משרד החוץ של ישראל ויד ושם גינו את הקבורה מחדש של אנדריי מלניק באוקראינה: המחלוקת סביב אואן, השואה והזיכרון

אוקראינה מחזירה הביתה דמויות מהתנועה הלאומית של המאה ה-20, אך ישראל מזכירה: זיכרון השואה לא יכול להיות נושא משני. הקבורה מחדש של אנדריי מלניק ליד קייב הפכה למבחן חדש לדיאלוג האוקראיני-ישראלי.

ישראל הגיבה בחריפות לקייב: מדוע הקבורה מחדש של אנדריי מלניק הפכה למחלוקת על זיכרון

משרד החוץ של ישראל יצא בביקורת חריפה לאחר הטקס הרשמי של הקבורה מחדש של מנהיג ה-OUN אנדריי מלניק ואשתו סופיה פדאק-מלניק בבית הקברות הלאומי הצבאי ליד קייב.

עבור הצד האוקראיני, האירוע היה חלק מהחזרת דמויות היסטוריות של התנועה הלאומית-שחרורית הביתה. עבור ישראל והעולם היהודי – תזכורת כואבת לאותם דפים מהמאה ה-20, שבהם המאבק הלאומי השתלב עם שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית.

ב-25 במאי 2026 פורסמה באתר נשיא אוקראינה הודעה כי ולדימיר זלנסקי השתתף בטקס הקבורה מחדש של אנדריי מלניק ואשתו. במסגרת הרשמית האוקראינית, הטקס הוצג כהחזרת אנשים הקשורים למאבק על עצמאות וזיכרון היסטורי של המדינה לאדמת אוקראינה.

אך כמעט מיד הגיעה תגובה מירושלים. משרד החוץ של ישראל הצהיר כי הוא מצטער על ההחלטה לערוך טקס מדיני לקבורה מחדש של מנהיג ה-OUN אנדריי מלניק, שאותו כינה המשרד הישראלי אדם “ששיתף פעולה עם הנאצים”. בהצהרת משרד החוץ של ישראל נשמעה הנוסחה: “אי אפשר להתעלם מהאמת ההיסטורית ומהזיכרון של הקורבנות שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם”.

מדוע התגובה של ישראל הייתה כה חריפה

עבור ישראל, הנושא הזה אינו מחלוקת דיפלומטית רגילה.

מדובר בזיכרון השואה, במיליוני היהודים שנרצחו ובאופן שבו מדינות מודרניות מתייחסות לדמויות שביוגרפיה שלהן “קשורה” לתנועות ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית.

גם המתחם הזיכרוני יד ושם יצא בביקורת. בהצהרתו נאמר כי הקבורה המדינית של אנדריי מלניק מעוררת “דאגה רצינית”. יד ושם הדגיש כי “הכבוד למנהיג תנועה שתמכה ושיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית בזמן רדיפת ורצח מיליוני יהודים מערער את הבסיס המוסרי של זיכרון השואה”.

זהו רגע חשוב.

התגובה הישראלית נובעת לא רק מהפוליטיקה הנוכחית. היא נשענת על טראומה היסטורית שנותרת חלק מהזהות הלאומית של ישראל והעם היהודי ברחבי העולם.

אוקראינה היום נלחמת נגד התוקפנות הרוסית ומנסה לשקם את הפנתיאון ההיסטורי שלה לאחר עשורים של לחץ סובייטי. אך עבור ירושלים יש גבול שלא ניתן להסיר מהשיחה רק משום שאוקראינה נמצאת במצב מלחמה. זיכרון השואה עבור ישראל – אינו פרט דיפלומטי משני, אלא בסיס מוסרי.

שתי מסגרות שונות של ביוגרפיה אחת

אנדריי מלניק – דמות שלא ניתן להסביר במשפט אחד. בזיכרון ההיסטורי האוקראיני הוא קשור לתנועה הלאומית, למאבק נגד השלטון הסובייטי, לקו הצבאי והפוליטי שראה בעצמאות אוקראינה כמטרה עיקרית. לאחר הפיצול של ארגון הלאומנים האוקראינים הוא עמד בראש הפלג המלניקי של ה-OUN.

אך כאן מתחיל הקונפליקט של הזיכרון.

מנקודת המבט היהודית והישראלית, ה-OUN – אינו רק תנועה אנטי-סובייטית. זו גם ארגון שחלק מההיסטוריה שלו קשור לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. לכן הכבוד המדיני לאחד ממנהיגיו נתפס בישראל לא כעניין פנימי אוקראיני, אלא כ”שאלה של אחריות היסטורית”.

הצד האוקראיני מדבר על מאבק לעצמאות. הצד הישראלי משיב: זיכרון המאבק לעצמאות לא יכול “לדחוק את זיכרון הקורבנות של הנאצים ועוזריהם”.

