אוקראינה החופשית תחת אש ולחץ: מדוע המלחמה אינה רק על אדמה, אלא גם על משמעות

כאשר הרוסיפיקציה לא מסתיימת יחד עם האימפריה

רוסיה במשך כמה מאות שנים באופן עקבי כפתה על האוקראינים מסגרת פוליטית, תרבותית ולשונית זרה. מדיניות זו לא הייתה מקרית. היא נבנתה כפרויקט ארוך של דיכוי זהות, שבו השפה האוקראינית, הזיכרון האוקראיני וזכותם של האוקראינים להיות עצמם נחשבו כאיום על הסדר האימפריאלי.

צריך להודות בכנות: במידה מסוימת האסטרטגיה הזו עבדה.

גם היום, כאשר כבר השנה החמישית של מלחמת ג’נוסייד מלאה של רוסיה נגד אוקראינה, במרחב הציבורי עדיין מופיעים אמירות של אוקראינים שחוזרים על תזות רוסיות ישנות כמעט מילה במילה. וזה בדיוק אחד מהתוצאות הכבדות ביותר של הרוסיפיקציה: היא פוגעת לא רק בבתי הספר, בספרים ובמדיה, אלא גם באופטיקה הפנימית של האנשים, דרכה הם אחר כך מסתכלים על מדינתם.

זה במיוחד בולט בדיונים על חופש, שפה, כנסייה, עיתונאות ואופוזיציה פוליטית. שם, היכן שאוקראינה מגנה על עצמה מהשפעת המדינה התוקפנית, תמיד ישנם אלו שמנסים להציג את ההגנה העצמית כ’רפרסיה’. לקהל הישראלי לוגיקה כזו צריכה להיות מאוד מובנת. כאשר מדינה מנהלת מלחמה על הישרדות, השאלה לא עוברת בקו של סובלנות מופשטת, אלא בקו של ביטחון, ריבונות והגנה על החברה מפני תשתית עוינת.

מדוע הוויכוח סביב השפה מזמן הפסיק להיות רק תרבותי

השפה הרוסית באוקראינה של היום עבור רבים כבר לא נראית ככלי תקשורת נייטרלי. השפה עצמה, כמובן, לא נושאת אשמה מוסרית. אבל בתנאי המלחמה היא הפכה לערוץ, דרכו במשך עשורים ובמיוחד בשנים האחרונות קודמו נרטיבים של המדינה התוקפנית.

דווקא דרך הזרם המידע הרוסי נכנסו למרחב האוקראיני רעיונות על ‘עם אח’, על ‘קונפליקט אזרחי’, על ‘ניאו-נאצים’, על ‘ניהול חיצוני’ ושאר מבנים, שבאמצעותם מוסקבה הצדיקה תחילה את ההתערבות, אחר כך את הכיבוש, ולבסוף את המלחמה הפתוחה. לכן התגובה של החברה האוקראינית לשפה הרוסית היום נקבעת לא על ידי תיאוריה, אלא על ידי ניסיון של דם, הרס, גירושים והתקפות יומיות.

כן, במהלך מלחמה טוטאלית ייתכנו עיוותים במקומות. זו מציאות של כל מדינה שחיה תחת לחץ מלחמתי. אבל דבר אחד הוא אפיזודות רגשיות או קונפליקטיות נפרדות, ודבר אחר לגמרי הוא לטעון שבאוקראינה קיימת מדיניות מדינתית של רדיפת אנשים על בסיס לשוני או אתני. זה כבר לא ניתוח, אלא החלפה מודעת של מושגים.

היכן מסתיימת החירות ומתחילה העבודה עבור האויב

מיתוס על ‘רדיפת כל אחד ואחד’

במחלוקות ציבוריות לעיתים קרובות ניתן לשמוע סדרת האשמות כלפי אוקראינה: כאילו שם רודפים דוברי רוסית, אנשים כהי עור, רומאים, אסיאתים, כמרים של הפטריארכיה המוסקבאית, אופוזיציה ועיתונאים. רטוריקה כזו מוצגת כסרקזם, כאילו עצם המצב לא זקוק להוכחות.

אבל אם לפרק הצהרות כאלה לא רגשית אלא עניינית, עולה שאלה פשוטה: היכן ההוכחה שכל זה הוא בדיוק מדיניות רשמית של המדינה האוקראינית? לא תקריות פרטיות, לא קונפליקטים יומיומיים, לא פעולות של קיצונים בודדים, אלא בדיוק מערכת מדינתית? אם אין הוכחות כאלה, אז לפנינו לא ביקורת אזרחית, אלא חזרה על תבניות נוחות לקרמלין.

זה עקרוני חשוב. בכל מדינה, כולל דמוקרטיות, קיימות קבוצות שוליים, קיצונים ברחוב וסביבות אגרסיביות. אוקראינה כאן לא יוצאת דופן. אבל להחליף את קיומם של קיצונים בודדים בתזה על כביכול אפליה מדינתית טוטאלית – זה אומר לעוות את המציאות במודע לטובת הצד שמנסה להשמיד את המדינה האוקראינית.

מה המשמעות של הפטריארכיה המוסקבאית בתנאי מלחמה

נושא נפרד – מבנה הפטריארכיה המוסקבאית. להציג אותה באוקראינה כסתם מוסד דתי מחוץ לפוליטיקה – זה או נאיביות או מניפולציה מכוונת. בתנאי המלחמה הנוכחית השאלה מזמן כבר לא מסתכמת בתיאולוגיה או בחופש הפולחן.

