לא רק על צפרדעים: איך אוקראינה במועצת הביטחון של האו”ם פגעה במיתוס ההיסטורי המרכזי של מוסקבה

הביטוי על כך שמוסקבה הייתה ביצה שבה קרקרו צפרדעים, בעוד קייב כבר הייתה בירת אחת המעצמות האירופיות הגדולות, לא נשמע באולפן תוכנית אירוח ולא בתגובה רגשית לאחר ישיבה. הוא נאמר בישיבה רשמית של מועצת הביטחון של האו”ם על אוקראינה – ב-23 במרץ 2026 בניו יורק, בישיבה ה-10124 בנושא שמירה על שלום וביטחון באוקראינה. הפרסומים האוקראיניים מתוארכים כבר ל-24 במרץ, כי הם התפשטו לאחר הישיבה לפי זמן קייב.

התגובה עצמה הייתה תשובה לתבנית רוסית ישנה ומוכרת: תחילה מוסקבה מספרת לעולם על “אחדות היסטורית” כביכול של אוקראינים ורוסים, לאחר מכן היא מייחסת לעצמה את רוס של קייב, ואז מנסה להוציא מהמבנה הזה את הזכות לדבר בשם אוקראינה, לשכתב את עברה ולהצדיק את התוקפנות הנוכחית. בדיוק בקו הזה פגע הנציג הקבוע של אוקראינה באו”ם, אנדריי מלניק.

איפה ובאיזה הקשר זה נאמר

הישיבה של מועצת הביטחון הוקדשה להחמרת המצב באוקראינה. לפי הגרסה האוקראינית, לא מדובר רק בפעולות הלחימה הנוכחיות, אלא בגל חדש של תקיפות רוסיות ולחץ מתמשך על האוכלוסייה האזרחית. בפורום הזה חזר מלניק לדברי הנציג הרוסי וסילי נבנזיה, שאמר בישיבה הקודמת ב-24 בפברואר, כאשר שוב קידם את הנרטיב על העם המאוחד כביכול.

“הוא אפילו מלמל משהו על רוס של קייב, שאנו, האוקראינים, כביכול מכרנו עבור 30 שקלים,” סיפר מלניק. “הרשו לי להעמיד את העובדות ההיסטוריות במקומן.”

הדיפלומט האוקראיני ניסח זאת בצורה חדה ביותר. לפי הסיכום שפורסם ב-24 במרץ, הוא אמר שנבנזיה בפעם הקודמת שוב בזבז זמן על “שטויות מוכרות” על אחדות היסטורית של אוקראינים ורוסים ואפילו ניסה לפרש את נושא רוס של קייב בדרכו. לאחר מכן הציע מלניק, למעשה, “להעמיד את העובדות ההיסטוריות במקומן”.

ואז נשמעה אותה אמירה שהתפשטה בתקשורת: בתחילת המאה ה-12 קייב כבר הייתה בירת אחת המדינות הגדולות והחזקות ביותר באירופה של ימי הביניים, בעוד ששטח מוסקבה המודרנית היה רק “ביצה שבה קרקרו צפרדעים”.

“והשטח של מוסקבה המודרנית אז היה רק ביצה שבה קרקרו צפרדעים,” הוא ציין.

זו לא הייתה הרצאה אקדמית ולא ויכוח של מדעני ימי הביניים. זו הייתה נוסחה פוליטית, המיועדת לקהל בינלאומי, שבה אוקראינה שוב הסבירה דבר בסיסי: הטיעון ההיסטורי הרוסי מבוסס לא על עובדות, אלא על ייחוס עבר זר.

למה הנוסחה הזו עבדה

כי מאחורי החדות החיצונית שלה יש היגיון היסטורי פשוט. קייב אכן הייתה בירת רוס של קייב כבר מסוף המאה ה-9, בעוד שמוסקבה מופיעה לראשונה במקורות כתובים רק במאה ה-12. בשפה דיפלומטית זה אומר את הדבר הבא: רוסיה לא יכולה להשתמש ללא סוף במורשת הקייבית כקרדום אידיאולוגי נגד המדינה האוקראינית, מבלי לקבל תשובה ישירה במוסדות בינלאומיים.

