כאשר הנשק שלכם, והקוד – של מישהו אחר: אזהרתו של חרארי לישראל ולאוקראינה

ההיסטוריון הישראלי יובל נח הררי סבור כי הצורה הבאה של תלות המדינות עשויה להיבנות לא רק סביב נשק ותחמושת, אלא גם סביב אלגוריתמים. המלחמות של ישראל ואוקראינה כבר מראות מדוע השאלה ‘מי שולט בקוד’ הופכת לחלק מהביטחון הלאומי.

מחבר: אנטון פשדינסקי

ב-20 באוגוסט 2026 ההיסטוריון והפילוסוף הישראלי יובל נח הררי בראיון גדול ל-The Economist הציע תרחיש שנראה עד לא מזמן כמדע בדיוני. מדינה רוכשת רחפנים אמריקאים עם בינה מלאכותית, משתמשת בהם לא כפי שוושינגטון הייתה רוצה — והספק מקבל אפשרות לשלול ממנה פונקציה מרכזית של המערכת. הררי מכנה תלות פוטנציאלית זו כצורה קשה יותר של אימפריאליזם מאשר מודלים קודמים של שליטה.

חשוב להפריד מיד בין תחזית לעובדה. הררי לא דיווח כי לארה”ב יש כיום ‘כפתור’ אוניברסלי שיכול לכבות כל נשק שנמכר לבעל ברית. הוא מתאר מודל עתידי: אם פונקציות קריטיות של הצבא תלויות במודלים זרים של AI, עננים, עדכונים ותשתית חישובית, נשק שנרכש פיזית עדיין לא אומר שליטה מלאה עליו.

לישראל ולאוקראינה השאלה כבר אינה מופשטת. שתי המדינות מנהלות מלחמות שבהן רחפנים, מהירות עיבוד מודיעין וזיהוי אוטומטי של מטרות הם בעלי משמעות ישירה. לכן חדשות ישראל — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את דברי הררי בעיקר כשאלה של ריבונות צבאית.

אדם לוחץ על כפתור. אבל מי בוחר את המטרה?

הררי מציב שתי מודלים מנוגדים. Human in the loop — ‘אדם בתוך הלולאה’: האלגוריתם מציע מטרה, והאנליסט בודק את הנתונים באופן עצמאי ורק אז מאשר את הפעולה. Human on the loop — האדם יותר צופה במערכת ומאשר במהירות את ההחלטה שהוצעה על ידה.

החישוב הצבאי שלו פשוט. אם צבא אחד בודק את המלצת ה-AI במשך שעתיים או יומיים, והאויב — 20 שניות או בכלל לא מחכה לאדם, השני מקבל יתרון עצום. במלחמה המהירות עצמה הופכת לנשק. מכאן נובע הלחץ: לסמוך על האלגוריתם במהירות הולכת וגוברת.

לקורא הישראלי כאן חשובה ההיסטוריה של Lavender. באפריל 2024 +972 Magazine ו-Local Call, בהסתמך על שישה עובדים של המודיעין הצבאי הישראלי, דיווחו על מערכת שסייעה בעיבוד נתונים על לוחמים פוטנציאליים בעזה. מקור אחד טען כי הוא מבלה כ-20 שניות בבדיקת כל מטרה מוצעת.

צה”ל דוחה רשמית את תיאור Lavender כמערכת אוטונומית לבחירת מטרות. הצבא מכנה אותה כבסיס נתונים להשוואת שכבות שונות של מידע מודיעיני ומדגיש כי הכללת אדם בבסיס זה אינה הופכת אותו למטרה מאושרת לתקיפה. לפי כללי צה”ל, האנליסט חייב לבדוק בנפרד את הבסיס לזיהוי כזה, והכלי הטכנולוגי אינו נותן פקודה לתקיפה.

כאן לא המספר המרשים ’20 שניות’ הוא החשוב. הוויכוח הוא על דבר אחר: כמה החלטה אנושית אמיתית נותרת בין ההמלצה המכאנית לפעולה הצבאית.

