באיטליה יום השחרור הפך למבחן זיכרון — עמוד יהודי, דגל אוקראיני וסיסמאות ישנות חדשות

25 באפריל באיטליה הוא לא רק חג לאומי. זהו יום השחרור מהנאציזם והפשיזם, תאריך שסביבו נבנתה במשך עשורים הזיכרון הלאומי שלאחר המלחמה. אבל בשנים 2025 ו-2026 היום הזה נראה יותר ויותר לא כריטואל אנטי-פשיסטי מאוחד, אלא כשדה של עימות פוליטי, שבו נפגעו משתתפים יהודים בתהלוכות ואנשים עם דגלים אוקראיניים.

במילאנו בשנת 2026 צאצאי לוחמי הבריגדה היהודית ונציגי הקהילה היהודית נאלצו לעזוב את השורה של המצעד המסורתי תחת שמירה משטרתית. לפי דיווחים בתקשורת האיטלקית והישראלית, פעילים פרו-פלסטיניים צעקו לעברם “רוצחים”, “החוצה ציונים” וביטוי על “סבון שלא התממש” – התייחסות ישירה לדה-הומניזציה הנאצית של היהודים.

לישראל הסיפור הזה נשמע במיוחד קשה. הבריגדה היהודית לא הייתה סמל אקראי בחג של מישהו אחר, אלא חלק מההיסטוריה האמיתית של שחרור איטליה. יחידה זו של הצבא הבריטי הוקמה בשנת 1944 וכללה יותר מ-5,000 מתנדבים יהודים מארץ ישראל; לוחמי הבריגדה השתתפו בקרבות בחזית האיטלקית בשנת 1945.

מילאנו: כאשר הזיכרון על השחרור נדחק מהשורה

לפי נתוני ANSA, העימות במילאנו נמשך יותר משעתיים. השורה של הבריגדה היהודית בסופו של דבר הוסרה הצידה, וקבוצות פרו-פלסטיניות המשיכו לצעוק “החוצה ציונים ממילאנו”; בין המשתתפים לקהל האגרסיבי עמדו כוחות הסדר.

זו פרט חשוב.

המשטרה למעשה לא הצליחה להבטיח השתתפות נורמלית של השורה היהודית בתהלוכה המוקדשת לשחרור מהמשטר הנאצי-פשיסטי. כלומר, צאצאי אלה שנלחמו נגד הנאציזם מצאו את עצמם במצב שבו נוכחותם הוכרזה כ”פרובוקציה” בגלל הסמליות היהודית והישראלית.

למה הביטוי על “סבון” הוא לא רק עלבון

עלבונות כלפי יהודים במצעד האנטי-פשיסטי אי אפשר לייחס ל”רגשות הקהל”. הביטוי על “סבון” מתייחס לאחד השכבות האפלים ביותר של הזיכרון האנטישמי במאה ה-20, שבו החיים היהודיים הפכו לאובייקט של לעג, והזיכרון על השואה – לכלי של השפלה.

בדיוק בגלל זה התגובה של הקהילה היהודית הייתה כל כך כואבת. לא מדובר רק בסיסמה אנטי-ישראלית, אלא בשפה שמחזירה למרחב הציבורי את הלוגיקה הנאצית של דה-הומניזציה.

במובן הזה, מילאנו ב-25 באפריל 2026 הפכה לאות אזהרה לא רק לאיטליה, אלא גם לישראל. כאשר במצעד נגד פשיזם צועקים ליהודים ביטויים הקשורים לזיכרון השואה, זה כבר לא ויכוח פוליטי על המזרח התיכון. זה כישלון של הזיכרון ההיסטורי.

הבריגדה היהודית – לא אלמנט זר בהיסטוריה האיטלקית

הבריגדה היהודית נלחמה בדיוק במקום שבו היום חלק מהפעילים מנסים לדחוק את יורשיה מהמרחב האנטי-פשיסטי. כחלק מהכוחות הבריטיים, מתנדבים יהודים מארץ ישראל השתתפו בשחרור צפון איטליה והפכו לאחד הסמלים של ההתנגדות היהודית המזוינת לנאציזם.

לעתיד ישראל זה היה בעל משמעות מיוחדת.

היהודים לא היו רק קורבנות השואה. הם נלחמו, שחררו את אירופה, הצילו ניצולים, השתתפו בעזרה לפליטים לאחר המלחמה והפכו לחלק מהקו ההיסטורי שהוביל לאחר מכן להקמת מדינת ישראל.