אבל מלניק לא עצר בזה. הוא הזכיר גם את שנת 1169, כאשר כוחות אנדריי בוגולובסקי בזזו את קייב.

“מוסקבה בגדה בקייב. ועדיין היא ממשיכה באותה מדיניות אכזרית: מפציצה את קייב, הורסת את שערי הזהב שלנו, אונסת והורגת אזרחים.”

בגרסתו זה לא רק אזכור לאפיזודה רחוקה מהכרוניקה, אלא גשר ישיר בין העבר להווה: מוסקבה, למעשה, בגדה בקייב אז – וממשיכה באותה מדיניות אכזרית עכשיו, כשהיא מפציצה את הבירה האוקראינית וערים אחרות. בסיכום הנאום המחשבה הזו נשמעת כבר כהאשמה פוליטית, ולא כהסבר היסטורי לשם האמירה.

למה זה חשוב לקהל הישראלי

במבט ראשון זה עשוי להיראות כמו אפיזודה דיפלומטית מוצלחת: תגובה חדה, מטאפורה חזקה, עצבנות מוסקבה, מחיאות כפיים מהקהל האוקראיני. אבל למעשה הרגע הרבה יותר רציני. אוקראינה באו”ם מתווכחת עם רוסיה לא רק על המלחמה בשנים 2022–2026, אלא על זכותה של מוסקבה בכלל להגדיר מי הם האוקראינים, מאיפה מגיעה מדינתם ולמי שייך המרכז ההיסטורי של מזרח אירופה.

לישראל עלילה כזו מובנת במיוחד טוב. כאשר מדינה נאלצת להגן על עצמה בו זמנית מאיום צבאי ומניסיונות לשכתב את ההיסטוריה שלה, הוויכוח על העבר מפסיק להיות אקדמי. הוא הופך לחלק מהביטחון. במובן הזה מה שנשמע במועצת הביטחון חשוב לא רק לקייב. זה דוגמה לאיך מדינה עונה על תוקפנות גם ברמת המושגים, המשמעויות והשפה הבינלאומית.

לכן אפיזודות כאלה באופן טבעי נכנסות לשדה הראייה של נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency. כאן לא מדובר בציטוט יפה לשם כותרת, אלא על איך אוקראינה לעיני כל העולם מפרקת לחלקים אחד המיתוסים המרכזיים של רוסיה – המיתוס על הזכות “הטבעית” של מוסקבה לדבר בשם קייב, להסביר את קייב ולהחליף את קייב בעצמה.

הסיום, שהיה מופנה לא רק לרוסיה

בפנייה למשלחת הרוסית, הוא הצהיר שהאוקראינים לא צריכים “שיעורים היסטוריים מעוותים על אחדות מדומה”.

“קייב עומדת איתנה כבר יותר מ-1000 שנה ותעמוד עוד אלף. היא תצליח, תישאר בלתי מנוצחת, ורוסיה לא תצליח לכבוש אותה.”

לסיום הוא ציטט ברוסית:

“הנשף נגמר, הנרות כבו… קח את המעיל – לך הביתה.”

“לכן קחו את המעילים שלכם – וצאו מאוקראינה!” – הוסיף הדיפלומט.

זה היה סיום גס, מכוון וישיר. אבל אחרי כל ההיגיון של הנאום הוא נראה לא כהתפרצות מקרית, אלא כנקודה האחרונה במבנה די מסודר: אוקראינה מסרבת לקבל גם את התוקפנות הצבאית וגם את הדיקטט ההיסטורי של מוסקבה בו זמנית.

לכן החדשות המרכזיות כאן אינן בדימוי על הצפרדעים, כמה טוב שהוא לא התפשט ברשתות. החדשות המרכזיות הן אחרות: קייב מתרגמת את הוויכוח עם רוסיה יותר ויותר ממישור ההצדקות למישור ההאשמות. והיא עושה זאת כבר לא רק בחזית, אלא גם במרכז הדיפלומטיה הבינלאומית.