בחב”ד ב-1951 ותפקידו של שניאורסון ביצירת מוסד השליחים. זה כבר לא רק זיכרון דתי פנימי, אלא חלק מהניווט ההיסטורי העירוני הרשמי.

עוד יותר חשוב, ששמו של שניאורסון בדניפרו קיים לא כמוזיאון טבלאי, אלא כחלק מתשתית יהודית פעילה. העמוד הרשמי של בית הספר היהודי מס’ 144 על שם לוי יצחק שניאורסון מציין את כתובתו כ1 Menachem-Mendel Shneerson St., Dnipro, וגם מזכיר שהבית ספר עבר לרחוב זה כבר ב1993, כאשר הרחוב לשעבר מינין קיבל שם חדש. זה אומר ששמו של שניאורסון משולב לא רק בזיכרון, אלא גם בחיי החינוך היומיומיים של הקהילה היהודית בדניפרו. כל יום הוא קיים שם ככתובת אמיתית של בית הספר, ולא רק כנוסחה זיכרונית.

השכבה הרביעית — זיכרון קהילתי, וכאן דניפרו במיוחד מראה. באפריל 2025 בבית הכנסת “אלטר שול” התקיים פארברענגען לציון 123 שנה להולדתו של מנחם-מנדל שניאורסון. בחומרי הקהילה נאמר שהאירוע הוקדש במיוחד ליום הולדתו של הרבי השביעי מלובביץ’, והרב אדם סמיליאנסקי הזכיר במיוחד שבזכות הרבי שליחו האישי בדניפרו הפך שמואל קמינצקי, שיצר את הקהילה המודרנית של העיר. כלומר, הזיכרון על שניאורסון באוקראינה כאן חי לא רק כהוקרה לעבר, אלא גם כהסבר למוצא העולם היהודי המודרני של דניפרו.

בינואר 2026 דניפרו שוב ציינה את הזיכרון הזה כבר בצורה רחבה יותר. במרכז “מנורה” התקיים פארברענגען גדול ליוד שבט, שהוקדש ל75 שנה לרגע שבו מנחם-מנדל שניאורסון קיבל על עצמו את הנהגת העם היהודי ואת תואר הרבי מלובביץ’. בפרסום DJC מודגש במיוחד שבערב הזה הרב הראשי של דניפרו שמואל קמינצקי סיפר איך הוא הגיע לעיר ב1990 בהוראה ישירה מהרבי להחיות את החיים היהודיים. זהו חיבור חשוב מאוד: באוקראינה זוכרים את שניאורסון לא רק כאדם מהעבר, אלא גם כמי שהחלטותיו ממשיכות לעבוד דרך רבנים, בתי ספר ומוסדות עכשוויים.

יש גם רמה נוספת — חינוכית. כבר ב1 בפברואר 2026 בבית הספר היהודי בדניפרו התקיימו אירועים מיוחדים ליוד שבט, שבהם הזכירו לתלמידים שביום זה זוכרים את הרבי השישי מלובביץ’ ומציינים את תחילת ההנהגה של הרבי השביעי מלובביץ’ מנחם-מנדל שניאורסון, “שמשנתו ממשיכה להשראה את העם היהודי ברחבי העולם”. זהו פרט חזק במיוחד: הזיכרון עליו באוקראינה מועבר לא רק דרך מבוגרים וארכיונאים, אלא גם דרך הסביבה הבית ספרית, כלומר הופך לחלק מהחינוך של הדור החדש של יהודי אוקראינה.

לכן נכון ביותר לנסח כך. אוקראינה היום זוכרת את מנחם-מנדל שניאורסון בכמה מצבים בו זמנית. ניקולייב שומרת עליו כעובדה ארכיונית, סיפור משפחתי ושם עירוני. דניפרו שומרת עליו כחלק ממפת העיר שלה, תשתית חינוכית פעילה וזיכרון דתי חי. וזה, אולי, המסקנה החשובה ביותר: הזיכרון על שניאורסון באוקראינה לא מסתכם בלוח זיכרון אחד או ברישום ארכיוני אחד. הוא קיים בו זמנית במסמכים, בספרים, על מפת העיר, בשמות רחובות, בכתובות בתי ספר, בפארברענגען, בתוכניות בית ספר ובשפת הקהילה המודרנית.

חב”ד באוקראינה המודרנית

חב”ד המודרני באוקראינה — זה לא מרכז אחד ולא שם משפחה אחד רועש, אלא רשת מסועפת של קהילות, בתי ספר, בתי כנסת, פרויקטים הומניטריים ורבנים-שליחים, שהחלו להגיע למדינה מיד לאחר התפרקות ברית המועצות.

