“מפגש אוקראיני-יהודי” (UJE) הכריז על חמישה פיינליסטים לפרס הספרותי “מפגש: פרס הספרות האוקראיני-יהודי” 2026

ב-10 באוגוסט 2026, פרס הספרות ‘זוסטריץ’ הכריז על חמשת הספרים הפיינליסטים בקטגוריית נון-פיקשן. הפרס נערך על ידי הארגון הקנדי ‘אוקראינסקו-יברייסקה זוסטריץ’ (‘המפגש האוקראיני-יהודי’)— Ukrainian Jewish Encounter, UJE — ופורום המו”לים של לבוב, והנושא המרכזי שלו הוא החוויה ההיסטורית והתרבותית המשותפת של אוקראינים ויהודים.

מתוך הרשימה הארוכה הראשונית, שבה היו תשעה יצירות, השופטים השאירו חמישה.

ביניהם מחקרים על לבוב היהודית, ביוגרפיה של היסטוריון עם זהות אוקראינית-יהודית מורכבת, היסטוריה של דניפרו הרב-לאומית וזיכרונות משפחתיים שבהם השואה והרפרסיות הסטליניסטיות היו טרגדיות של משפחה אחת.

מישראל ברשימה זו בולט שם נוסף — ליתר דיוק, היעדרו. נתן שרנסקי, יליד דונצק, אסיר פוליטי סובייטי לשעבר, פוליטיקאי ישראלי ואחד הסמלים של מאבק היהודים הסובייטים לשיבה, היה בין תשעת המועמדים עם המהדורה האוקראינית של זיכרונותיו ‘לא אפחד מרע’, אך לא נכנס לחמישייה הסופית.

חמישה ספרים — וחמישה דרכים להחזיר את ההיסטוריה היהודית להיסטוריה של אוקראינה

אם פשוט למנות את שמות הפיינליסטים, זה ייראה כמו חדשות ספרותיות רגילות. אבל אם לפרק את הספרים הללו לא לפי שמות המחברים, אלא לפי איך כל אחד מהם עובד עם הזיכרון, מתקבלת תמונה הרבה יותר מעניינת.

ספר אחד מחזיר אנשים דרך הארכיטקטורה. השני — דרך תמונות ישנות. השלישי — דרך ביוגרפיה של אדם שלא ניתן להכניס אותו בצורה מסודרת רק לזהות לאומית אחת. הרביעי מציג יהודים בתוך הביוגרפיה של עיר אוקראינית גדולה. החמישי הופך את ההיסטוריה של שני משטרים טוטליטריים מהספר להיסטוריה של משפחה מסוימת.

זה כבר לא חמישה ספרים אקראיים על נושא אחד. יחד הם מראים את השינוי בשיחה עצמה על יהודי אוקראינה.

ואדים אדדורוב ואילקו בורשק: ביוגרפיה שקשה לפרק למדפים לאומיים

הפיינליסט הראשון הוא ואדים אדדורוב עם הספר ‘“Переставляючи слова у століттях”: інтелектуальна біографія Ілька Борщака‘ (“משנה מילים במאות”: הביוגרפיה האינטלקטואלית של אילקו בורשק), שיצא לאור על ידי האוניברסיטה הקתולית האוקראינית בשנת 2024.

אילקו בורשק, שם אמיתי איליה ברשק, הוא היסטוריון ופובליציסט ממוצא יהודי, שחלק משמעותי מהביוגרפיה האינטלקטואלית שלו קשור לאוקראינה, לתנועה האוקראינית ולצרפת. חייו עברו בין מספר מרחבים פוליטיים ולאומיים.

לכן כאן במיוחד מעניין השאלה: כיצד יש לראות אדם אם מוצאו, שפתו, דעותיו הפוליטיות ובחירתו התרבותית אינם נכנסים לתוך קטגוריה נוחה אחת? ההיסטוריה של בורשק מזכירה עד כמה יכולים להיות מותנים הניסיונות המודרניים לחלק אנשים ממזרח אירופה להיסטוריות לאומיות מבודדות לחלוטין.

לפרס ‘זוסטריץ’ גיבור כזה הוא כמעט סמלי. המרכיבים האוקראיניים והיהודיים של הביוגרפיה שלו אינם קיימים בנפרד זה מזה.

לבוב היהודית נשמרה באבן

יורי ביריולב נכנס לרשימה הקצרה עם המחקר ‘Єврейська архітектурна спадщина Львова‘ (‘המורשת הארכיטקטונית היהודית של לבוב’).