אוקראינה מראה את היקף אותה מהפכה

באוקראינה ה-AI מתפתח בתנאי מלחמה כוללת עם רוסיה בעיקר סביב רחפנים, מודיעין וזיהוי אוטומטי של אובייקטים. ב-10 באוגוסט 2026 הודיע משרד ההגנה של אוקראינה כי חברות ההגנה קיבלו גישה ל-Avengers Labs — פלטפורמה לאימון מודלים של בינה מלאכותית על נתוני שדה קרב אמיתיים.

בבסיסה כ-5 מיליון פריימים מתויגים, חלק ניכר מהם מגיע מ-DELTA — מערכת קרב דיגיטלית אוקראינית המאחדת נתונים הנחוצים לצבא להבנת המצב ולעבודה עם מטרות.

המערכת המאומנת על נתונים אלה מנתחת יותר מ-100 אלף זרמי וידאו מרחפנים מדי חודש ולפי נתוני משרד ההגנה של אוקראינה, מזהה כ-70% מהמטרות העוינות בזמן אמת. בין התרחישים המתוארים על ידי המשרד הצבאי ישנה התאמה אוטונומית של מסלול הרחפן בקטע הסופי וחיפוש עצמאי של מטרה באזור נתון.

ב-24 באוגוסט בריטניה ואוקראינה עשו את הצעד הבא: הצדדים חתמו על הסכם לפיתוח משותף של כלים הגנתיים על בסיס AI, והצד הבריטי קיבל גישה לנתוני Avengers Labs. הערך הופך להיות לא רק הרחפן עצמו, אלא גם המסה של ניסיון קרב אמיתי שעליו מאומן ‘הראייה’ שלו.

ל-חדשות ישראל אני, אנטון פשדינסקי, השוויתי את הקו האוקראיני הזה עם דברי הררי כי הוא משנה את משמעות האזהרה שלו. אוקראינה מראה עד כמה מהר האלגוריתם הופך לחלק מהנשק. ישראל — עד כמה תשתית צבאית יכולה להיות קשורה לפלטפורמות טכנולוגיות זרות.

מכאן עולה שאלה שלא קיימת בסיכום פשוט של הראיון: למי באמת שייך הנשק, אם הגוף שלו נמצא בצבא שלך, וחלק ממערכת העצבים הדיגיטלית שלו — בחו”ל?

ישראל כבר ראתה ניתוק אמיתי של שירות חיצוני

כאן קיים תקדים מאושר, אף שזה לא ‘כיבוי צבא’ במובן שעליו מדבר הררי.

ב-25 בספטמבר 2025 הודיעה מיקרוסופט כי הפסיקה לספק חלק מהשירותים הענניים ושירותי ה-AI ליחידה של משרד ההגנה של ישראל. ההחלטה התקבלה לאחר בדיקת דיווחים על שימוש בפלטפורמת Azure על ידי יחידת 8200 — שירות המודיעין האלקטרוני של צה”ל — לאחסון כמויות גדולות של שיחות טלפון פלסטיניות שהורכבו.

מיקרוסופט הסבירה את ההחלטה באיסור שלה על מתן טכנולוגיות למעקב המוני אחר אזרחים. מקורות ישראליים הצהירו עם זאת לתקשורת המקומית כי ניתוק השירותים הללו לא גרם נזק תפעולי לצה”ל.

מקרה זה לא מוכיח שמיקרוסופט מסוגלת ‘לכבות את ישראל’.

הוא מאשר דבר צר יותר אך עקרוני: חברה טכנולוגית זרה אכן יכולה לשלול ממבנה צבאי גישה לשירות ענן או AI שבו היא משתמשת.

ויש עוד דוגמה — כבר לא שליטה תאגידית, אלא שליטה מדינית.

ב-12 ביוני 2026 הטילה ממשלת ארה”ב מגבלות ייצוא על דגמים מתקדמים של Anthropic Fable 5 ו-Mythos 5 לאזרחים זרים. Anthropic לא יכלה להפריד מיד את המסה הגדולה של המשתמשים לפי אזרחות ולכן ניתקה זמנית את הדגמים לכל הלקוחות. המגבלות הוסרו ב-30 ביוני.

אלה לא רחפנים צבאיים. אבל המנגנון שעליו מדבר הררי כבר נראה כאן: החלטה שהתקבלה בוושינגטון יכולה לשנות בתוך שעות ספורות את הגישה של שאר העולם לטכנולוגיה האמריקאית המתקדמת.

