אש-שרעה האשים את ישראל בהכשלה של הדיאלוג עם סוריה ודיבר על גורל הבסיסים הרוסיים

נשיא סוריה א-שרעא נאם בלונדון עם הצהרות שנוגעות מיד בכמה נושאים רגישים לישראל: המשא ומתן בין ירושלים לדמשק, עתיד הנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה וההשלכות האפשריות של הסלמה אזורית סביב איראן.

לפי גרסתו, הקשרים בין הצדדים אכן התקיימו, הן בפורמט ישיר והן בפורמט עקיף, אך ברגע שבו העמדות החלו להתקרב, הצד הישראלי לכאורה שינה את הגישה ובפועל סיכל את המשך התהליך.

עבור הקהל הישראלי, הצהרה זו חשובה לא רק כהערה דיפלומטית של המנהיג הסורי. היא מראה שדמשק החדשה מנסה בו זמנית לשלוח אותות למערב, להתרחק מתבניות התלות הישנות ובאותו זמן להטיל חלק מהאחריות על היעדר התקדמות על ישראל. בתנאי מלחמה עם הציר האיראני, חוסר יציבות בכיוון הסורי והמאבק המתמשך על ארכיטקטורת הביטחון בצפון, ניסוחים כאלה אינם נשארים רק מילים.

משא ומתן עם ישראל: מה בדיוק הצהיר א-שרעא

במהלך נאומו ב-1 באפריל 2026 ב-Chatham House א-שרעא האשים ישירות את ישראל ב”סיכול תהליך המשא ומתן בין שתי המדינות”. הוא טוען שדמשק ניסתה להשיג הבנה הדדית ושמרה על ערוצי תקשורת, אך ברגע קריטי הצד הישראלי נקט בעמדה נוקשה ושלילית יותר.

הצגת השאלה בצורה כזו נראית כניסיון ליצור תמונה בינלאומית שבה סוריה לכאורה מראה נכונות לשיחה, וישראל מופיעה כצד שחוסם את הדה-אסקלציה. עבור הישראלים, השאלה המרכזית כאן ברורה: האם בכלל ניתן לראות אותות כאלה כבסיס רציני לדיאלוג, אם סוריה נשארת שטח שבו פעלו במשך שנים פרוקסי איראניים, נתיבי נשק ותשתית עוינת בגבול הצפוני של ישראל.

מדוע האות הזה נשמע דווקא עכשיו

התזמון כאן אינו מקרי. על רקע המתיחות סביב איראן והמשך בחינת הבריתות האזוריות, דמשק מנסה בבירור להראות את עצמה כשחקן מקובל יותר לעולם החיצון. בהיגיון זה, האשמת ישראל הופכת לכלי נוח: היא מאפשרת להציג את ההנהגה הסורית כצד לכאורה פתוח, שרוצה יציבות אך נתקל בחוסר אמון.

עם זאת, עבור ישראל השאלה מעולם לא הסתכמה ברטוריקה. בפועל, חשובים לא המילים על הבנה הדדית, אלא המצב האמיתי בשטח: מי שולט באזורים הגובלים, האם נשמרים ערוצי אספקת נשק, מה תפקיד איראן, “חיזבאללה” ומבנים אחרים, ועד כמה השלטון הסורי החדש בכלל מסוגל להבטיח את קיום כל הבטחות.

בסיסים רוסיים בסוריה: מנוכחות צבאית ל”מרכזי הדרכה”

לא פחות משמעותית הייתה הצהרת א-שרעא על הבסיסים הצבאיים הרוסיים. המנהיג הסורי שלל את האפשרות לשמור עליהם במתכונתם הקודמת והצהיר כי הושגה הסכמה עם מוסקבה על הפיכת מתקנים אלה למרכזי הדרכה לצבא הסורי.

זהו סימן חשוב מאוד. אם דמשק אכן מקדמת קו כזה, היא מנסה להראות שתקופת המודל הקודם של חסות צבאית חיצונית צריכה להיות מורכבת מחדש חלקית. פורמלית, לא מדובר בניתוק מוחלט ממוסקבה, אלא בהעברת היחסים לפורמט פחות ראוותני ופחות רעיל פוליטית.

