- September 26, 2026
- 11:32 am
- בעולם
ב-26 בספטמבר 2026 בניו יורק יתקיימו כמעט בו זמנית שני מופעים שונים מאוד של אותה מלחמה.
בתוך מרכז לינקולן, הצופים יתאספו להקרנת הבכורה הצפון-אמריקאית של הסרט התיעודי NAZA — סרטם של יובל אברהם ורחלי שור על פעולות ישראל וצה”ל ברצועת עזה.
ובחוץ, המועצה הישראלית-אמריקאית מתכננת להקים מסכי LED ניידים ולהציג תיעודים מהבוקר של ה-7 באוקטובר 2023: מצלמות אבטחה, טלפונים ניידים וסרטונים שצילמו הטרוריסטים עצמם במהלך התקיפה על ישראל.
מחבר: ויקטוריה קצמן
מתקבלת סצנה כמעט בלתי אפשרית לתסריט מתוכנן מראש.
אנשים הולכים לצפות בסרט על מה שקרה אחרי ה-7 באוקטובר. ובכניסה מראים להם מה קרה ב-7 באוקטובר.
הפעולה קיבלה את השם לסרטים יש עריכה. להיסטוריה אין — «לסרטים יש עריכה. להיסטוריה אין».
היא תתחיל ב-26 בספטמבר בשעה 15:00 לפי שעון ניו יורק. הקרנת הבכורה הצפון-אמריקאית של NAZA באולם אליס טולי, אחד מאולמות מרכז לינקולן, מתוכננת לשעה 15:30 במסגרת פסטיבל הסרטים ה-64 של ניו יורק.
לפני הכניסה — צילומים מה-7 באוקטובר
המועצה הישראלית-אמריקאית, או IAC, היא אחת מהארגונים הגדולים ביותר של הקהילה הישראלית-אמריקאית בארה”ב. היא עוסקת בקשר בין ישראלים החיים בארצות הברית לישראל, בפרויקטים חינוכיים וקהילתיים.
הפעם הארגון בחר בפורמט ישיר מאוד.
על המסכים ליד מרכז לינקולן מתכננים להציג חומרים מהפרויקט התיעודי October 7: Bearing Witness to the Massacre.
זה לא שחזור אמנותי של התקיפה.
באוסף נעשה שימוש בהקלטות אמיתיות ממצלמות אבטחה, טלפונים, מצלמות רכב וסרטונים שצילמו הטרוריסטים של חמאס בעצמם במהלך התקיפה.
בפעולה אמורים להשתתף רום אל-חי ושלב ביטון, ששרדו את התקיפה על פסטיבל המוזיקה נובה, וכן יוניס אלקרנאווי — בדואי ישראלי שהציל אנשים ב-7 באוקטובר.
פסטיבל נובה התקיים ליד קיבוץ רעים, קרוב לגבול עם רצועת עזה. בבוקר ה-7 באוקטובר פרצו לשם טרוריסטים. מאות משתתפי הפסטיבל נהרגו, עשרות נחטפו.
לאדם בישראל המילים «נובה» או «רעים» כבר לא דורשות פירוש.
לחלק מהקהל האמריקאי של הסרט — דורשות.
וכאן מתחיל הוויכוח לא רק על קולנוע.
מה זה NAZA ועל מה הסרט הזה
NAZA נוצר על ידי הבמאים הישראלים יובל אברהם ורחלי שור.
הם כבר ידועים בזכות הסרט No Other Land, שזכה באוסקר כסרט התיעודי הטוב ביותר. אבל כאן נדרשת דיוק: No Other Land נוצר על ידי ארבעה במאים. NAZA — כבר פרויקט נפרד של אברהם ושור.
בספטמבר הסרט השתתף בתחרות הראשית של פסטיבל הסרטים בוונציה וזכה ב-Special Jury Prize — פרס מיוחד של חבר השופטים.
