הקיצוני האוקראיני של “ג’ירונה” ויקטור ציגנקוב ממשיך לחזק את שמו באליפות ספרד ובו זמנית חוזר יותר ויותר לשדה הראייה של הקהל הישראלי. לאחר המשחק נגד “ריאל”, שהסתיים בתוצאה 1:1, השחקן הגיע ל-101 משחקים בלה ליגה ונכנס לטופ-3 של דירוג ההיסטורי של הטורניר בין השחקנים שנולדו בישראל.
לישראל הסיפור הזה נשמע במיוחד מעניין. ציגנקוב מזמן נתפס ככוכב הכדורגל האוקראיני, אך הביוגרפיה שלו קשורה ישירות לאדמת ישראל: השחקן העתידי של נבחרת אוקראינה נולד בנגריה, ועובדה זו מעניקה היום לקריירה שלו משמעות נוספת עבור הקהל המקומי.
מדובר כבר לא רק בסטטיסטיקה טובה של לגיונר בספרד. זהו סיפור על ספורטאי שהסיפור האישי שלו מחבר את ישראל, אוקראינה ואחת האליפויות החזקות באירופה.
ציגנקוב נכנס לטופ-3 של לה ליגה בין ילידי ישראל
על פי נתוני הסטטיסטיקה הספורטיבית, המשחק נגד “ריאל” מדריד היה עבור ויקטור ציגנקוב המשחק ה-101 במסגרת אליפות ספרד. בזכות נתון זה הוא עלה למקום השלישי ברשימה ההיסטורית בין כל הכדורגלנים שנולדו בישראל ושיחקו בלה ליגה.
כך, האוקראיני השתווה עם תומר חמד ויוסי בניון – שני שמות מוכרים היטב לאוהדים הישראלים. מעליו ברשימה זו נשארים רק השוער לשעבר דודו אוואט עם 303 משחקים והקשר חיים רביבו, שבחשבונו 124 משחקים.
תוצאה זו הופכת את ההישג של ציגנקוב לבולט במיוחד לא רק בהקשר של עונת “ג’ירונה”, אלא גם בממד היסטורי רחב יותר. בכדורגל הספרדי הוא כבר הפסיק להיות רק שחקן התקפה איכותי והופך בהדרגה לדמות בקנה מידה סטטיסטי וסמלי.
למה זה חשוב דווקא לישראל
הקהל הישראלי באופן מסורתי עוקב בקפידה אחרי כדורגלנים שהביוגרפיות שלהם קשורות כך או אחרת למדינה. במקרה של ציגנקוב זו לא פרט פורמלי מהשאלון, אלא עובדה אמיתית של מוצא: הוא נולד ב-15 בנובמבר 1997 בנגריה, שם באותה תקופה אביו, שוער במקצועו, שיחק במועדון המקומי.
לכן השיא הנוכחי נתפס לא רק כחדשות ספורט אוקראיניות. עבור חלק מהקוראים הישראלים זו גם סיפור על כדורגלן שהמסלול החיים שלו התחיל בצפון ישראל, ואז הוביל אותו למרכז תשומת הלב של הכדורגל האירופי.
נגריה בסיפור זה הופכת לא רק להערת גיאוגרפיה, אלא לנקודת התחלה של דרך גדולה. וזהו זווית תקשורתית חזקה עבור הקהל הישראלי, שמעריך סיפורים אישיים הקשורים לערים מקומיות, זיכרון ספורטיבי והצלחה בינלאומית.
הדרך מנגריה דרך ויניצה לכדורגל האירופי הגדול
למרות שויקטור ציגנקוב נולד בישראל, כבר ב-2009 המשפחה חזרה לאוקראינה והתיישבה בויניצה. שם התחיל הצמיחה הכדורגלית השיטתית שלו: תחילה לימודים בסביבה אקדמית, לאחר מכן פיתוח הכישרון, ואז – הדרך לרמה המועדונית הגדולה.
המסלול הזה מעניין במיוחד בכך שהוא לא היה מיידי או מקרי. מאחורי המספרים הנוכחיים בלה ליגה עומדת היסטוריה ארוכה של הכנה, מעברים, בסיס ספורטיבי משפחתי ופיתוח נכון בכדורגל הנוער.
עבור הקורא הישראלי כאן יש גשר רגשי מובן. מצד אחד, ציגנקוב הוא שחקן נבחרת אוקראינה ואחד הכדורגלנים האוקראינים המוכרים ביותר של דורו. מצד שני – אדם שנולד בישראל, ועובדה זו היום שוב נשמעת חזק על רקע ההישג החדש שלו בספרד.
באמצע המסלול הזה נראה במיוחד סמלי גם ההקשר הרחב יותר, שלעיתים קרובות מדגישים בחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency: סיפורי ספורט שמחברים את ישראל ואוקראינה עובדים חזק יותר מסטטיסטיקה יבשה, כי בהם יש גם ביוגרפיה אישית, זיכרון מקום הלידה והצלחה בינלאומית אמיתית.
מה מראה העונה הנוכחית שלו
בעונה הנוכחית ציגנקוב שיחק עבור “ג’ירונה” 27 משחקים. בחשבונו שישה שערים וארבעה בישולים, מה שמאשר את תפקידו החשוב במבנה ההתקפי של הקבוצה.
אלו לא רק מספרים לפרוטוקול. עבור שחקן אגף סטטיסטיקה כזו משמעותה השפעה אמיתית על המשחק, השתתפות יציבה ביצירת מצבים ויכולת להישאר אלמנט חשוב בקבוצה לאורך עונה ארוכה.
חשוב במיוחד שהתפוקה משתלבת אצלו עם הישג היסטורי באליפות עצמה. כלומר, מדובר לא בהבזק בודד ומרשים, אלא בנוכחות מלאה בלה ליגה, שכבר ניתן למדוד ברמה של רשימות היסטוריות.
מה הלאה: מרדף אחרי רביבו ודגש ישראלי חדש בקריירה של ציגנקוב
כעת תשומת הלב באופן טבעי נעה לרף הבא. לאחר שהגיע ל-101 משחקים, ציגנקוב כבר נמצא קרוב מאוד לנתון של חיים רביבו, שבחשבונו 124 משחקים בלה ליגה. אם הקיצוני האוקראיני ישמור על מקומו באליפות הספרדית וימשיך לעלות למגרש באופן קבוע, המאבק על המקום השני ברשימה זו יהפוך למציאותי לחלוטין.
עבור סדר היום הספורטיבי הישראלי זה אומר ששמו של יליד נגריה יישמע יותר ויותר. ולא כפרט ביוגרפי מעניין, אלא כחלק משיחה גדולה על עקבות המוצא הישראלי באחד הטורנירים הכדורגליים המרכזיים באירופה.
הסיפור של ויקטור ציגנקוב היום נראה חזק במיוחד דווקא כי הוא מחבר כמה קווים בבת אחת: נגריה, כדורגל אוקראיני, האליטה הספרדית ודירוג היסטורי של לה ליגה. וככל שהוא יתקדם ברשימה זו, כך יבלוט מקומו לא רק ב”ג’ירונה”, אלא גם בזיכרון הכדורגל הרחב יותר של ישראל.