זו ההיסטוריה של מאות אובייקטים של המורשת הארכיטקטונית היהודית של לבוב — לא רק בתי כנסת ומבנים דתיים. מדובר בבתי מגורים, מבנים ציבוריים, אדריכלים, בעלי בתים, בונים ואנשים שיצרו את העיר במשך מאות שנים.

כאן עולה שאלה פשוטה אך לא נוחה להרבה תבניות היסטוריות: האם אפשר בכלל לספר את ההיסטוריה של לבוב, לאחר שהוציאו ממנה את היהודים?

אם משפחות יהודיות החזיקו בבתים, אדריכלים תכננו רחובות, יזמים בנו מבנים, והקהילה השתתפה בחיי העיר במשך דורות, המורשת היהודית מפסיקה להיות סיור נפרד ב’מקומות יהודיים’. היא הופכת לחלק מההיסטוריה הרגילה של לבוב.

אנשים שהשאירו תמונות של העיר ואז נעלמו בעצמם

אירינה קוטלובולאטובה מוצגת עם הספר «Єврейські фотографи та фотостудії Львова (1860–1939)» (“הצלמים והסטודיות היהודיות של לבוב (1860–1939)”).

כאן אותה עיר משוחזרת לא דרך קירות, אלא דרך עדשות הצלמים. אמנים יהודים צילמו משפחות ורחובות, אירועים פוליטיים, בנייה, חגים, ספורט, אירועים עירוניים ותושבי לבוב רגילים.

הטרגדיה היא שרבים מהאנשים שבזכותם אפשר בכלל לראות את לבוב היומיומית של סוף המאה ה-19 והשליש הראשון של המאה ה-20, יחד עם משפחותיהם, הושמדו במהלך השואה.

במקרה כזה, הצילום הופך ליותר מאשר איור. בתחילה אנשים אלו יצרו את הזיכרון הוויזואלי של העיר, לאחר מכן הם כמעט נעלמו מהזיכרון שלה — וכעת החוקר מחזיר בו זמנית גם את התמונות וגם את שמות אלו שעמדו מאחורי המצלמה.

דניפרו: היסטוריה יהודית ללא ‘פרק יהודי’ נפרד

אנדריי פורטנוב וטטיאנה פורטנובה נכנסו לחמישייה עם הספר «Дніпро. Біографія великого міста в степу» (‘דניפרו. ביוגרפיה של עיר גדולה בערבה’).

זהו בחירה במיוחד מייצגת, כי הספר אינו מוקדש אך ורק ליהודים. הוא מספר את הביוגרפיה של יקטרינוסלב, דניפרופטרובסק ודניפרו המודרנית כעיר אחת שמשתנה — עם תיעוש, מהפכות, מלחמות, התקופה הסובייטית, תרבות וקבוצות אוכלוסייה שונות.

היהודים כאן אינם קיימים במיכל היסטורי נפרד לצד ה’היסטוריה הראשית’. הם נמצאים בתוך ההיסטוריה של העיר יחד עם האוקראינים ותושבים אחרים.

גישה כזו חשובה גם להבנת משפחות ישראליות רבות ממוצא אוקראיני. אבותיהם לא התקיימו אך ורק בין בית הכנסת, הפוגרום וההגירה: הם עבדו, לימדו ילדים, יצרו מפעלים, צילמו תמונות, בנו בתים, התווכחו על פוליטיקה והשתתפו בחיי היומיום של ערים אוקראיניות.

דניאל פינקלשטיין: היטלר וסטלין בתוך ההיסטוריה של משפחה אחת

הפיינליסט החמישי הוא העיתונאי והסופר הבריטי דניאל פינקלשטיין עם המהדורה האוקראינית של הספר «Гітлер, Сталін, мама й тато. Як ми родиною дивом вижили» (“היטלר, סטלין, אמא ואבא. איך שרדנו כמשפחה בנס”).

פינקלשטיין משחזר את ההיסטוריה של שני ענפים של משפחתו היהודית. אחד מהם התמודד עם רדיפות הנאצים והשואה, והשני — עם הרפרסיות הסובייטיות, גירושים ועבודות כפייה.

הקו האוקראיני קשור ללבוב, שם חיה משפחת אביו. לאחר הגעת השלטון הסובייטי, המשפחה הייתה תחת רפרסיות.

החוזק של הסיפור הזה הוא בדיוק בקנה המידה המשפחתי. הנאציזם והסטליניזם מופיעים כאן לא כשני פרקים מופשטים של ההיסטוריה האירופית, שההיסטוריונים משווים עשורים לאחר מכן, אלא כשתי כוחות שפלשו לחיי קרובי משפחה של אדם אחד.

