מה המשמעות של הפסקת האש החדשה בלבנון ומדוע ישראל עדיין לא ממהרת לדבר על שלום

בחצות נכנסה לתוקף הסכם הפסקת אש חדש ל-10 ימים בלבנון, ולמראית עין זה נראה כהזדמנות לעצור לפחות זמנית את ההסלמה המסוכנת בגבול הצפוני של ישראל. אך אם לקרוא לא רק את הכותרות אלא גם את מבנה ההסכמות עצמן, מתברר: לא מדובר בהסדר אמיתי, אלא יותר בהפסקה קצרה שבמהלכה הצדדים והמתווכים ינסו להבין האם קיימת בכלל תשתית להסכם יציב יותר.

לציבור הישראלי השאלה המרכזית כעת נשמעת פשוטה: האם בצפון באמת בטוח יותר. והתשובה הכנה עדיין זהירה. ישראל הסכימה להפסקת אש, אך לא ויתרה על זכותה להגנה עצמית, לא הוציאה כוחות מדרום לבנון ולא קיבלה תשובה ברורה לשאלה המעשית המרכזית – מי בדיוק ובאיזה אופן ירסן את “חיזבאללה”, אם המדינה הלבנונית עדיין לא שולטת במצב במלואו.

מה מעגן ההסכם החדש

הסכם הפסקת האש מתוכנן לתקופה ראשונית של עשרה ימים. עם זאת, נקבע מיד כי הוא עשוי להיות מוארך אם המשא ומתן יראה התקדמות ממשית ואם לבנון תראה יכולת לממש את ריבונותה. ניסוח זה נראה מפתח, כי הוא מעביר את כל השיחה מתחום הדיפלומטיה היפה למציאות הקשה.

במילים אחרות, מביירות כעת מצפים לא רק להצהרות על יציבות, אלא לאישור קונקרטי שהמדינה הלבנונית, ולא קבוצות חמושות, שולטת במתרחש בשטחה. עבור ישראל זה לא נושא מופשט של משפט בינלאומי, אלא שאלה של ביטחון יומיומי של יישובי הצפון, הגליל וכל אזור הגבול.

מה מקבלת ישראל בתנאי הפסקת האש

ישראל שומרת לעצמה את הזכות להגן על עצמה מפני התקפות. זהו סעיף עקרוני, כי הוא אומר: גם על רקע הפסקת האש ירושלים לא קשורה לחלוטין ולא מחויבת להמתין למכה ישירה אם תראה איום מיידי.

במקביל, ישראל מתחייבת לא לבצע פעולות נגד מטרות בלבנון. אך גם כאן חשובה הלוגיקה של המסמך. זו לא כניעה ולא ויתור על אפשרות כוחנית לנצח. זהו מגבלה, המובנית במצב הפסקה זמנית, שאמור לבדוק האם לבנון מסוגלת לפחות חלקית לשחזר שליטה בדרום המדינה וליצור תנאים בסיסיים למשא ומתן נוסף.

ישראל ולבנון גם מבקשות מארצות הברית לסייע בהמשך המשא ומתן על כל השאלות הנותרות. זה מראה שוושינגטון לא רק משמשת כצופה, אלא נשארת המתווך החיצוני הראשי של התהליך. עבור האזור זו תבנית טיפוסית, אך עבור ישראל חשוב יותר דבר אחר: ללא תיווך אמריקאי, מסלול כזה בתנאים הנוכחיים כנראה לא היה אפשרי בכלל.

מדוע הצהרת נתניהו חשובה יותר מהטקסט עצמו

ראש הממשלה בנימין נתניהו הבהיר שישראל רואה בהפסקת האש לא כסיום הסכסוך, אלא כהזדמנות לבדוק תצורת ביטחון חדשה. הוא הודיע שצה”ל נשאר בדרום לבנון באזור חיץ מוגבר בעומק של עשרה קילומטרים – מהים עד הר דוב ומורדות החרמון, עד לגבול הסורי.

זו פרט חשוב מאוד. הוא אומר שישראל לא רואה את האיום כמוסר ולא מוכנה לסכן חזרה למצב הקודם, שבו בצד הלבנוני בגבול פעלה “חיזבאללה”, והמנגנונים הבינלאומיים לריסון היו חלשים או מותנים.

אילו תנאים ישראל רואה כהכרחיים

נתניהו הצהיר במפורש שישראל רואה אפשרות להסכם שלום היסטורי עם לבנון. אך מיד ציין שלכך נחוצים שני תנאים בסיסיים: פירוק “חיזבאללה” והסכם שלום יציב.

לציבור הישראלי אין בכך שום דבר מפתיע. כל עוד בגבול קיימת מבנה שיעי חמוש, המכוון לאיראן ועוין לישראל, השיחה על שלום מלא נשארת משאלה פוליטית ולא תוכנית מעשית. לכן נושא פירוק “חיזבאללה” שוב יוצא למרכז כל הדיון.

