למה ישראל ואוקראינה מעצבנות את “העולם” או “גיאופוליטיקה של בדידות”

בין המכתשים באדמת החורש האוקראינית לבין ההריסות במזרח התיכון יש היום הרבה יותר משותף ממה שנוהג להכיר הצופה החיצוני. זה כבר מזמן לא רק על שתי מלחמות באזורים שונים. מדובר בעימות דומה, שבו מוטל בספק לא קו החזית, לא דירוג השלטון ולא מחווה דיפלומטית נוספת, אלא עצם זכותה של מדינה להתקיים, להגן על עצמה ולסרב לתפקיד הקורבן. זו בדיוק הסיבה שישראל ואוקראינה כל כך מרגיזות חלק ניכר מהעולם. לא בגלל שהן נלחמות. ואפילו לא בגלל שהן דורשות תמיכה. אלא בגלל ששתי המדינות ברגע קריטי סירבו למות בשקט, בנוחות וללא רעש מיותר עבור אלה שמעדיפים לצפות באסון ממרחק בטוח.

על כך כותב ב-3 באפריל 2026 (אוק’) ב”אוקראינסקה פרבדה” גליב ביטיוקוב, ותיק.

העולם אוהב נוחות, אבל לא אוהב את אלה שמזכירים את מחיר הביטחון

האשליה שניתן לשכור ביטחון

יותר מדי מדינות בשנים האחרונות חיו כאילו ביטחון הוא שירות שמישהו אחר תמיד יספק.

המדינות העשירות של המפרץ הפרסי יכלו להסתכל על ההתרחבות האיראנית דרך זכוכית גורדי השחקים, בתקווה שארה”ב בכל מקרה תשמור על המצב בשליטה ולא תיתן למצר הורמוז להפוך לנשק לחץ.

מודל חשיבה כזה נראה רציונלי לאורך זמן.

למה לקחת על עצמך סיכון מיותר אם אפשר להמתין, לעקוף, להעביר אחריות לבעל ברית, קואליציה בינלאומית או החלטה נוספת? אבל הבעיה היא שהחשבון על האשליה הנוחה מגיע בכל מקרה. וכמעט תמיד הוא מגיע ברגע הכי לא נוח – כשכבר אין זמן להתכונן.

ישראל ראתה את החשבון הזה פעמים רבות. גם אוקראינה.

וזו בדיוק הסיבה ששתי המדינות היום חושבות אחרת מחלק ניכר מהעולם החיצוני. הן כבר לא יכולות להרשות לעצמן את המותרות להאמין שמישהו יופיע ברגע האחרון ויתקן הכל.

למה מרגיזים דווקא אלה שפועלים

העולם נוטה יותר להזדהות עם החלשים מאשר לכבד את אלה שמתנגדים באמת. כל עוד מדינה נראית נידונה ומבקשת עזרה, היא מובנת ונוחה רגשית. אבל ברגע שהיא מתחילה להגיב, להתארגן מחדש, להכות מראש ולהפגין סובייקטיביות, היא מיד הופכת ל”מורכבת”, “לא נוחה”, “יותר מדי חדה” ו”מסוכנת ליציבות”.

בזה טמונה אחת הסיבות העיקריות לכך שישראל ואוקראינה כל כך מרגיזות לעיתים קרובות אפילו את אלה שבאופן רשמי בצידן.

שתי המדינות הורסות את המיתוס הנוח שניתן להמתין לתוקפנות ולשכנע את הרוע. הן מראות את ההפך: ברגע קריטי שורד לא מי שמסביר את צדקתו טוב יותר, אלא מי שמוכן להגן עליה כל יום.

ישראל ואוקראינה הפכו לתזכורת לא נוחה למציאות הבוגרת

סובייקטיביות לא ניתנת במתנה, היא נקרעת

הדבר העיקרי שמאחד את ישראל ואוקראינה היום הוא הסירוב לחיות בלוגיקה של החלטות זרות. יותר מדי זמן קייב וירושלים התקיימו בעולם שבו שחקנים גדולים היו מוכנים לדון בביטחונם כאלמנט של קומבינציה רחבה יותר. לפעמים זה נקרא הרתעה. לפעמים – דיפלומטיה. לפעמים – ריאליזם. אבל בבסיס כמעט תמיד היה רצון אחד: שהמדינות הנמצאות תחת איום יתנהגו בשקט ולא יפריעו לארכיטקטורה הנוחה של פשרות בינלאומיות.

ישראל בחרה בדרך אחרת. היא לא חיכתה עד שהאיום האיראני יתגבש סופית למציאות בלתי הפיכה. היא פעלה מראש, מתוך לוגיקה פשוטה: אם האיום כבר נבנה, אז לחכות להבשלתו הסופית – פירושו לקרב במודע את האסון.

