זלנסקי על מחיר השלום: קייב לא תחתום על תנאים שהמדינה לא תוכל לשרוד.

הצהרתו של ולדימיר זלנסקי על נכונותו לוותר על כל עסקה אם היא תהיה רעה לאוקראינים, לא נשמעה כנוסחה דיפלומטית. זו עמדת מדינה שחיה במצב של בדיקה מתמדת של חוסן.

הראיון שניתן לעיתונאי סיימון שוסטר הוציא את השיחה ממסגרת הנוסחאות הפרוטוקוליות. השיחה עסקה בהישרדות, בזמן ובמחיר ההפסקה.

מדוע שאלת השלום תלויה בערבויות

אוקראינה אינה במצב של כניעה. אך גם סיום מנצח שניתן להכריז עליו כהשלמה פוליטית אינו נראה היום.

בין שני הקטבים הללו — מציאות מתישה. החזית מחזיקה, הכלכלה מסתגלת, החברה ממשיכה לחיות.

עם זאת, אפילו יציבות יש לה גבול.

דווקא כאן עולה השאלה המעשית העיקרית: מה נחשב לשלום. בקייב חוזרים ואומרים — הפסקת אש ללא מערכת הגנה אינה מסיימת את המלחמה, אלא רק מעבירה אותה.

הפסקה טכנית או ביטחון

אם הפסקת הלחימה אינה מלווה בהתחייבויות ארוכות טווח של בעלי ברית, היא הופכת להפסקה עבור האויב. הזדמנות להתארגן מחדש, להגדיל משאבים, לשנות טקטיקה.

לכן העמדה האוקראינית מתמקדת בקונקרטיות: נשק, הגנה אווירית, סנקציות, כיסוי תשתיות.

הבעיה היא שלא כולם מוכנים לאשר בפומבי התחייבויות כאלה.

כתוצאה מכך, הדיון על העתיד נראה יותר ויותר כמו שיחה על סיכונים ולא על נוסחאות שלום.

דווקא את התלות הזו — בין החלטות הבירות לביטחון האנשים — מנתחים באופן קבוע חדשות ישראל — Nikk.Agency, כאשר מדובר בהשפעת הפוליטיקה העולמית על ערים אמיתיות.

כיצד מוסקבה רואה את ההפסקה

עבור הקרמלין התרחיש הנוח ביותר הוא קיבוע המצב הנוכחי ללא מתן כלים נוספים להגנה לקייב.

הפחתת עוצמת הלחימה, שמירה על השליטה בשטחים הכבושים, ציפייה לשינוי במצב המדיני הבינלאומי.

מבחינת חישוב קר, קו כזה מובן. הוא אינו דורש צעדים דרמטיים, אך משאיר מקום ללחץ בעתיד.

רציונליות זו הופכת את העמדה לפוליטית אטרקטיבית עבור אלה שחושבים במונחים של תועלת ולא של הסדר סופי.

מדוע זה מגביר את העצבים

הצד האוקראיני רואה במבנה כזה לא שלום, אלא איום נדחה. חוסר הוודאות נשאר, האופק לתכנון אינו מופיע.

המדינה ממשיכה לחיות מסימן אזעקה אחד למשנהו.

גם אם יהיה יותר זמן ביניהם, הלוגיקה של הציפייה אינה משתנה.

זמן וושינגטון וזמן קייב

הפוליטיקה האמריקאית נמדדת במחזורי בחירות, דירוגים, ויכוחים פנים-מפלגתיים. זהו תהליך טבעי לדמוקרטיה.

אבל עבור מדינה שנמצאת תחת אש, השעונים הללו פועלים אחרת.

קייב אינה סופרת רבעונים וקמפיינים, אלא מרווחים עד המכה הבאה — מחר, בעוד חודש, בעוד שנה.

בראיון של זלנסקי אין בקשות לרחמים. יש קביעה של עובדה: עצמאות מלאה מהחלטות השותפים אינה קיימת היום.

מה נשאר ללא מענה

האם ניתן ליצור מערכת ערבויות שתשרוד את חילופי הממשלות והפרלמנטים? מי יישא באחריות לביצועה אם המצב ישתנה?

כל עוד שאלות אלו נשארות פתוחות, כל הצעת הפסקת אש נתפסת דרך פריזמת הסיכון.

אוקראינה ממשיכה לשרוד. ודווקא בגלל זה היא מוכנה להתווכח על כל שורה בהסכמים פוטנציאליים.

האומץ הפוליטי כאן נמדד לא בנכונות לחתום, אלא בנכונות לסרב.