לכן הניסיון להציג את דגלי הבריגדה היהודית כ”זרים” ביום השחרור של איטליה נראה אבסורדי מבחינה היסטורית. זה לא זיכרון זר. זה אחד מחלקיו המרכזיים.

דגל אוקראיני כמטרה חדשה: ונציה, בולוניה, רומא, פרוג’ה

לוגיקה דומה התגלתה גם ביחס לסמליות האוקראינית.

בוונציה ב-25 באפריל 2025 סופרת ואמנית הגיעה למצעד עם דגל אוקראיני, שאותו כינתה סמל למאבק המודרני נגד הפשיזם. לפי נתוני Corriere del Veneto, משתתפים מהחלק האולטרה-שמאלי והפרו-פלסטיני של השורה צעקו דרך מגפון “נאט”ו טרוריסט”, “אוקראינה נאצית”, ניסו לחטוף את הדגל ולפי דברי הנפגעת, אף ניסו להדליק אותו.

זה לא קרה ברחוב אקראי ולא ביום רגיל.

זה קרה ב-25 באפריל, ביום השנה ה-80 לשחרור איטליה מהפשיזם, בעיר שבה המצעד קשור באופן מסורתי לזיכרון על היהודים המגורשים ומסתיים במרחב הגטו הוונציאני.

מ”אנטי-פשיזם” להאשמות אוקראינה בנאציזם

במקרים האלה חשוב לא רק התוקפנות כלפי אדם ספציפי עם דגל. חשוב גם סט הסיסמאות עצמו.

הדגל האוקראיני כונה “נאצי”, והאנשים שנשאו אותו – “נאצים”. זה כמעט תואם מילה במילה את הקו המרכזי של התעמולה הרוסית, שמאז 2022 מנסה להציג את המלחמה נגד אוקראינה כ”מאבק בנאציזם”.

לקהל הישראלי יש כאן שכבה נוספת. כאשר משתמשים במילה “נאציזם” לא לתיאור נאציזם אמיתי, אלא כמקל נגד אוקראינה, הזיכרון על מלחמת העולם השנייה הופך לכלי של מניפולציה פוליטית. וככל שזה קורה יותר ברחובות אירופה, כך נחלשת המסורת האנטי-פשיסטית עצמה.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה במקרים כאלה לא כעימותים רחוביים נפרדים, אלא כחלק מבעיה רחבה יותר: הזיכרון על השואה, המלחמה, ההתנגדות היהודית, אוקראינה וישראל היום שוב הופך לשדה מאבק על משמעות.

שנת 2026 הראתה: זה כבר לא פרק בודד

בשנת 2026 דיווחים על עימותים סביב דגלים אוקראיניים הופיעו כבר בכמה ערים איטלקיות. בחומרים של העיתונות האיטלקית ומקורות ציבוריים הוזכרו בולוניה, רומא ופרוג’ה: במקרה אחד הוצא מהשורה פרופסור לשעבר מבוגר עם דגלי איטליה, האיחוד האירופי ואוקראינה; במקרה אחר פעילים דיווחו על קריעת דגלים אוקראיניים ושימוש בתרסיס פלפל; בפרוג’ה העימות גם היה קשור לסמליות האוקראינית.

כאן חשוב לשמור על דיוק: חלק מהפרקים האלה דורשים בדיקה נוספת לפי חומרים רשמיים של המשטרה. אבל הקו הכללי כבר נראה. הסמליות האוקראינית בתהלוכות האנטי-פשיסטיות האיטלקיות הפכה למטרד עבור קבוצות שמכנות את עצמן אנטי-פשיסטיות, אך למעשה חוזרות על תזות התעמולה הקרמלינית.

וזה הפרדוקס המרכזי.

אם 25 באפריל הוא יום השחרור מהפשיזם, אז הדגל האוקראיני לאחר הפלישה המלאה של רוסיה צריך להיתפס כסמל להתנגדות לתוקפנות. אבל בסביבה הרדיקלית הוא יותר ויותר מוכרז כ”פרובוקציה”, כמו גם הסמליות היהודית של הבריגדה היהודית.

מה זה אומר לישראל, אוקראינה ואירופה

איטליה מתמודדת לא רק עם קיטוב רחוב. היא מתמודדת עם משבר השפה של הזיכרון.