הפטריארכיה המוסקבאית של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית במשך שנים רבות נחשבה באוקראינה כחלק ממערכת אידיאולוגית ופוליטית רחבה יותר של השפעה רוסית. מדובר לא רק בכמרים בגלימות, אלא בערוץ של כוח רך, דרכו יכלו לחדור לחברה משמעויות נוחות למוסקבה, הצדקות לתוקפנות והצגה של אוקראינה כשטח שלכאורה צריך להישאר במסלול ‘העולם הרוסי’.

לישראלים כאן גם אין שום דבר אקזוטי. כל מדינה שמנהלת מלחמה, בוחנת בקפידה מבנים שיכולים לשמש כיסוי להשפעה אידיאולוגית או ארגונית של האויב. וכאשר אוקראינה מגבילה כלים כאלה, זו לא מלחמה עם האמונה, אלא מלחמה עם נוכחות סוכנים תחת מטריה דתית.

אופוזיציה ועיתונאות בזמן מלחמה

עוד תזה אהובה של התעמולה הרוסית – לדבר כאילו אוקראינה ‘רודפת את האופוזיציה’ ו’לוחצת על עיתונאים’. אבל גם כאן השאלה המרכזית היא לא בעוצמת המילים, אלא בתוכן.

על איזו אופוזיציה בדיוק מדובר? על כוחות פוליטיים שבזמן מלחמה מקדמים את האינטרסים של הקרמלין, מטשטשים את הסובייקטיביות האוקראינית ועובדים על תבוסת המדינה מבפנים? אז הבעיה היא לא בכך שמגבילים אותם, אלא בכך שמישהו בכלל מנסה להציג פעילות כזו כחלק נורמלי מהתהליך הדמוקרטי ברגע של הישרדות לאומית.

עם עיתונאים המצב לא פחות ברור. עצם הסטטוס של עיתונאי לא הופך אדם אוטומטית לנושא האמת או לחסין. ההיסטוריה של אירופה מכירה היטב שגם תועמלנים יכולים להיקרא עיתונאים, עורכים, פובליציסטים ופרשנים. ואם איש מדיה משרת באופן שיטתי את הנרטיבים של המדינה התוקפנית בזמן מלחמה, השאלה אליו עולה לא בגלל שהוא עיתונאי, אלא בגלל שהוא הופך לכלי של השפעה עוינת.

באותו זמן אוקראינה עצמה ממשיכה להוכיח שהיא נשארת מדינה חופשית. מספיק לזכור את ההפגנות ההמוניות של הנוער בקייב בשנת 2025 נגד חוק רזוננסי, שנחתם על ידי הנשיא ולדימיר זלנסקי. אנשים יצאו לרחובות, הביעו אי הסכמה, והאפשרות עצמה של מחאה כזו הראתה: גם בתנאי מלחמה החברה האוקראינית שומרת על תגובה פוליטית חיה, ולא הופכת להמונים שקטים ומנוהלים.

אוקראינה כמדינה חופשית במלחמה נגד הפשיזם הגלובלי

מדוע זה חשוב להבין דווקא עכשיו

העצב המרכזי של הנושא הזה לא במחלוקת יומיומית ברשתות החברתיות. הוא במקום אחר: חלק מהאנשים עדיין מנסים להסתכל על המלחמה נגד אוקראינה דרך קטגוריות של שלום ישנות, מבלי להבחין שלפניהם לא קונפליקט פוליטי רגיל, אלא מאבק של מדינה על קיומה.

אוקראינה היום מגנה על עצמה לא רק מפני טילים, רחפנים וכיבוש. היא מגנה על עצמה מפני תמונת עולם זרה, שבה האוקראיני צריך לשתוק, להסכים, לשכוח את שלו, לסבול שפה נכפית, כנסייה זרה, היסטוריה זרה ופרשנות זרה לחופש. לכן הוויכוח על רוסיפיקציה, שפה, כנסייה ו’רדיפות’ – זה בעצם ויכוח על האם לאוקראינה יש זכות להגן על עצמה לא רק פיזית, אלא גם מבחינת משמעות.

דווקא נושאים כאלה נקראים במיוחד בדיוק דרך נאנוווסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency, כי הקהל הישראלי מכיר היטב את מחיר ההגנה העצמית, את מחיר המלחמה המידעית ואת מחיר האשליות על כך שאפשר לנצח את האויב מבלי לקרוא לו אויב.

אוקראינה נשארת מדינה של אנשים חופשיים. כן, עייפים. כן, פצועים מהמלחמה. כן, לפעמים חדים, עצבניים וחסרי רחמים כלפי אלו שחוזרים על הרטוריקה של התוקפן. אבל דווקא חופשיים. וזה, אולי, נראה הכי טוב באותן הפגנות, במחלוקות ציבוריות, בביקורת חיה על השלטון, שלא נעלמה גם בזמן המלחמה הגדולה.

לכן המסקנה הסופית כאן ישירה. תהילה לאוקראינה, שמנהלת מאבק קשה והרואי נגד הפשיזם הגלובלי בראשות רוסיה הפוטינית. תהילה למגיני אוקראינה ולכל אותם אוקראינים אמיתיים, שלא נכנעו, לא נמסו ברוסיפיקציה רבת השנים ולא הסכימו לחיות לפי תסריט אימפריאלי זר.