קודם לכן חדשות נא כבר ניתחו בפירוט, מה קרה בישראל לאחר הפרס הזה: עצומה בדרישה לשלול מאברהם ושור את האזרחות, הצהרות שר התרבות מיקי זוהר ומה שבאמת מאפשר החוק הישראלי על אזרחות. שם יש גבול חשוב: האשמה פוליטית, אפילו מאוד חמורה, עדיין לא מהווה פשע מוכח.
השם NAZA קשור למונח הצבאי הישראלי נז״א — נזק אגבי, כלומר «נזק נלווה».
בשפה הצבאית מדובר בהערכת הנזק האפשרי לאזרחים ולתשתיות אזרחיות בעת תקיפה על מטרה צבאית.
יוצרי הסרט מנסים להראות כיצד חישובים כאלה, לפי גרסתם, נעשו על ידי צה”ל במהלך המלחמה בעזה.
הסרט בנוי, בין היתר, על ראיונות עם ישראלים, שהיוצרים מציגים כחיילים, קצינים ואנשים הקשורים למערכת המודיעין.
בסרט נדונים בחירת המטרות, הנזק הנלווה המותר, מערכות אוטומטיות ושימוש בטכנולוגיות בינה מלאכותית.
וכאן קל מאוד לעשות טעות.
מה שמוצג בסרט תיעודי עדיין לא הופך לעובדה מוכחת רק בגלל שהסרט תיעודי.
התיאור הרשמי של פסטיבל הסרטים של ניו יורק משתמש בניסוחים מאוד קשים על פעולות ישראל ומותם של אזרחים פלסטינים. זו עמדת יוצרי הסרט והפלטפורמה הפסטיבלית. צה”ל מערער על חלק מהמסקנות והטענות הללו.
צה”ל הגיב לא רק במילים
ב-14 בספטמבר הרמטכ”ל של צה”ל, רב-אלוף אייל זמיר, הורה לבדוק את האפשרות לפעולות משפטיות בקשר לסרט NAZA.
בנפרד הוטל על הגופים הצבאיים לבדוק אפשרות של דליפת חומרים סודיים שיכלו להגיע ליוצרי הסרט.
זה כבר מישור אחר.
לבקר את פעולות הצבא — זה דבר אחד.
לקבל או להשתמש במידע צבאי סודי באופן בלתי חוקי — זה דבר אחר לגמרי.
אבל גם כאן אי אפשר לדלג על הוכחות. במועד הפרסום אין החלטה משפטית שקובעת שאברהם או שור קיבלו מידע סודי באופן בלתי חוקי או ביצעו פשע.
זמיר כינה את הסרט עיוות מכוון של המציאות. זו עמדת הרמטכ”ל.
נציגי צה”ל גם הצהירו שהצבא מערער על מספר טענות של הסרט, אבל לתשובה מלאה יש צורך קודם לצפות בסרט כולו.
כלומר, הוויכוח מתנהל כרגע במקביל בכמה רמות: עובדות, עבודה עיתונאית, פוליטיקה, מוסר המלחמה ואפשרות שמירת מידע סודי.
לערבב את כל זה למשפט אחד זה מאוד קל.
לפרק חזרה — הרבה יותר קשה.
חדשות נא — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר כתבו על הגבול הזה במאמר «ישראל, אוקראינה ומחיר המילה: מתי טקסט כנה מתחיל לעבוד על שנאת זרים»: הקשר לא מבטל עובדה ולא מצדיק פשע, אבל בלי הקשר עובדה אמיתית אחת לפעמים מתחילה להציג את כל הסיפור.
ועם NAZA השאלה הזו הופכת כמעט למילולית.
למה IAC מוציא את ה-7 באוקטובר לרחוב
הלוגיקה של המועצה הישראלית-אמריקאית די ברורה.
אדם בא לצפות בסרט על פעולות ישראל בעזה.
לפני שהוא נכנס לאולם, מציעים לו לראות את התקיפה שלאחריה החלה המלחמה הנוכחית.
לא סיפור של פוליטיקאי.
לא נאום של דובר.
לא שחזור של נטפליקס.
צילומים מהבוקר של ה-7 באוקטובר.
עבור IAC זהו עניין עקרוני של כרונולוגיה: אי אפשר לדון במלחמה הבאה כאילו התאריך הראשון שלה הוא ה-8 באוקטובר.