אוקראינה הגיעה להבנה דומה בצורה קשה יותר ומאוחרת יותר, כבר דרך מלחמה כוללת, אבדות, ערים הרוסות ומחיר גבוה מדי על שנים של אשליה עצמית. אבל הגיעה לאותה מסקנה: סובייקטיביות לא ניתנת במכסה בינלאומית, צריך לקרוע אותה, להחזיק ולאשר בתנאים שבהם כבר נכתבת ממך.

אותן שיטות תוקפנות בנוף שונה

איראן בנתה במשך שנים סביב ישראל רשת של כוחות פרוקסי – בלבנון, עזה, תימן ונקודות אחרות באזור.

רוסיה פועלת באופן דומה באירופה, רק שהכלים שלה הם לעיתים קרובות פוליטיים, אנרגטיים ומידעיים.

במקום אחד זה לחץ דרך משטרים בעלי ברית, במקום אחר – דרך פוליטיקאים מועילים, במקום אחר – דרך פחד מהסלמה שמשתק את הרצון הזר.

הנוף שונה, השיטה אחת.

קודם כל נוצרת רשת של תלות, אחר כך רשת של פחד, אחר כך רשת של תירוצים למה לא ניתן להגיב לאיום בצורה קשה מדי. בסופו של דבר התוקפן מקבל לא רק מרחב תמרון, אלא גם שכבה שלמה של צופים חיצוניים שמסבירים לקורבן למה כדאי לה להיות מאופקת יותר.

זו הסיבה שהניסיון של ישראל ואוקראינה היום חשוב לא רק עבורן. שתי המדינות, כל אחת בדרכה, כבר הוכיחו שההתנגדות יכולה להיות לא תגובה של ייאוש, אלא צורת חשיבה אסטרטגית. במובן הזה, NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה כאן לא רק דמיון בין שני הקונפליקטים, אלא לוגיקה משותפת של תקופה שבה יש לאשר את הזכות לקיום בפעולה ולא בהבטחות זרות.

למה זו לא רק טרגדיה, אלא גם נקודת חשיבה מחדש

המלחמה חושפת את מה שדחו במשך שנים “למחר”

אחת האמיתות הכי לא נעימות של המלחמה היא שהיא כמעט אף פעם לא נוצרת מריק.

היא הופכת לתוצאה של טעויות מצטברות, החלטות שנדחו, איומים שלא הוערכו והרגל לקוות שהסכנה תתפוגג מעצמה. מה שאוקראינה וישראל חוות היום, זה לא גחמה של ההיסטוריה ולא בלתי נמנעות מיסטית. זה תוצאה אכזרית של תקופה ארוכה מדי שבה אותות אזהרה נתפסו כרעש.

אם מסתכלים על מדינה כעל אורגניזם חי, אז המלחמה לעיתים קרובות מתגלה לא כמחלה פתאומית, אלא כהחמרה קשה של מה שהתעלמו ממנו יותר מדי זמן. היא לא יוצרת את כל הבעיות מחדש, אלא רק עושה את הקשרים הסיבתיים-תוצאתיים שהוסתרו בעבר תחת חזית של שגרה שלווה.

זו הסיבה שהתקופה הנוכחית, כמה שהיא מפחידה, הופכת בו זמנית לרגע של חשיבה מחדש. עבור אוקראינה וישראל זהו סיכוי להפסיק להיות אובייקט של חישובים זרים ולהתבסס סופית בתפקיד האדריכלים של כוחן העצמי.

ביטחון לא ניתן להאציל לנצח

השיעור העיקרי ששתי המדינות חוות היום על בשרן נשמע קשה, אבל ברור לחלוטין: ביטחון לא ניתן להאציל לנצח. אפשר שיהיו בעלי ברית, לקבל תמיכה, לתאם, לבנות קואליציות ולהחליף טכנולוגיות. אבל ליבת ההגנה תמיד צריכה להישאר שלך.

כי ברגע של סכנה גדולה העולם החיצוני כמעט תמיד מתחיל לחשב סיכונים, לדון בניסוחים, לחפש איזון ולהימנע מאחריות מיותרת. והמדינה שכבר מותקפת לא יכולה לחכות שמישהו יסיים סבב נוסף של התייעצויות.

ישראל הבינה זאת מזמן. אוקראינה – במחיר של אבדות עצומות.

וזו בדיוק הסיבה ששתי המדינות היום נראות לרבים חדות מדי, עצמאיות מדי ולא נוחות מדי. אבל למעשה הן פשוט הכירו מוקדם יותר מאחרים את האמת הבוגרת: בעידן של כאוס שורדים לא האהובים ביותר, אלא המוכנים ביותר.