מדוע נתן שרנסקי לא נכנס לרשימה הקצרה

נתן שרנסקי השתתף בתחרות עם המהדורה האוקראינית של הספר «Не злякаюся зла», שפורסם בשנת 2025.

ברשימה הארוכה היו תשעה ספרים.

מלבד שרנסקי, לאחר השלב הבא של המיון, יצאו ממנה אלכסנדר קוטיס, איוון מונולאטי ודמיטרי פולוחוביץ’.

הפרסום של המחבר עצמו אינו מבטיח דבר. השופטים בוחרים ספר מסוים במסגרת פרס מסוים, ולא קובעים את המשמעות ההיסטורית של האדם.

לקהל הישראלי עצם השתתפותו של שרנסקי עדיין בולטת. נאנובוסטי סיפרו בעבר בפירוט על נתן שרנסקי, שורשיו האוקראיניים, מאסרו הסובייטי והקשר שלו עם ישראל ואוקראינה.

שרנסקי נולד בדונצק ובהמשך הפך לאחת הדמויות המוכרות ביותר מתוך מעגל עצום של יהודים שנולדו באוקראינה ושיחקו תפקיד בולט בהיסטוריה של ישראל. לכן הופעתו ברשימה הארוכה של פרס הספרות האוקראיני-יהודי מחברת בעצמה מספר שכבות היסטוריות.

אבל הגמר של הפרס בשנת 2026 היה שונה.

מה זה ‘אוקראינסקו-יברייסקה זוסטריץ’ — UJE

‘אוקראינסקו-יברייסקה זוסטריץ’, או Ukrainian Jewish Encounter — UJE, הוא ארגון קנדי לא ממשלתי, שעובד מאז 2008 על דיאלוג אוקראיני-יהודי, היסטוריה ותרבות.

הרעיון הבסיסי שלו פשוט למדי: את ההיסטוריה האוקראינית והיהודית על אדמת אוקראינה אי אפשר להבין במלואה אם מספרים אותן בנפרד. מכאן נוסחת הפרויקט: ‘ההיסטוריות שלנו אינן שלמות אחת בלי השנייה’.

מאחורי הנוסחה הזו עומדות נושאים מורכבים. במשך מאות שנים הייתה אדמת אוקראינה בית לאחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם; כאן היו תקופות של שכנות שלווה והחלפת תרבות, קונפליקטים פוליטיים, פוגרומים, השואה, רפרסיות סובייטיות, הגירה והשמדת עולמות תרבותיים שלמים.

UJE עוסקת בפרויקטים היסטוריים וחינוכיים, תערוכות, ספרים, מחקרים ודיונים ציבוריים. עם זאת, הארגון אינו גוף ממשלתי אוקראיני או גוף של מדינת ישראל.

למה UJE הייתה זקוקה לפרס ספרותי נפרד

פרס ‘זוסטריץ’ הופיע בשנת 2019 בשיתוף פעולה של UJE ופורום המו”לים של לבוב.

העיקרון שלו רחב בהרבה מהנוסחה ‘הספר הטוב ביותר על יהודי אוקראינה’. נבחנים יצירות שעובדות במלואן או בחלקן עם החוויה האוקראינית-יהודית ועוזרות לראות את שתי ההיסטוריות בקשר הדדי.

ספרות יפה ונון-פיקשן מתחלפות. בשנת 2026 הפרס בוחן נון-פיקשן: מחקרים היסטוריים, ביוגרפיות, זיכרונות, מסות וז’אנרים דוקומנטריים אחרים.

מעניין שהשפה האוקראינית כאן הופכת גם לשפת החזרת ההיסטוריה היהודית למרחב התרבותי האוקראיני. זה מתכתב עם מה שנאנובוסטי כבר רואים בביוגרפיות של אנשים שמחברים בין שתי המדינות. לדוגמה, אלכסנדר חמלניצקי בנושא הקבוע ‘יהודים מאוקראינה’ סיפר לאחרונה על חיים הזז — יליד הכפר האוקראיני סידורוביצ’י, שהפך לזוכה הראשון בפרס ישראל לספרות.

הקשר כאן אינו מלאכותי. מחיים הזז ועד שרנסקי, מלבוב הישן ועד דניפרו המודרנית, חוזר על עצמו סיפור אחד: חלק מההיסטוריה הישראלית התחילה בערים, בכפרים ובמשפחות של אוקראינה.

מי בוחר את הזוכה בפרס ‘זוסטריץ’ 2026

בוועדה הגדולה של שנת 2026 עובדים שלושה מומחים: אוליה גנאטיוק, סרגיי גיריק וולדיסלאבה מוסקלץ.