בשנות ה-90 הגיעו לאוקראינה אחד אחרי השני שליחי הרבי מלובביץ’, ומאותו רגע החל לא רק “תחיית החיים הדתיים”, אלא שחזור שיטתי של התשתית היהודית: מגני ילדים ובתי ספר ועד מרכזים קהילתיים, ישיבות, תוכניות סיוע לקשישים ותמיכה במשפחות. להבנת מורשתו של מנחם-מנדל שניאורסון זה עקרוני: המודל שלו של חב”ד לא נשאר סיפור אמריקאי או ישראלי, אלא חזר ממש לאדמה שבה עברו ילדותו ונעוריו.

המרכז התומך העיקרי של הרשת הזו הפך לדניפרו. לשם בדיוק ב1990 שלח הרבי את הרב שמואל קמינצקי ואת אשתו חנה כשליחיו. מאז הפך קמינצקי לאחת הדמויות המרכזיות בתחיית היהדות באוקראינה. הגעתו לדניפרופטרובסק פתחה למעשה עידן חדש לקהילה העירונית: סביבו החלה להיבנות מבנה מוסדי גדול, שהפך מאוחר יותר את דניפרו לאחד המרכזים החזקים ביותר של חב”ד במזרח אירופה. במפת חב”ד האוקראינית דניפרו — זה לא רק אחת הערים, אלא צומת ארגוני בפועל, שממנו יצאו במשך שנים תהליכים חינוכיים, הומניטריים ותיאום.

במקביל לכך החלה להיבנות גם הקו הצפון-מזרחי. בחרקוב מאז ספטמבר 1990 חי ומשרת הרב משה מוסקוביץ. הגעתו מקורות מקשרים עם תחילת החזרת בית הכנסת הכוראלי ושחזור התשתית הבית ספרית והקהילתית. לקהילה החרקובית זה לא היה רק הגעת מנהיג רוחני חדש, אלא התחלה של איסוף מוסדי אמיתי של הקהילה לאחר הקרע הסובייטי. בז’יטומיר ב1992, במקביל להחזרת בית הכנסת, הגיעה משפחתו של הרב הצעיר שלמה וילגהלם. עם הזמן הפכה ז’יטומיר לאחד המרכזים העיקריים של המרחב היהודי המערבי והמרכזי באוקראינה, ווילגהלם עצמו לאחת הדמויות הבולטות בחיים החב”דיים והחינוכיים של המדינה. שני הקווים הללו — החרקובי והז’יטומירי — מראים היטב שחב”ד באוקראינה לא נבנה רק סביב הבירה או סביב דניפרו. הוא צמח מיד כרשת של קהילות אזוריות חזקות.

מקום מיוחד תופס קייב, שם יש להבחין בכמה דמויות וכיוונים חשובים. מצד אחד, פדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה מציינת שהרב רפאל רוטמן הפך לשליח הרבי באוקראינה ב1993, ובקייב השתתף ביצירת שני בתי ספר ומכללה רבנית צעירה. זהו קו חשוב מאוד של בנייה מוסדית: מדובר בבסיס החינוכי של חב”ד בקייב, שהחל להיבנות כבר בשנים הפוסט-סובייטיות הראשונות. בבירה פועלת היום גם קהילה Kedem, שבראשה עומד פינחס וישדסקי, שעבד בעבר בדונצק. כלומר, קייב — זה לא מרכז אחד, אלא צומת שבו מצטלבים קווים חב”דיים שונים, קהילות ומנהיגים.

מצד שני, יש לציין במיוחד את משה אסמן. הוא קשור לסביבה החב”דית הקייבית ולבית הכנסת ברודסקי, שהפך בשנים האחרונות לאחד הסמלים הבולטים ביותר של החיים היהודיים בבירה. אסמן — אחת הדמויות הציבוריות והנראות ביותר של יהדות אוקראינה, במיוחד לאחר תחילת המלחמה המלאה. דרכו יצאה הקו החב”די הקייבי הרבה מעבר לחיים הקהילתיים הפנימיים: לעבודה הומניטרית, לפניות בינלאומיות, לייצוג ציבורי של יהדות אוקראינה. אי אפשר לשים אותו פשוט בשורה אחת עם רבני ערים אחרים כעוד שליח אזורי. במציאות האוקראינית המודרנית אסמן — זה כבר רמה עירונית ולאומית נפרדת.

הכיוון הדרומי והמרכזי של הרשת גם הוא נבנה בשלבים.

