“המדינה היחידה שלא הזמינה את זלנסקי היא ישראל”: מה עומד מאחורי הצהרתו של בראק רביד

ב-28 במרץ 2026, לסיפור הזה נוסף מימד לא נעים עבור ירושלים. בעוד ולדימיר זלנסקי נוסע למדינות המפרץ, מסכם על שיתוף פעולה צבאי, דלק ופרויקטים משותפים נגד האיום האיראני, כתב Axios ברק רביד כתב ב-X שהמדינה היחידה שלא הזמינה אותו הייתה ישראל. שם הוסיף רביד: “בנימין נתניהו ביקש שיחה טלפונית עם זלנסקי לפני שבועיים, אך לא חזר אליו“. זו הסתייגות חשובה: מדובר כרגע בהודעה פומבית של רביד ולא בהצהרה רשמית של לשכת ראש הממשלה.

“נשיא אוקראינה זלנסקי מבקר ביומיים האחרונים בכל מדינות המפרץ כדי להדק את שיתוף הפעולה הביטחוני נגד איראן. המדינה היחידה שלא הזמינה אותו היא ישראל. נתניהו ביקש לדבר איתו בטלפון לפני שבועיים אבל לא התקשר ונעלם. באותו זמן פוטין ממשיך לסייע לאיראן צבאית נון-סטופ.”

נשיא אוקראינה זלנסקי מבקר ביומיים האחרונים בכל מדינות המפרץ כדי להדק את שיתוף הפעולה הביטחוני נגד איראן. המדינה היחידה שלא הזמינה אותו היא ישראל. נתניהו ביקש לדבר איתו בטלפון לפני שבועיים אבל לא התקשר ונעלם. באותו זמן פוטין ממשיך לסייע לאיראן צבאית נון-סטופ

— Barak Ravid (@BarakRavid) March 28, 2026

עבור הקהל הישראלי הבעיה כאן אינה בפרוטוקול ולא במי הזמין את מי באופן פורמלי.

הבעיה היא באות.

על רקע המלחמה עם איראן, אוקראינה פתאום הפסיקה להיות עבור מדינות המפרץ רק מדינה מזרח אירופית שמתגוננת מרוסיה. קייב החלה למכור לאזור את מה שיש לו כיום את הערך הגבוה ביותר – מיומנות אמיתית, שנרכשה במלחמה, בהתמודדות עם רחפנים וטילים איראניים.

ובדיוק ברגע זה הקו קייב—ירושלים נראה לא מחוזק, אלא תלוי.

מה קרה בסיור של זלנסקי במזרח התיכון

אוקראינה הגיעה לא לבקש, אלא להתמקח על ניסיון

לפי נתוני רויטרס ו-AP, זלנסקי ביקר בימים האחרונים באיחוד האמירויות ובקטאר, ולפני כן קייב כבר סידרה מסלול דומה עם ערב הסעודית. עם קטאר מדובר על שותפות ל-10 שנים בתחום ההתמודדות עם איומי טילים ורחפנים, הסכם דומה עם איחוד האמירויות צפוי, ומומחים אוקראינים כבר עובדים במדינות האזור, מסייעים להגן על תשתיות קריטיות מפני התקפות. במשא ומתן זה אוקראינה פועלת לא רק כמבקשת סיוע צבאי, אלא גם כספקית מיומנות, שהפכה לאסטרטגית עבור האזור לאחר המתקפות האיראניות.

זהו השינוי העיקרי שישראל צריכה לראות ללא הרגעה עצמית. במשך שנים רבות כאן הסתכלו על אוקראינה או דרך העדשה הרוסית או דרך הנוסחה הישנה “כן, מלחמה, אבל זה רחוק”. עכשיו זה כבר לא כך. אוקראינה נכנסה לביטחון המזרח התיכון דרך הדלת הרגישה ביותר – דרך הנושא האיראני. ואם בדוחה, אבו דאבי וריאד הבינו זאת במהירות, אז בירושלים, נראה שעדיין מתמהמהים עם המסקנה הפוליטית. זו כבר מסקנה אנליטית מהתפתחות האירועים, ולא ציטוט ישיר, אבל העובדות מתגבשות כך.

דלק, רחפנים וחוזים ארוכים הפכו לחלק מעסקה אחת

במקביל, זלנסקי פתר גם משימה הרבה יותר מעשית. רויטרס דיווחה שאוקראינה שואפת לאספקות חדשות של דיזל מהמזרח התיכון, כי דיזל הוא החלק הרגיש ביותר במאזן הדלק של המדינה. מאוחר יותר אמר זלנסקי עצמו לעיתונאים שהוא הסכים על אספקת דיזל לפחות לשנה. עבור אוקראינה זו לא רק שאלה כלכלית, אלא גם צבאית, לוגיסטית, זריעה, תנועה פנימית של כל המדינה הלוחמת.

זו הסיבה שהסיור הנוכחי לא ניתן לקריאה כנסיעה דיפלומטית רגילה עם תמונות יפות. זו הייתה ניסיון לשלב את אוקראינה במציאות האזורית החדשה, שבה המאבק באיראן, הגנת האנרגיה, ייצור משותף והסכמים צבאיים ארוכים הופכים לחלק מחבילה אחת. בחבילה זו קייב מציעה למדינות המפרץ הגנה וידע, ובתמורה מקבלת לא רק כסף וחוזים, אלא גם משאב חיוני.