אוליה גנאטיוק עוסקת בתרבות האוקראינית ובשאלות זהות. ההיסטוריון סרגיי גיריק מתמחה בין היתר בהיסטוריה של יהודי אוקראינה, יהדות ותנועות פוליטיות, וולדיסלאבה מוסקלץ חוקרת את ההיסטוריה החברתית של יהודי גליציה והיחסים האוקראיניים-יהודיים.

זה לא הצבעת קוראים ולא תחרות פופולריות של מחברים. לכן נוכחות השם המפורסם של שרנסקי ברשימה הארוכה לא הבטיחה שהספר ייכנס אוטומטית לחמשת הפיינליסטים.

הזוכה יקבל 4000 יורו

הקרן הכוללת של הפרס היא 7000 יורו.

מחבר הספר הזוכה יקבל 4000 יורו, ההוצאה לאור — 2000 יורו. ארבעת הפיינליסטים האחרים ברשימה הקצרה יקבלו 250 יורו כל אחד.

ההענקה מתוכננת במסגרת פורום הספרים הבינלאומי של לבוב 2026. נכון ל-10 באוגוסט, הזוכה הסופי עדיין לא נקבע.

אבל החלק הכספי כאן בקושי מסביר את משמעות התחרות.

מה הרשימה הקצרה של שנת 2026 אומרת על הזיכרון האוקראיני-יהודי

אם מסתכלים על חמשת הספרים יחד, מופיעה מבנה שאין ברשימה פשוטה של מועמדים.

הארכיטקטורה שומרת על הנוכחות הפיזית של יהודים בעיר אוקראינית.

הצילום מחזיר את פני האנשים והיומיום שהתקיימו לפני האסון.

הביוגרפיה של בורשק מראה זהות שלא ניתן לחלק ללא הפסדים לאוקראינית ויהודית.

ההיסטוריה של דניפרו ממקמת את היהודים בתוך ההיסטוריה העירונית הכללית.

המשפחה של פינקלשטיין מחברת את המרחב האוקראיני, השואה והרפרסיות הסובייטיות כבר ברמת הזיכרון האישי.

השוואה כזו משנה את השאלה עצמה. במקום השאלה הרגילה ‘מה קרה בין אוקראינים ליהודים?’ עולה שאלה אחרת: איך בכלל לספר את ההיסטוריה של אוקראינה אם מוציאים ממנה את היהודים?

התשובה שהספרים הללו נותנים היא די ברורה — היסטוריה מלאה לא תתקבל.

למה הנושא הזה לא מסתיים באוקראינה

לישראל אוקראינה אינה מדינה מזרח אירופית מופשטת שיש לה יחסים דיפלומטיים. עבור מספר עצום של ישראלים, קייב, אודסה, לבוב, צ’רנוביץ, דניפרו, דונצק, ז’יטומיר, ויניצה, פולטבה ומאות ערים ועיירות קטנות יותר — זו הגיאוגרפיה של הזיכרון המשפחתי.

כאן במיוחד רואים את ההבדל בין ההיסטוריה לפוליטיקה המודרנית. היחסים בין ממשלות ישראל ואוקראינה יכולים להשתפר או להחמיר, פוליטיקאים יכולים להתווכח, הצבעות בארגונים בינלאומיים יכולות לעורר רוגז. הקשר המשפחתי והתרבותי לא נעלם מכך.

נאנובוסטי — חדשות ישראל רואים את הנושא הזה כמצטבר. הסיפור הנפרד של שרנסקי, הביוגרפיה של חיים הזז, הארכיטקטורה היהודית של לבוב או ההיסטוריה הרב-אתנית של דניפרו הופכים לחשובים יותר כאשר קוראים אותם לא בנפרד, אלא כחלקים של קו ארוך אחד.

הרשימה הקצרה של ‘זוסטריץ’ 2026 בדיוק עושה את הקו הזה נראה. ההיסטוריה היהודית של אוקראינה כאן כבר לא מוגבלת לרשימת טרגדיות ותאריכים זיכרוניים: היא חוזרת לבתים, לתמונות, לספרות, לארכיונים משפחתיים ולביוגרפיות של ערים.

מי מחמשת המחברים יקבל את הפרס, ייוודע מאוחר יותר. אבל כבר ב-10 באוגוסט ברור תוצאה אחרת של התחרות: חמישה ספרים שונים לחלוטין נמצאו זה לצד זה כי כל אחד מהם מראה בדרכו דבר אחד — ההיסטוריה האוקראינית ללא החלק היהודי נשארת לא שלמה, כמו גם ההיסטוריה של משפחות ישראליות רבות ללא עברן האוקראיני.