ספרד האשימה את האיחוד האירופי בסטנדרטים כפולים כלפי אוקראינה והמזרח התיכון

ב-24 באפריל 2026, ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ’ס שוב העלה את המחלוקת סביב ישראל לרמת הפוליטיקה האירופית הכללית. בפסגת האיחוד האירופי הלא-פורמלית בקפריסין, הוא הצהיר כי חוסר הפעולה של האיחוד האירופי כלפי ישראל מערער את האמון באירופה ומחליש את עמדתה בהגנה על אוקראינה. לדבריו, צדק סלקטיבי הורס את הלגיטימיות של האיחוד האירופי לא רק בזירה הבינלאומית, אלא גם בעיני אזרחיו שלו.

עבור ישראל, הצהרה זו חשובה לא רק כביקורת נוספת מצד מדריד. מדובר בתהליך רחב יותר: חלק ממדינות אירופה מנסות לקשור את המלחמה בעזה, המצב בלבנון, הגדה המערבית והתמיכה האירופית באוקראינה לנוסחה פוליטית אחת.

דווקא הקשר הזה מעורר בישראל רוגז מיוחד.

סאנצ’ס למעשה אומר: אירופה לא יכולה לגנות בחומרה את התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה ובו זמנית לא לנקוט צעדים דומים נגד ישראל. אבל עבור הקהל הישראלי, הצגת השאלה בצורה זו נראית שנויה במחלוקת, כי ישראל רואה את פעולותיה כמלחמה לאחר התקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ולא כתוקפנות נגד מדינה שכנה.

מה אמר סאנצ’ס ולמה זה נשמע חריף

בהופעה בקפריסין, סאנצ’ס הזהיר את מנהיגי מדינות האיחוד האירופי כי היעדר קו אחיד ונחוש כלפי ישראל מחליש את כל הפרויקט האירופי. הוא הדגיש כי באיחוד האירופי אין הסכמה: חלק מהממשלות תומכות בצעדים חמורים יותר נגד ישראל, חלק מתנגדות, והתוצאה היא אובדן אמון ברעיון הערכים האירופיים עצמו.

לדברי ראש ממשלת ספרד, הבעיה אינה רק במזרח התיכון. אם אירופה מגנה על אוקראינה כקורבן של פלישה, אך אינה מיישמת את אותה לוגיקה על סכסוכים אחרים, טיעוניה הופכים לפחות משכנעים.

זהו טיעון פוליטי חזק, המיועד לא רק לדיפלומטים, אלא גם לדעת הקהל.

הסכם האסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל הפך לכלי הלחץ העיקרי

סאנצ’ס התייחס לסעיף 2 בהסכם האסוציאציה בין האיחוד האירופי לישראל. סעיף זה קובע כי יחסי הצדדים מבוססים על כיבוד זכויות האדם ועקרונות דמוקרטיים. על נורמה זו מסתמכות ספרד, אירלנד, סלובניה ומדינות אחרות, הדורשות בחינה מחדש או השעיה של ההסכם עם ישראל.

מדריד טוענת כי פעולות ישראל בעזה, בלבנון ובגדה המערבית מפרות את החוק הבינלאומי וההומניטרי. לכן, לפי הלוגיקה של סאנצ’ס, האיחוד האירופי צריך לא להסתפק בהצהרות, אלא לעבור לצעדים מעשיים – עד כדי השעיית ההסכם.

אבל בתוך האיחוד האירופי, לעמדה כזו עדיין חסרה תמיכה.

ב-21 באפריל 2026, שרי החוץ של האיחוד האירופי דנו באפשרות השעיית ההסכם עם ישראל, אך לא היה קונצנזוס. גרמניה ואיטליה התנגדו לצעד החריף, והעדיפו דיאלוג ביקורתי ולא ניתוק מנגנוני שיתוף הפעולה.

היכן עובר קו השבר באירופה

ספרד בחודשים האחרונים הפכה לאחת המבקרות החריפות ביותר של ישראל בתוך האיחוד האירופי. סאנצ’ס כבר הצהיר כי ממשלה שלדבריו מפרה את החוק הבינלאומי לא יכולה להישאר שותפה של האיחוד האירופי בפורמט הקודם. ישראל, מצידה, דוחה בחריפות רטוריקה כזו ורואה בה חד-צדדית פוליטית.

אירופה מחולקת לא רק לגבי ישראל, אלא גם לגבי עקרון הענישה עצמו.

מדינות מסוימות סבורות כי האיחוד האירופי חייב לפעול בחומרה, אחרת הוא מאבד את הזכות המוסרית לדבר על החוק הבינלאומי בהקשר של אוקראינה. אחרות חוששות כי לחץ על ישראל יפגע בדיאלוג, בביטחון האזור וביכולת של אירופה להשפיע על המצב דרך ערוצים דיפלומטיים.

עבור גרמניה ואיטליה הנושא רגיש במיוחד. ברלין זהירה באופן מסורתי בשאלות של לחץ סנקציות על ישראל בשל האחריות ההיסטורית כלפי העם היהודי. רומא גם לא ממהרת לתמוך בצעדים שעלולים להרוס את היחסים העובדים עם ירושלים.

למה אוקראינה נמצאת במרכז המחלוקת על ישראל

סאנצ’ס משתמש בנושא האוקראיני כטיעון נגד מדיניות סלקטיבית של האיחוד האירופי. הלוגיקה שלו פשוטה: אם אירופה דורשת עונש לרוסיה על הפרת החוק הבינלאומי, היא צריכה להיות מוכנה ליישם את אותם סטנדרטים על שותפיה.

אבל כאן עולה שאלה מורכבת, שבישראל תופסים אותה בצורה חדה מאוד.