בזפורוז’יה הרב נחום ארנטרוי, לאחר עבודה במינסק ודניפרו, מונה לרב הראשי של המחוז ב1997. בקרמנצ’וג הרב שלמה סלמון הגיע לאוקראינה ב1998 והפך לרב העיר. באודסה אחד המנהיגים המרכזיים של הדרום הפך לרב אברהם וולף: מ1992 עד אוגוסט 1998 הוא היה רב חרסון, ולאחר מכן באוגוסט 1998 עמד בראש הקהילה היהודית המאוחדת של אודסה. הביוגרפיה הזו במיוחד מראה לא סטטיות, אלא תנועה בתוך הרשת האוקראינית של חב”ד: שליחים עבדו בעיר אחת, ולאחר מכן עברו לעיר אחרת, מחזקים כבר מרכזים גדולים יותר.

לאחר מכן הרשת המשיכה להתרחב בתחילת שנות ה-2000. בפולטבה הרב יוסף סגל חי ומשרת מאז 4 ביולי 2001. בקריבוי רוג הרב לרון אדרי עובד מאז 2002. בצ’רנוביץ הרב מנחם-מנדל גליצשטיין ב2003 נשלח לבוקובינה כרב הראשי של מחוז צ’רנוביץ, וכבר ב2004 ארגן את יצירת הקהילה ושחזור בית הכנסת. בסומי הרב יחיאל לויטנסקי עבר ב2004 והפך לרב הראשי של העיר. כל השמות הללו חשובים לא כספרייה לשם ספרייה, אלא כהוכחה להיקף: בתחילת שנות ה-2000 חב”ד באוקראינה כבר לא היה סדרה של משימות נפרדות, אלא מערכת לאומית יציבה של נוכחות.

אי אפשר לשכוח גם על מזרח המדינה. בלוהנסק הרב שלום גופין הגיע ב1999, ולאחר מכן נפתחו באזור בית ספר, גן ילדים ותוכניות אחרות. זה חשוב במיוחד בפרספקטיבה היסטורית: חב”ד באוקראינה הספיק להכות שורש גם באזורים שהפכו מאוחר יותר למוקד המלחמה והכיבוש. לכן מפת חב”ד המודרנית באוקראינה — זו לא רק מפת בתי כנסת פעילים, אלא גם מפת מרכזים שאבדו, פונו או נהרסו, שמאחוריהם עומדות בכל זאת משפחות שליחים ספציפיות ועשורים של עבודה.

אם אוספים את התמונה הזו בשלמותה, רואים את העיקר. חב”ד באוקראינה המודרנית — זו רשת שנבנתה בגלים: שנים 1990–1992 נתנו את הערים המרכזיות הראשונות — דניפרו, חרקוב, ז’יטומיר; שנים 1993–1999 חיזקו את קייב, זפורוז’יה, קרמנצ’וג, אודסה, לוהנסק; שנים 2001–2004 הרחיבו את הנוכחות לפולטבה, קריבוי רוג, צ’רנוביץ וסומי. ולצד המפה האזורית הרחבה הזו עומדת דמות קייבית מיוחדת משה אסמן, שמייצגת כבר לא רק מרכז עירוני אחד, אלא פנים ציבוריות של חלק משמעותי מהיהדות האוקראינית בזמן מלחמה.

כך בדיוק צריך להישמע החלק הזה: לא כקטע כללי על “תחיית חב”ד”, אלא כמפה חיה של אנשים, משפחות, ערים ותאריכים. כי במקרה האוקראיני חב”ד — זו קודם כל רשת שליחים ספציפיים, שהגיעו לערים ספציפיות ושנים רבות אספו מחדש את החיים היהודיים.

קייב ומשה אסמן: קו נפרד בתוך יהדות אוקראינה המודרנית

אם דניפרו בהיסטוריה של חב”ד המודרני באוקראינה — זה המרכז המוסדי הראשי, אז קייב ומשה ראובן אסמן — זה רמה אחרת, נפרדת.

אסמן חשוב לא רק כרב עירוני ולא רק כאדם הקשור לבית הכנסת ברודסקי. הוא הפך לאחת הדמויות הציבוריות והנראות ביותר של יהדות אוקראינה בכלל: מנקודת מבט דתית, הומניטרית, תקשורתית וחלקית דיפלומטית. ולכן בטקסט על חב”ד באוקראינה המודרנית אי אפשר להשאיר אותו במעמד של “עוד רב קייבי”.