הארגון אומר במפורש שהוא לא רוצה לאפשר למחוק את ה-7 באוקטובר מהסיפור על מה שקורה.
מכאן המשפט: «לסרטים יש עריכה. להיסטוריה אין».
וזה תופס.
אבל כאן יש עוד דבר שאי אפשר להסתיר מאחורי סיסמה מוצלחת.
הקלטות הרציחות ב-7 באוקטובר לא עונות אוטומטית על השאלה על חוקיות כל תקיפה ישראלית בעזה.
בדיוק כמו שמותם של אזרחים פלסטינים לא מבטל את הרצח ההמוני של ישראלים, חטיפת אנשים, התקיפה על קיבוצים ופסטיבל נובה.
תמונה אמיתית אחת לא הופכת את שאר התמונות ללא אמיתיות.
כנראה שזה החלק הכי לא נעים בכל הסיפור הזה.
למה עבור ישראל ה-7 באוקטובר — לא רק «הקשר»
עבור הקורא הישראלי יש כאן עוד הבדל שהקהל הזר לא תמיד מרגיש.
ה-7 באוקטובר בישראל נתפס לא רק כ«תחילת המלחמה בין ישראל לחמאס».
בשעה 06:29 בבוקר החלה תקיפה רחבת היקף מרצועת עזה. טרוריסטים פרצו את הגבול, תקפו יישובים, בסיסים צבאיים ופסטיבל נובה, הרגו אזרחים וחיילים, ואנשים נלקחו לעזה כבני ערובה.
עבור המדינה זהו בו זמנית רצח המוני, כישלון של מערכת הביטחון, סיפור של בני ערובה וטראומה פוליטית שישראל עדיין מתמודדת איתה.
אלף ימים לאחר התקיפה חדשות נא כתבו בפירוט, למה הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית על כישלונות ה-7 באוקטובר נשארת בתוך ישראל כאחד מהנושאים הציבוריים המרכזיים. הזיכרון של הנופלים כאן קיים לצד שאלות קשות מאוד למדינה, לממשלה ולצבא.
כלומר, השיחה הישראלית על ה-7 באוקטובר לא מסתכמת בעמדה «צה”ל תמיד צודק».
להפך.
בישראל מתווכחים כבר שנים על מי אפשר את האסון, מי צריך לשאת באחריות, למה המודיעין טעה, למה הצבא לא הספיק ולמה חקירה ממלכתית מלאה הפכה לקרב פוליטי נפרד.
יש גם שכבה נוספת.
ישראל ממשיכה לזהות בשמות את משתתפי התקיפה. חדשות נא סיפרו על כך במאמר על יחידת NILI ובסיס משתתפי הטבח ב-7 באוקטובר: כמעט שלוש שנים לאחר האירועים של אותו בוקר ממשיכים לפרק אותם לפי אנשים, שמות, תמונות ואירועים ספציפיים.
כך שהמשפט «צריך לזכור את ה-7 באוקטובר» בישראל אומר הרבה יותר מאשר רק להראות שוב את הסרטונים המפחידים.
זו עדיין היסטוריה לא סגורה.
אבל המלחמה אחרי ה-7 באוקטובר גם לא נעלמת
יש סיכון ללכת גם לקיצוניות השנייה.
אם כל שיחה על קורבנות אזרחיים בעזה תסתיים רק במילים «איפה הייתם ב-7 באוקטובר?», גם השיחה על מה שקרה אחר כך לא תתקיים.
יוצרי NAZA טוענים שזה בדיוק מה שהם מנסים לחקור: כיצד ישראל קיבלה החלטות על מטרות והסיכון המותר לאזרחים במהלך המלחמה.
ואת החלק הזה אי אפשר לבטל רק בגלל שמסקנות הסרט מעוררות זעם בישראל.
צריך לבדוק אירועים ספציפיים.
מי נתן את הפקודה.
מה הייתה המטרה.
איזה מידע היה לפני התקיפה.
מה ידעו המפקדים.
אילו מגבלות היו קיימות.