רוסיה החלה במלחמה כוללת נגד אוקראינה, כבשה שטחים וממשיכה לתקוף ערים אוקראיניות. ישראל לאחר ה-7 באוקטובר מנהלת מלחמה נגד חמאס, תוך התמודדות עם איומים מצד חיזבאללה, איראן וכוחות פרוקסי אחרים. עבור ירושלים, השוואה מכנית של מצבים אלה נראית לא כמאבק על זכות אוניברסלית, אלא כהשוואה פוליטית של סכסוכים שונים בטבעם.

לכן, הנוסחה של סאנצ’ס עשויה להיות פופולרית בקרב חלק מהקהל השמאלי האירופי, אך בישראל היא נתפסת כפישוט מסוכן.

באמצע המחלוקת הזו חשוב לראות גם את ההקשר האוקראיני וגם את ההקשר הישראלי. חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסיפור הזה לא כוויכוח דיפלומטי רגיל, אלא כסימן לכך שהמלחמה באוקראינה, המלחמה של ישראל נגד מבנים טרוריסטיים והמשבר הפוליטי האירופי נקשרים יותר ויותר למסגרת מידע אחת.

מה זה אומר עבור ישראל, אוקראינה והאיחוד האירופי עצמו

עבור ישראל, הצהרת סאנצ’ס משמעותה הגברת הלחץ בכיוון האירופי. גם אם האיחוד האירופי עדיין לא יכול להשעות את ההסכם עם ישראל, עצם הדיון כבר משנה את הטון של היחסים. בפוליטיקה לפעמים חשוב לא רק תוצאת ההצבעה, אלא גם אילו שאלות מתחילות להיחשב כקבילות.

עד לא מזמן, ניתוק או השעיה של הסכם מפתח בין האיחוד האירופי לישראל נראו כצעד קיצוני. כעת זה נדון בגלוי, גם אם ללא אחדות בין מדינות הגוש.

עבור אוקראינה המצב דו-משמעי. מצד אחד, קייב מעוניינת שאירופה תשמור על קו קשה נגד רוסיה ולא תאפשר למוסקבה לחזור לנורמליות דרך מסחר, תרבות ודיפלומטיה. מצד שני, כאשר הנושא האוקראיני משמש כטיעון במחלוקת נגד ישראל, זה עשוי ליצור מתח מיותר בין שתי חברות שכבר נמצאות תחת לחץ המלחמה.

ספרד עוזרת לאוקראינה, אבל לוחצת על ישראל

פרט אחד נוסף הופך את עמדת מדריד למורכבת יותר: ספרד אכן הגבירה את הסיוע לאוקראינה. מדובר בשיתוף פעולה בתחום ההגנה האווירית, הכנה לפגישות בפורמט ‘רמשטיין’, רחפנים, תחמושת ארוכת טווח בקוטר 155 מ”מ וסיוע טכני, כולל רכבי שריון VAMTAC עבור משמר הגבול האוקראיני.

כלומר, סאנצ’ס לא מתנגד לאוקראינה. להפך, הוא מנסה להראות שתמיכה באוקראינה צריכה להיות חלק מגישה אחידה לחוק הבינלאומי.

אבל עבור ישראל הבעיה היא אחרת: גישה כזו לעיתים קרובות מתעלמת מנקודת המוצא של המלחמה הנוכחית – התקפה המונית של חמאס, בני ערובה, איום מצפון ותפקיד איראן באזור. כאשר אלמנטים אלה מוצאים מחוץ לסוגריים, הביקורת האירופית מתחילה להיראות לא כעמדה משפטית, אלא כגזר דין פוליטי ללא התחשבות במציאות הישראלית.

למה האיחוד האירופי מסתכן באובדן אמון משני הצדדים

סאנצ’ס צודק בדבר אחד: סלקטיביות אכן הורסת את האמון במוסדות הבינלאומיים.

אבל השאלה היא מי בדיוק ואיפה רואה את הסלקטיביות הזו. בספרד רואים אותה בהיעדר סנקציות נגד ישראל. בישראל – בכך שאירופה לעיתים קרובות דורשת מהמדינה היהודית סטריליות בלתי אפשרית במלחמה נגד ארגוני טרור, אך לא מגיבה בחומרה מספקת לאיראן, חיזבאללה וחמאס. באוקראינה – בכך שמדינות מערביות רבות דיברו במשך שנים על כללים, אך חימשו את קייב באיטיות רבה מדי ופחדו מהסלמה עם רוסיה.

נוצר מעגל סגור.

כל צד רואה סטנדרטים כפולים – רק במקומות שונים. וזו הסיבה שהצהרות כמו של סאנצ’ס לא סוגרות את המחלוקת, אלא מרחיבות אותה.

עבור ישראל, הסכנה הקרובה אינה בנאום אחד של ראש ממשלת ספרד. הסכנה היא שהיגיון כזה עשוי להפוך לרקע קבוע של הפוליטיקה האירופית: הסכמי סחר, במות תרבות, אוניברסיטאות, בתי משפט, החלטות פרלמנטריות וקמפיינים תקשורתיים יהפכו יותר ויותר לכלי לחץ.

האיחוד האירופי עדיין לא קיבל החלטה קשה נגד ישראל.

אבל עצם העובדה שהשאלה על השעיית ההסכם כבר נדונה ברמה גבוהה, מראה: היחסים בין ישראל לאירופה נכנסים לשלב קונפליקטואלי יותר. ואם ירושלים לא תסביר באופן פעיל את עמדתה, שדה המידע האירופי יתמלא רק באלה שרואים בישראל לא שותפה, אלא בעיה.