למה הסיפור עם ישראל נראה במיוחד לא נעים

כי נראה שירושלים חיפשה את הקשר בעצמה

הדבר הכי לא נעים עבור ההנהגה הישראלית בסיפור הזה הוא לא הפוסט של רביד, אלא הניגוד למה שקרה לא מזמן. עוד ב-14 במרץ דיווח Ynet שנתניהו ביקש שיחות עם זלנסקי בדיוק בנושא הניסיון האוקראיני בהתמודדות עם רחפנים איראניים. The Times of Israel אז גם כתבה שהדיון עשוי לעסוק בשיתוף פעולה בהתמודדות עם רחפנים איראניים. במילים אחרות, ירושלים עצמה הכירה בכך שלקייב יש את מה שהיא צריכה.

וכאן מתחיל כבר שאלה פוליטית, ולא טכנית. אם לפני שבועיים ראש הממשלה ביקש קשר כי ישראל צריכה את הניסיון האוקראיני נגד רחפנים, והיום, לפי גרסת רביד, השיחה לא התקיימה והביקור לא הוצע, זה נראה לא כמו תקלה ארגונית קטנה. זה נראה כמו סימפטום של חוסר החלטיות עמוק יותר: ירושלים רוצה את הטכנולוגיות והידע האוקראיניים, אבל עדיין לא מוכנה לבנות עם קייב קו פוליטי ברור על רקע המלחמה עם איראן והסיוע הצבאי המתמשך של מוסקבה לטהרן.

כאן בדיוק חדשות ישראל — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים את המשמעות העיקרית של הסיפור הזה. ישראל היום למעשה מתמודדת עם מה שהאוקראינים דיברו עליו מזמן: האיום האיראני כבר לא חי במציאות מקבילה בנפרד מהמלחמה של רוסיה נגד אוקראינה. שני המסלולים הללו התמזגו. ואם קייב כבר עושה מזה מסקנות דיפלומטיות וטכניות-צבאיות, אז ירושלים עדיין נראית כאילו היא ממשיכה לנוע בקפיצות טקטיות קצרות, ללא אסטרטגיה מעוצבת בכיוון האוקראיני.

מה זה אומר עבור הקהל הישראלי כרגע

זלנסקי מביא מהמפרץ לא סמלים, אלא עמדה חדשה של אוקראינה

AP ורויטרס ציינו במיוחד שזלנסקי לא ראה סימנים להעברת נשק אמריקאי מהכיוון האוקראיני למזרח התיכון, אף שהודה שההחלטות הבאות תלויות במשך המלחמה. במקביל הוא הכחיש לחץ עם דרישה לוותר על דונבאס בתמורה לערבויות ביטחוניות, אף שבעצמו קודם לכן בראיון לרויטרס דיבר על סימנים אמריקאים מדאיגים מאוד בנושא זה. כלומר, קייב מנהלת כעת משחק מורכב על כמה לוחות בו זמנית: משיגה משאבים, מבטחת את עצמה מהחלשת התמיכה המערבית ובמקביל מחזקת עמדות באזור שבו איראן הפכה לבעיה משותפת.

עבור ישראל יש כאן שיעור ישיר, ולא תיאורטי. בעוד חלק מהממסד המקומי עדיין חושב על אוקראינה כמלחמה רחוקה שחיה לפי חוקיה, המפרץ כבר רואה בקייב כספקית פתרון צבאי קונקרטי. וזה, בכנות, רגע די כואב. כי יוצאת תמונה מוזרה: המונרכיות הערביות שילבו את הניסיון האוקראיני באסטרטגיה שלהן נגד איראן מהר יותר מהמדינה שאיראן עצמה מכנה האויב הראשי באזור. זו כבר פרשנות, אבל היא מתבססת על עסקאות מאושרות של קייב עם קטאר, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, וגם על דיווחים על המסלול הישראלי שלא יצא לפועל.

מזה לא נובע שישראל סופית “סירבה” לזלנסקי ובוודאי לא מנתקת קשר עם אוקראינה במודע. למסקנה כזו עדיין אין מספיק אישור ציבורי. אבל כבר רואים דבר אחר: על רקע המלחמה האיראנית אוקראינה הפכה עבור המזרח התיכון ליותר חשובה ממה שהייתה לפני חודש, וישראל מסתכנת להימצא במצב של מדינה שהתלבטה יותר מדי זמן בדיוק ברגע שבו הקונפיגורציה האזורית החדשה החלה להיווצר בלעדיה.

אם מסתכלים על המצב בצורה מפוכחת, אז היום השאלה כבר לא אם נתניהו העליב את זלנסקי. זה קטן מדי לרגע כזה. השאלה היא אחרת: האם ההנהגה הישראלית מבינה שאוקראינה הופכת לעיניה לאחד המשתתפים המעשיים בארכיטקטורת ההרתעה המזרח תיכונית נגד איראן. ואם כן, אז למה ירושלים עדיין נראית בסיפור הזה לא כיוזמת, אלא כצופה מאחרת.