מה קרה אחר כך.
שם כבר מתחיל השיח העובדתי.
לא בסיסמה — כלשהי.
שני מסכים ושתי נקודות התחלה שונות מאוד
ב-26 בספטמבר כל זה יהפוך לגלוי פיזית.
בשעה 15:00 ליד מרכז לינקולן יתחילו להציג צילומים מה-7 באוקטובר.
בשעה 15:30 בתוך אולם אליס טולי יתחיל NAZA.
חלק מהאנשים יגיעו לסרט הפסטיבלי.
אחרים יגיעו במיוחד לפעולה של IAC.
חלק מהצופים, כנראה, יראו את שני התמונות.
וכאן כבר יהיה קשה לעשות כאילו קיימת רק נקודת התחלה אחת לסיפור הזה.
NAZA מציע להסתכל על פעולות ישראל אחרי ה-7 באוקטובר.
IAC מכריח להחזיר לתמונה את ה-7 באוקטובר עצמו.
זה לא עושה אוטומטית צד אחד של המחלוקת צודק.
אבל זה מכריח לראות את הכרונולוגיה בשלמותה.
והיא לא נוחה.
מאוד.
ולא יסתיים בניו יורק
ההיסטוריה חשובה גם כי NAZA לא תישאר סרט של פסטיבל אחד.
ב-24 בספטמבר הוכרזה הפצה בינלאומית של הסרט ביותר מ-50 מדינות. לאחר ההפצה הקולנועית, הסרט מתוכנן להיות זמין גם דרך The Guardian.
כלומר, הצופה שעובר היום ליד המסכים של IAC ליד מרכז לינקולן, הוא רק חלק קטן מהקהל העתידי.
בעוד כמה שבועות או חודשים, אנשים שצופים ב-NAZA שלא היו מעולם בישראל, לא יודעים איפה נמצא בארי או כפר עזה, לא מבדילים בין רעים לניר עוז, ועבורם ה-7 באוקטובר הפך מזמן לשורה לפני הביטוי ‘מלחמה בעזה’.
ואז השאלה של הסדר הופכת לעוד יותר חשובה.
באוקראינה, אגב, הזיכרון של ה-7 באוקטובר ממשיך לחיות בנפרד מהדיון הפנימי הישראלי. לפני כמה ימים סיפרו חדשות על פרויקט RUN 7.10 — ‘אנחנו רצים והולכים יחד עם ישראל’, שמבצעות ארגונים יהודיים אוקראיניים לזכר הנופלים.
זה דוגמה טובה לכמה תאריך אחד קיים בצורה שונה במדינות שונות.
במקום אחד — כזיכרון.
במקום אחר — כטיעון פוליטי.
במקום אחר כבר כמעט כהיסטוריה רחוקה.
באמת אפשר לערוך את ההיסטוריה
כנראה שדווקא כאן הסיסמה של IAC מפסיקה להיות רק משפט פרסומי.
כל סרט עורכים.
גם כל מאמר.
המחבר מחליט מאיפה להתחיל. איזה פרק לשים קודם. איזה אחר כך. מה להסביר בפירוט ומה להשאיר בשורה אחת.
אפילו מצלמה דוקומנטרית בוחרת כיוון.
ההיסטוריה — לא.
בה ה-7 באוקטובר קרה לפני המלחמה בעזה.
ואז הייתה מלחמה.
היו ישראלים שנהרגו.
היו חטופים.
היו תושבים פלסטינים חפים מפשע שנהרגו.
היו החלטות של מפקדים.
היו טעויות.
היו האשמות.
יהיו עוד חקירות.
כל זה קיים בו זמנית, אם מישהו אוהב את המבנה הזה או לא.
ולכן הסצנה ליד מרכז לינקולן יצאה חזקה יותר מכל ויכוח ברשתות החברתיות.
בחוץ — קטעים לא מעובדים מה-7 באוקטובר.
בפנים — סרט דוקומנטרי על מה שקרה אחרי.
כמה דלתות ביניהם.
אבל סיפור אחד.
ואי אפשר באמת לערוך מחדש את מה שכבר קרה.