הביוגרפיה שלו עצמה מסבירה מדוע הוא כל כך בולט מהשורה הכללית. לפי נתוני משרדו הרשמי משה אסמן נולד ב1966 בלנינגרד, בנעוריו היה קשור לתנועת סירובניקים סובייטיים, ובגיל ההתבגרות אף כונה בפומבי על ידי העיתונות הסובייטית “אויב השלטון הסובייטי”. ב1987 הוא הצליח לנסוע לישראל, שם למד בישיבת חב”ד, ולאחר מכן שירת כקפלן בצה”ל ועבד עם פרויקט Children of Chernobyl, שסייע לילדים מאזור צ’רנוביל. לקורא הישראלי זה חשוב במיוחד: אסמן — זה לא רק רב אוקראיני, אלא גם אדם עם ניסיון ישראלי, שחזר לאחר מכן שוב למרחב ברית המועצות לשעבר כבר כמנהיג דתי ומארגן.

התאריך המפתח לסיפור האוקראיני — 1995.

אז לפי הביוגרפיה הרשמית של משרדו, אסמן נשלח לקייב כדי להחזיר לקהילה היהודית את בית הכנסת ההיסטורי ברודסקי ולאסוף סביבה מחדש חיים קהילתיים מלאים. בית הכנסת נבנה ב1898, בתקופה הסובייטית אבד לחיים הדתיים, ולאחר התפרקות ברית המועצות הפך לאובייקט של מאבק להחזרה לקהילה היהודית. אסמן הגיע לשם לא למקום מוכן: התיאטרון עדיין היה בבניין, תשתית קהילתית מלאה לא הייתה, והמשימה הייתה לא רק “לפתוח בית כנסת”, אלא להפוך אותו למרכז דתי וציבורי אמיתי של קייב.

זהו רגע חשוב מאוד. במקרה של אסמן בית הכנסת ברודסקי — לא רק מקום שירות. זהו הפרויקט הקייבי הראשי שלו וסמל.

אחרי שהתיאטרון עזב את הבניין ב1997, אסמן עמד בראש עבודות השחזור, ולאחר שלוש שנים נפתח בית הכנסת מחדש. הוא הסביר במפורש את כוונתו כך: הוא לא רצה לבנות “בית כנסת מוזיאוני אירופי”, הוא רצה לעשות בית יהודי ומרכז קהילתי יהודי. זו בדיוק הנוסחה שהופכת אותו לדמות מיוחדת: הוא חשב על הקהילה הקייבית לא כמוסד דתי חזותי, אלא כמרכז חי, המסוגל לאסוף אנשים, להחזיר להם קשר מעשי עם היהדות ולבנות מערכת של עזרה, חינוך וזהות.

סביב בית הכנסת ברודסקי תחת אסמן אכן צמחה לא רק סביבה תפילתית, אלא גם חברתית.

מאז 1995 הוא יחד עם משפחתו עסק בשחזור החיים היהודיים בקייב דרך תוכניות קהילתיות, חינוך בית ספרי, הזנה לנזקקים, שירותים דתיים ותשתית עזרה. גם אם חלק מהנוסחאות הללו מגיעות מצוותו שלו, מדיה עצמאית מאשרת את הכיוון הכללי: בית הכנסת ברודסקי תחת אסמן הפך לא רק למקום תפילה, אלא למרכז מלא של הקהילה היהודית בקייב. זה חשוב לחלק על חב”ד המודרני: כאן נראית לוגיקה חב”דית טיפוסית — לא בנפרד “רב”, בנפרד “בית כנסת”, בנפרד “עזרה חברתית”, אלא הכל יחד, בצומת אחד.

לאחר 2014 תפקידו הפך רחב יותר. לאחר סיפוח קרים ותחילת המלחמה בדונבאס אסמן יצר יישוב אנאטבקה ליד קייב — כמקום למשפחות יהודיות שהפכו לעקורים פנימיים.

הפרויקט נקרא על שם העיירה המפורסמת מעולם שלום עליכם, אך היה מושרש במציאות האוקראינית: זה לא היה קישוט ספרותי, אלא תשובה אמיתית לגל ההעתקה הכפויה. באנאטבקה הופיעו בתים, בית כנסת מעץ, בתי ספר ומרחב למאות אנשים. להבנת היקף דמותו של אסמן זה חשוב מאוד: הוא לא רק רב של בית כנסת עירוני, אלא גם יוצר של יישוב קהילתי נפרד ליהודים שהמלחמה הוציאה מחייהם הרגילים.