מטילים אמריקאים — לקוד אמריקאי

לאוקראינה תלות בבעלי ברית כבר מזמן יש מימד פיזי מובן: מערכות הגנה אווירית, טילים, תחמושת ומגבלות על השימוש בסוגים מסוימים של נשק מערבי.

גם ישראל בונה במשך עשורים יחסים ביטחוניים מיוחדים עם ארה”ב. ההבדל הוא שישראל מחזיקה בו זמנית בתעשייה צבאית חזקה משלה, מפתחת רחפנים, מערכות מודיעין, הגנה נגד טילים וטכנולוגיות צבאיות מורכבות אחרות.

ה-AI מוסיף לשכבת התלות המוכרת שכבה חדשה.

המגבלה עשויה להיות כבר לא רק בהסכם פוליטי או בכמות הטילים במחסן. היא עשויה להיות בתוך הארכיטקטורה התוכנתית: בגישה למודל, לשרת, לתשתית הענן, לרישיון, לעדכון או לנתונים.

ואז עולה שאלה לא נוחה לשתי המדינות: מה חשוב יותר לריבונות צבאית במאה ה-21 — להחזיק בנשק עצמו או להחזיק בכל ערימת הטכנולוגיה, בלעדיה הנשק הזה לא פועל ברמה המוצהרת?

לכן השאלות ‘האם ארה”ב יכולה לכבות רחפני AI’, ‘כיצד ישראל משתמשת בבינה מלאכותית בצבא’, ‘כיצד אוקראינה משתמשת ב-AI ורחפנים’ ו’מה זה Lavender ו-Avengers Labs’ למעשה מובילות לבעיה אחת. אין הוכחות לקיומו של כפתור אמריקאי אוניברסלי לכיבוי נשק. אבל כבר קיימות מגבלות גישה אמיתיות לשירותי AI, אוטומציה אמיתית של ניתוח מטרות ותלות אמיתית של תשתית צבאית בספקים טכנולוגיים חיצוניים.

הררי מדבר על כוח, ולא רק על רחפנים

מכאן התזה שלו מתרחבת. הררי סבור כי ייתכן שיופיע עולם עם שני מרכזי בינה מלאכותית גדולים — אמריקאי וסיני, בעוד ששאר המדינות עשויות להיות תלויות טכנולוגית במידה שונה. את המודל הזה הוא מקשר עם צורה חדשה, עמוקה יותר של אימפריאליזם.

הבינה המלאכותית נכנסת לא רק לצבאות. היא הופכת בהדרגה לחלק מהפיננסים, המדיה, העסקים והניהול הממשלתי.

המשאב המרכזי כאן הוא אמון.

הררי מכנה אותו נכס חשוב יותר מנפט, כסף, חשמל או שבבים. לפי ההיגיון שלו, אם אנשים ומוסדות פחות ופחות סומכים על אנשים אחרים ויותר ויותר סומכים על אלגוריתם, הכוח עובר בהדרגה למי שמעצב את האלגוריתם הזה וקובע את כללי פעולתו.

לישראל ולאוקראינה זו כבר לא דיון פילוסופי על מה שיקרה בעוד 50 שנה.

שתי המדינות לומדות כרגע להילחם מהר יותר בזכות אלגוריתמים.

אוקראינה צוברת מיליוני פריימים של שדה קרב אמיתי ומלמדת עליהם מכונות לראות מטרות. ישראל כבר עברה את הוויכוח על כמה זמן צריך אדם להקדיש לבדיקה של המלצה מכאנית, ועל ניתוק אמיתי של חלק מהשירותים הענניים האמריקאיים למודיעין הצבאי.

המשימה הבאה היא לא לגלות מאוחר מדי שיחד עם המהירות והיעילות הועבר החוצה חלק מזכות ההחלטה.

הררי מדגיש: בשנת 2026 אנשים עדיין שולטים בכיוון פיתוח ה-AI, ואובדן שליטה זו אינו בלתי נמנע. לכן יש לנהל את הוויכוח על בדיקה אנושית של מטרות, נתוני קרב עצמיים, עננים וקוד זר עכשיו — כל עוד ההחלטה הסופית עדיין מתקבלת על ידי אדם.