כאשר ביום השחרור צועקים ליהודים על “סבון”, זה כבר לא ויכוח על עזה. כאשר הדגל האוקראיני מכונה “נאצי”, זה כבר לא ביקורת על נאט”ו. כאשר הבריגדה היהודית נדחקת מהשורה, זה כבר לא עימות ארגוני.

זו שאלה על מי היום יש לו זכות על הזיכרון של המאבק בנאציזם.

העקבות הרוסיים לא תמיד ישירים, אבל הלוגיקה נראית

לא חייבים להוכיח שכל צעקה בשורה מנוהלת על ידי מוסקבה. כך בדרך כלל לא עובדת התעמולה המודרנית.

לקרמלין מספיק להשליך במשך שנים נוסחאות נוחות: “אוקראינה – נאצית”, “המערב – אשם”, “נאט”ו – תוקפן”, “ישראל – פרויקט קולוניאלי”, “חמאס ואיראן – חלק מההתנגדות האנטי-אימפריאליסטית”. לאחר מכן הנוסחאות האלה מתחילות לחיות בעצמן – בסביבות אולטרה-ימניות, אולטרה-שמאליות, פרו-פלסטיניות ואנטי-מערביות.

לישראל זה במיוחד מסוכן, כי אותו זרם אידיאולוגי לעיתים קרובות מחבר רטוריקה אנטי-אוקראינית, אנטי-ישראלית ואנטי-מערבית. אתמול הוא מצדיק את התוקפנות של רוסיה נגד אוקראינה. היום – מוחק את התרומה של הבריגדה היהודית. מחר – מסביר את השנאה לישראל כ”אנטי-ציונות”, אפילו כאשר נשמעות התייחסויות אנטישמיות ישירות.

למה 25 באפריל הפך למבחן כנות

יום השחרור של איטליה צריך להזכיר את המחיר שאירופה שילמה על הפשיזם, הנאציזם, הדיקטטורה וההשמדה ההמונית של אנשים. אבל אי אפשר להגן על הזיכרון בסיסמאות, אם במקביל דוחקים מהזיכרון הזה את היהודים והאוקראינים.

לישראל הבריגדה היהודית היא לא סמל היסטורי דקורטיבי. זה תזכורת שהיהודים לא רק שרדו את האסון, אלא גם נלחמו בנאציזם עם נשק ביד.

לאוקראינה הדגל הכחול-צהוב היום – זה לא גיאופוליטיקה מופשטת. זה סימן של מדינה שמתנגדת לפלישה, למתקפות טילים, לגירושים, לכיבוש ולניסיון למחוק את זהותה.

ואם שני הסמלים האלה הופכים למטרה בתהלוכות אנטי-פשיסטיות, אז הבעיה כבר לא בסמלים עצמם. הבעיה באלה שהחליפו את האנטי-פשיזם בשנאה, ואת הזיכרון – בנוחות פוליטית.

סיום ללא אשליה עצמית

הסיפור של מילאנו, ונציה, בולוניה, רומא ופרוג’ה מראה: תאריכים זיכרון אירופיים כבר לא מוגנים ממלחמות המשמעות המודרניות. אליהם מגיעים לא רק אנשים של זיכרון, אלא גם פעילים עם סיסמאות מוכנות, שבהן ישראל הופכת לאויב, אוקראינה – ל”נאצים”, ואנטי-פשיסטים יהודים אמיתיים – למשתתפים לא רצויים במצעד.

זהו לקח כואב אך חשוב.

אירופה לא תוכל לדבר בכנות על הניצחון על הפשיזם, אם תשתוק כאשר דוחקים יהודים מהשורה של יום השחרור. היא לא תוכל להגן על הזיכרון של מלחמת העולם השנייה, אם תאפשר לתעמולה הרוסית לשכתב את משמעות ההתנגדות האוקראינית. והיא לא תוכל להילחם באנטישמיות, אם תסתיר אותה מאחורי מילים נוחות פוליטית.

לישראל ולאוקראינה יש כאן נקודה משותפת: שתי המדינות היום מתמודדות לא רק עם איום פיזי, אלא גם עם מלחמה על הזכות להיות מובנות נכון.

לכן חשוב לפרק נושאים כאלה עד הסוף – ולעקוב אחר איך הם מתפתחים הלאה.