לאחר תחילת הפלישה המלאה של רוסיה ב2022 דווקא היכולת הזו להעביר במהירות את הקהילה הדתית למצב של הצלה חירומית הפכה את אסמן לאחת הדמויות הבולטות ביותר של יהדות אוקראינה. בית הכנסת ברודסקי, המשרת את קהילת חב”ד-לובביץ’ בקייב, הפך לנקודת מעבר ליהודים שנמלטו מאזורי הקרבות, ואסמן עצמו היה האדם שעמד מאחורי מאמצי הפינוי. משרדו הרשמי היום מצהיר שהמבנה תחת הנהגתו סייע לפנות יותר מ40,000 אוקראינים וממשיך לבצע עבודה הומניטרית רחבת היקף; עדיף להציג את המספר הזה דווקא כהערכת משרדו, אך עצם העובדה של פעילות פינוי והומניטרית רחבה מאושרת גם בפרסומים עצמאיים.

דווקא בתקופה זו יצא אסמן ממסגרת של מנהיג דתי בלבד והפך לפנים תקשורתיות של חלק משמעותי מהיהדות האוקראינית.

בשלושת העשורים האחרונים הוא תחילה הוביל את הקהילה הקייבית, ולאחר מכן הפך לדמות בולטת כבר ברמה הלאומית; במהלך המלחמה המלאה הוא נסע לחזית, הופיע בפניות בינלאומיות, ביקר בוושינגטון ובחו”ל העלה את נושא התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה. הנסיעות שלו לחזית, סרטוני התמיכה הוויראליים שלו ותפקידו כאדם שהפך את הקהילה למרכז עזרה לא רק ליהודים, אלא גם למבנים אזרחיים ולנזקקים בכלל. למאמר שלכם זהו פרט חזק מאוד: אסמן — לא רב משרד ולא מנהל קהילתי פנימי, אלא מנהיג שדה, מלחמה, הומניטרי וציבורי.

יש גם היבט חשוב נוסף — מקומו במערכת הייצוג הצבאי והציבורי.

ב אפריל 2023 טקס מינויו של הרב דוד מילמן לקפלן לחיילים יהודים באוקראינה התקיים דווקא במשרדו של אסמן בבית הכנסת ברודסקי. זה סמלי: המתחם הקייבי של אסמן הפך לא רק למקום תפילה ועזרה לפליטים, אלא גם לנקודה שממנה החיים הדתיים היהודיים נוגעים בצבא האוקראיני ובמערכת השירות הצבאי הממלכתית. לחלק על חב”ד באוקראינה המודרנית זהו פרט יקר ערך, כי הוא מראה איך הקהילה השתלבה במציאות של מדינה לוחמת.

לכן על משה אסמן בחלק על חב”ד המודרני באוקראינה עדיף לכתוב לא בשורה אחת, אלא כתופעה נפרדת. הוא מחבר בתוכו כמה תפקידים בבת אחת: רב חב”די לפי מוצא ובית ספר, משחזר בית הכנסת ברודסקי, יוצר המרכז הקהילתי הקייבי, יוזם אנאטבקה, מארגן הפינוי והעזרה ההומניטרית בזמן המלחמה, וגם אחד הקולות הבינלאומיים הבולטים ביותר של יהדות אוקראינה. אם דניפרו נותנת לחב”ד באוקראינה את עמוד השדרה המוסדי שלו, אז הקו של אסמן נותן לו את הפנים העירוניות, הציבוריות ובמידה רבה האנושיות.

מדוע זה חשוב דווקא עכשיו

לישראל וליהדות העולם סיפורו של שניאורסון — זה לא רק סיפורו של גאון אחד, אלא גם סיפור על איך החיים היהודיים יודעים לחזור מכמעט הרס מוחלט.

ניקולייב, יקטרינוסלב, רדיפות סובייטיות, מלחמה, גירוש, הגירה — כל זה יכול היה להישאר רק סיפור טרגי על עולם אבוד. אבל במקרה של שניאורסון קרה משהו אחר. מתוך החוויה היהודית האוקראינית צמחה רשת דתית עולמית; ועשרות שנים לאחר מכן הרשת הזו חזרה בעצמה לאוקראינה — כבר בדמות רבנים, בתי ספר, קהילות ועבודה זיכרונית.

לכן הנוסחה יכולה להיות קשה וברורה: מנחם-מנדל שניאורסון — לא רק מנהיג יהודי גדול שנולד בשטח אוקראינה של היום. הוא היה אדם שביוגרפיה משפחתית, רוחנית וציבורית מוקדמת שלו צמחה מתוך המרחב היהודי האוקראיני; והמורשת שלו היום שוב נוכחת באוקראינה גם כזיכרון וגם כרשת מוסדית חיה.