מה זה אומר עבור ישראל

עבור ישראל, טרנספורמציה כזו עשויה תיאורטית להיות בעלת אפקט כפול. מצד אחד, צמצום הנוכחות הצבאית המלאה של רוסיה בסוריה משנה את מאזן הכוחות ומפחית את הקונפיגורציה המוכרת לאזור, שבה מוסקבה הופיעה כמרכז כוח נפרד. מצד שני, כל “טרנספורמציה” במזרח התיכון מתבררת לעיתים קרובות כשאלה של לא התוכן אלא השלט.

לכן חשוב לא איך יקראו למתקנים אלה, אלא מי באמת ישתמש בהם, אילו פונקציות הם ישמרו ועד כמה רוסיה עדיין תישאר משולבת במערכת הצבאית הסורית. עבור החזית הצפונית של ישראל, זה לא סיפור גיאופוליטי מופשט, אלא שאלה מעשית של חיזוי צבאי.

בהקשר זה, חדשות נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציינים: הצהרות דמשק על התפקיד החדש של המתקנים הרוסיים עשויות להיראות כניסיון למצוא חן בעיני לונדון ובירות מערביות אחרות, אך להערכה אמיתית חשובים לא הנוסחאות מהבמה, אלא הקונפיגורציה העתידית של הכוחות בסוריה ובקרבת גבולות ישראל.

מכות על סוריה, איראן והוויכוח על עתיד המדינה הסורית

א-שרעא גם נגע בנושא המסוכן ביותר — הסיכון שסוריה עלולה להימצא תחת מכות על רקע הקמפיין הצבאי של ארה”ב וישראל נגד איראן. הוא העלה אפשרות כזו, אך הביע תקווה שדמשק לא תצטרך להגיב על הפגזות כאלה.

הצהרה זו נראית זהירה מאוד. מצד אחד, המנהיג הסורי רוצה להראות שהוא מבין את היקף האיום האזורי ואינו חי בבידוד מהעימות הכללי. מצד שני, הוא מנסה לא להכניס את עצמו להתחייבות ציבורית להגיב על מכות, אם השטח הסורי שוב יהפוך לחלק מהעימות הגדול סביב איראן.

מדוע ישראל תסתכל לא על הצהרות אלא על מעשים

עבור החברה הישראלית, חלק זה של הנאום נשמע מוכר במיוחד. במשך שנים רבות השטח הסורי שימש כמרחב לנוכחות צבאית איראנית, לוגיסטיקה, העברת נשק ובניית תשתית לחץ על ישראל. לכן כל שיחה על כך שסוריה “לא רוצה הסלמה” תיבדק אך ורק לפי קריטריון אחד: מה בדיוק דמשק עושה עם הגורם האיראני אצלה בבית.

בנפרד, א-שרעא ניסה להרגיע את הקהל החיצוני גם בשאלה הפנימית.

הוא דחה את הטענות שסוריה מתכוונת לכפות מודל אסלאמי רדיקלי, והצהיר כי המדיניות הממשלתית תיבנה רק על בסיס חוקה חדשה, שתוסכם על ידי העם הסורי. זהו עוד אות החוצה — בראש ובראשונה לבירות המערביות, שעוקבות בקפידה אחר כך שהמבנה הפוליטי החדש לא יהפוך לצורה נוספת של נקמה אידיאולוגית.

אבל גם כאן תהיה חשיבות מכרעת לא להצהרה אלא לתוכן המערכת העתידית. עבור ישראל חשוב לא רק עד כמה המשטר הסורי יהיה מתון על הנייר, אלא גם האם הוא יוכל להפוך לשכן צפוי ללא צל איראני, ללא תשתית תוקפנית בגבול וללא המודל האנטי-ישראלי הישן, גם אם במילים חדשות.

כעת דמשק מנסה לדבר בשפת ההפעלה מחדש והתמרון הדיפלומטי. עם זאת, באופטיקה הישראלית המסקנה העיקרית נשארת זהה: בצפון יש חשיבות לא להצהרות על שלום, אלא לקווים האמיתיים של כוח, שליטה ואיום. ואם א-שרעא רוצה שישמעו אותו ברצינות, הוא יצטרך להוכיח זאת לא באולם Chatham House, אלא בסוריה עצמה.