אוקראינה, ישראל והסיכון למלכודת הרוסית

עבור הקהל הישראלי, הסיפור הזה רגיש במיוחד. חדשות ישראל רואה נושאים כאלה לא כוויכוח היסטורי זר, אלא כחלק משיחה גדולה על איך אוקראינה וישראל יכולות לשמור על דיאלוג ברית, מבלי להשתיק את הדפים הכבדים של העבר.

כאן חשוב לא ליפול למלכודת התעמולה הרוסית. הקרמלין מנסה במשך שנים להשתמש בנושא הלאומנות האוקראינית כדי להצדיק את התוקפנות נגד אוקראינה, למחוק את המציאות של פשעי רוסיה ולהחליף את השיחה על המלחמה בקלישאות היסטוריות נוחות. זה לא הופך את העמדה הרוסית לכנה. רוסיה עצמה מנהלת מלחמת כיבוש, פוגעת בערים אוקראיניות, הורסת בתים והורגת אנשים חפים מפשע.

אך התעמולה הרוסית לא מבטלת את המורכבות של הזיכרון ההיסטורי האוקראיני.

אי אפשר לאפשר למוסקבה להפוך כל דיון על העבר של אוקראינה לנשק נגד המדינה האוקראינית. אך גם אי אפשר להעמיד פנים שאין שאלות כואבות. במיוחד כשמדובר בשואה, בזיכרון היהודי ובטקסים מדיניים שרואה כל העולם.

מדוע זה חשוב דווקא עכשיו

אוקראינה נמצאת במצב שבו היא צריכה לחזק את הזהות הלאומית, לתמוך בחזית המוסרית ולהחזיר שמות שנדחקו במשך עשורים על ידי הפוליטיקה ההיסטורית הסובייטית.

זה מובן.

אך ישראל רואה את התהליך הזה דרך הטראומה ההיסטורית שלה. עבור המדינה היהודית השאלה נשמעת אחרת: האם ניתן לכבד ברמה מדינית מנהיג תנועה, אם התנועה הזו מזוהה לא רק עם המאבק נגד ברית המועצות, אלא גם עם שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית?

התשובה של ירושלים כעת ברורה: אי אפשר להתעלם מהחלק הזה של ההיסטוריה.

לכן התגובה של משרד החוץ של ישראל ויד ושם הייתה כה חריפה. היא הופנתה לא רק לקייב, אלא לכל מי שמנסה להפריד את הנרטיב ההרואי הלאומי מזיכרון הקורבנות של השואה. עבור ישראל הפרדה כזו אינה אפשרית.

מה זה אומר ליחסים בין קייב לירושלים

הפרק הזה לא סביר שייהרוס את היחסים בין אוקראינה לישראל.

בין שתי המדינות נותרות קשרים חשובים: קהילות, עולים מאוקראינה, הקהילה האוקראינית בישראל, קשרים הומניטריים, רגישות משותפת לאיומים מצד רוסיה ואיראן.

אך השערורייה מראה שזיכרון היסטורי נותר אזור סיכון. גם כאשר למדינות יש אינטרסים משותפים, גם כאשר אחת מהן מגנה על עצמה מפני תוקפנות, זיכרון השואה לא נעלם מהאג’נדה הדיפלומטית.

עבור קייב זהו איתות: הפוליטיקה של הזיכרון האוקראיני דורשת עדינות, במיוחד במקום שבו היא מצטלבת עם ההיסטוריה היהודית. עבור ישראל – תזכורת שאוקראינה חווה מלחמה על קיום ובו זמנית מנסה לאסוף מחדש את השפה ההיסטורית הלאומית שלה.

בין שתי המציאויות האלה אין פשרה פשוטה. אך יש צורך לדבר בכנות.

המסקנה העיקרית

לאוקראינה יש זכות להחזיר לעצמה את ההיסטוריה שלה לאחר עשורים של לחץ סובייטי ורוסי. אך כאשר הכבוד המדיני נוגע לדמויות הקשורות לתנועות ששיתפו פעולה עם גרמניה הנאצית, ישראל ויד ושם לא יכולים לשתוק.

עבור העולם היהודי זיכרון השואה – אינו פרט פוליטי ואינו נושא למשא ומתן טקטי. זהו גבול מוסרי.

לכן המחלוקת סביב אנדריי מלניק הפכה לא רק לדיון היסטורי, אלא למבחן האם אוקראינה וישראל יכולות לדבר על העבר ללא תעמולה, ללא השתקה וללא הרס הדיאלוג של היום.

חדשות ישראל ימשיכו לעקוב אחר איך הנושא הזה יתפתח הלאה, כי עבור הקהל הישראלי השאלה של זיכרון השואה, אוקראינה והבחירה הפוליטית המודרנית נותרת לא ארכיונית, אלא חיה.