הבעיה, עם זאת, היא ש”חיזבאללה” עצמה לא הייתה צד להסכם. וזה, אולי, הנקודה המסוכנת ביותר של כל המבנה. ישראל נלחמה דווקא עם הקבוצה הזו, ולא עם המדינה הלבנונית ככזו. אך הקבוצה לא משתתפת בעסקה, מתנגדת למשא ומתן בין לבנון לישראל ורואה קשרים כאלה כטעות ובגידה. מכאן הסיכון המבני המרכזי: יש הסכם, אך מנגנון מלא לביצועו – למעשה, אין.

מדוע גורל הפסקת האש תלוי לא רק בביירות

הממשלה הלבנונית כבר לא חודש ראשון מנסה להראות שהיא מוכנה להגביל את הפעילות הצבאית של “חיזבאללה” וההשפעה האיראנית במדינה. באופן פורמלי הרשויות הכריזו על פעילות צבאית של הקבוצה עצמה ושל משמרות המהפכה האסלאמית, שסייעו לה, כבלתי חוקית. אך בין הצהרה משפטית לשליטה ממשית יש מרחק עצום.

בפועל, ביירות עדיין לא מחזיקה בכוח מספיק כדי באמת לכפות על “חיזבאללה” את רצונה. זהו המקום החלש של הפסקת האש החדשה. הרשויות הלבנוניות יכולות לדבר על ריבונות, אך אם הן לא מסוגלות לפרק את הקבוצה ולרסן אותה בעצמן, כל הארכיטקטורה של ההסכם נשארת שברירית.

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר זה שמה לב לעצבים המרכזיים של כל הסיפור: היום השאלה לא נעוצה בנוסחה “ישראל – לבנון”, אלא במשולש “המדינה הלבנונית – חיזבאללה – איראן”. כל עוד המשולש הזה לא נהרס, כל הפסקת אש תהיה תלויה לא רק בדיפלומטיה, אלא גם במידה שבה טהרן מוכנה לרסן זמנית את הכלים האזוריים שלה.

איך מתנהגת “חיזבאללה”

נציג הזרוע הפוליטית של “חיזבאללה” איברהים מוסאווי הצהיר שהקבוצה תנהג בזהירות בהפסקת האש, אם זו תהיה הפסקה מלאה של פעולות האיבה נגדה ואם ישראל לא תנצל את ההפסקה לרציחות. ניסוח כזה נראה גם כניסיון להשאיר לעצמה מרחב תמרון וגם כתזכורת שאין הסכמה סופית בתוך לבנון.

בסבירות גבוהה ההפסקה עצמה התאפשרה גם כי “חיזבאללה” קיבלה איתות מאיראן לשמור על הפסקת האש לפחות בשלב זה. וכאן שוב ניכר ההשפעה של טהרן. איראן ו”חיזבאללה” כבר מנסים להציג את הפסקת האש כהישג שלהם, ולא כתוצאה של לחץ או חולשה. זה חשוב, כי המאבק על הפרשנות באזור כמעט תמיד הופך להמשך המאבק על הכוח.

מה זה אומר לישראל כרגע

בתפיסה הישראלית הפסקת האש הנוכחית אינה שלום ואפילו לא דה-אסקלציה מובטחת. זהו חלון הזדמנויות מוגבל. ישראל שומרת על חופש פעולה בשאלות של הגנה עצמית, מחזיקה באזור חיץ ובמקביל בודקת האם ההנהגה הלבנונית מסוגלת לחזק מעט את ריבונותה ללא התחשבות ב”חיזבאללה” ואיראן.

התקשורת הלבנונית, שאינה קשורה ל”חיזבאללה”, כבר מכנה את הפסקת האש כניצחון של הנשיא ג’וזף עאון. אך בתוך המדינה יהיה לו קשה לשמור על הקו הזה, אם ישראל תמשיך בנוכחות בדרום לבנון ו”חיזבאללה” תשמור על משאב כוח ממשי. זה יכול לפגוע גם באיזון הפנימי של ביירות וגם בפרספקטיבות של קשרים אישיים בין ההנהגה הישראלית והלבנונית.

גורם נוסף – איראן. טהרן בהחלט לא מתכוונת לוותר על השפעתה בלבנון ובכל המזרח התיכון. לא במקרה הצד האיראני ניסה לכלול את לבנון וכוחות התנגדות אחרים במעגל רחב יותר של הפסקת אש עם ארצות הברית. ישראל, ככל הנראה, שכנעה את וושינגטון לא לעשות זאת ולהשאיר את הכיוון הלבנוני כנתיב נפרד. עבור ירושלים זה חשוב: ככל שפחות מרחב למטריה האיראנית מעל לבנון, כך הסיכוי שביירות תצא לפחות חלקית מהשגחה אזורית ישירה.

בסופו של דבר, מה שצריך להבין הקורא הישראלי: הפסקת האש החדשה בלבנון היא הפסקה עם הסתייגויות מאוד קשות, ולא סוף האיום. ישראל הסכימה לעצור את האש, אך לא לחזור למציאות המסוכנת הישנה. וכל עוד לביירות אין תשובה ברורה איך בדיוק לפרק את “חיזבאללה” ולהגביל את ההשפעה האיראנית, השיחה על “שלום היסטורי” תישאר יותר תקווה מאשר עובדה.