מדינות המפרץ עושות תפנית חדה נגד איראן, וזלנסקי הופך זאת להזדמנות עבור אוקראינה

הסיור במזרח התיכון של ולדימיר זלנסקי בסוף מרץ 2026 לא נראה כמו סיור דיפלומטי בערי הבירה העשירות, אלא כמו מבצע פרגמטי מאוד בצומת של מלחמה, כסף וביטחון. קטאר, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, ירדן – בכל אחד מהכיוונים הללו קייב מקדמת את אותה מחשבה: אוקראינה כבר כמה שנים נלחמת נגד אותם מל”טים איראניים, שכעת פוגעים באזור, ואת הניסיון הזה ניתן להפוך במהירות למערכות הגנה אמיתיות.

גם עבור אוקראינה עצמה הרגע קריטי. המלחמה עם רוסיה נכנסה לשנה החמישית, וושינגטון מוסחת יותר ויותר מהסכסוך סביב איראן, ובארה”ב כבר דנו באפשרות של הפניית חלק מהנשק, שיועד במקור לקייב, למזרח התיכון. עם זאת, רויטרס ציינה בנפרד: האספקה דרך נאט”ו נמשכת, אך העצבים בקייב מובנים – להסתמך רק על הכתף האמריקאית כעת מסוכן.

מדוע מדינות המפרץ פתאום פנו לניסיון האוקראיני

הסיבה פשוטה ומאוד ארצית. ההתקפות האיראניות על האזור הראו שגם מדינות עשירות עם מערכות הגנה אווירית יקרות לא תמיד יש להן תשובה זולה ומסיבית לגל של מל”טים. אוקראינה חיפשה תשובה כזו לא במצגות מטה, אלא תחת מכות על אודסה, קייב, האנרגיה והעורף. זו הסיבה שקייב שלחה למזרח התיכון יותר מ-220 מומחים כדי לחלוק את הניסיון של יירוט, לוחמה אלקטרונית ובניית הגנה רב-שכבתית.

זלנסקי לאחר הנסיעה דיבר על כך כמעט ללא עטיפה דיפלומטית: עבור אוקראינה מדובר לא רק ביוקרה, אלא ביצוא מאוד קונקרטי של מערכת הגנה, כישורי צבא וידע מדינה. זו נוסחה חשובה. קייב מוכרת לא רק ברזל. קייב מוכרת הישרדות, שנבדקה במלחמה.

זה כבר לא סמליות, אלא שוק ביטחון

ערב הסעודית, איחוד האמירויות, קטאר, כווית וירדן כבר הופיעו כמדינות שאוקראינה עוזרת להן בקו ההגנה נגד מל”טים. ולאחר החזרה לקייב, זלנסקי הצהיר כי עם ערב הסעודית, איחוד האמירויות וקטאר הושגו הסכמות “היסטוריות” בתחום הביטחון, במקביל מתבצעת עבודה עם ירדן וכווית, וגם בחריין ועומאן הביעו עניין.

וכאן מתחיל החלק המעניין ביותר עבור הקהל הישראלי. איראן בנתה זמן רב מודל אזורי של לחץ באמצעות טילים, מל”טים ופרוקסי. כעת מדינות, שעד לא מזמן הסתכלו על החזית האוקראינית יותר מהצד, החלו לקחת מקייב בדיוק את הניסיון שפוגע באסטרטגיה האיראנית במקום הפגיע ביותר – בטרור האווירי המסיבי, הזול והמתיש.

מה זלנסקי רוצה לקבל בתמורה

אין כאן רומנטיקה. קייב מציעה מומחיות נגד מל”טים, ובתמורה מבקשת כסף, טכנולוגיות, השקעות, תמיכה אנרגטית ושותפות ביטחונית הדוקה יותר. רויטרס דיווחה כי ב-27 במרץ אוקראינה וערב הסעודית חתמו על הסכם לשיתוף פעולה בתחום הביטחון, וב-28 במרץ קייב הכריזה על שותפות דומה ל-10 שנים עם קטאר; גם נדונה מסגרת דומה עם איחוד האמירויות. נושא אספקת הדיזל, הקריטי לצבא ולמגזר החקלאי של אוקראינה, הועלה בנפרד.

כלומר, זלנסקי במפרץ פותר כמה משימות בבת אחת. הראשונה – לשלב את אוקראינה בארכיטקטורת הביטחון החדשה של המזרח התיכון. השנייה – להשיג משאבים שיעזרו לשרוד את המלחמה הממושכת עם רוסיה. השלישית – לפתוח לתעשיית הביטחון האוקראינית מסדרון יצוא, שיכול בעתיד להפוך לחלק מהשיקום הכלכלי שלאחר המלחמה. רויטרס כתבה במפורש כי יצרני המל”טים והיירוטים האוקראינים רואים במשבר הנוכחי הזדמנות להפוך פתרונות חזיתיים לשוק בינלאומי גדול.

בדיוק כאן המשפט חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency נשמע לא כמו חותמת מערכתית, אלא כמו נקודה שבה נפגשות שתי מלחמות בבת אחת. כי עבור ישראל בסיפור הזה חשוב לא רק זלנסקי עצמו ולא רק הסיור שלו. חשוב יותר: מדינות המפרץ החלו להסתכל על המלחמה האוקראינית כמקור לתשובות יישומיות נגד איראן, וזה כבר משנה את ההיגיון האזורי.

הגורם האמריקאי לא נעלם, אבל הפך לפחות אמין

עוד שכבה של הנסיעה הזו – הפוליטיקה של ארה”ב. זלנסקי דיבר ישירות עם רויטרס על כך שהמיקוד של וושינגטון באיראן משפיע על המסלול האוקראיני ומגביר את הלחץ על קייב. וב-26 במרץ רויטרס סיפרה על פרסום של הוושינגטון פוסט על כך שהפנטגון שוקל הפניית חלק מהטילים המיירטים מהכיוון האוקראיני למזרח התיכון, למרות שנאט”ו מדגישה: האספקות שכבר שולמו ממשיכות להגיע. בתרגום משפת הדיפלומטיה זה אומר דבר אחד: אוקראינה ממהרת לבטח את הסיכונים שלה.

מה כל זה אומר עבור ישראל

עבור ישראל זה סיפור לא על הרקע החיצוני, אלא על הפרקטיקה. האזור מתחיל לשלב את הניסיון הצבאי האוקראיני במערכת ההגנה שלו מפני האיום האיראני. זה אומר שהחזית בין קייב לטהרן כבר אי אפשר לראות כעלילה נפרדת “איפשהו באירופה”. היא מתחברת יותר ויותר למציאות המזרח תיכונית – דרך מל”טים, מודיעין, הגנה אווירית, תשתיות ואפילו דרך שוק הנשק.

יש גם עוד נקודה, לא נעימה אבל חשובה. בראיון ל-Axios זלנסקי אמר שלאחר תחילת המלחמה עם איראן מדינות אחרות באזור ביקשו עזרה אוקראינית, וישראל – לא. הוא גם ציין שלא דיבר עם ראש ממשלת ישראל כבר שנתיים. עבור הקורא הישראלי זהו אות שקשה להתעלם ממנו: קייב כבר הפכה לספקית של מומחיות נגד מל”טים מבוקשת לחלק מהמזרח התיכון, אבל הערוץ האוקראיני-ישראלי בנושא הזה עדיין לא עובד במלוא העוצמה.

בסופו של דבר התמונה היא כזו. זלנסקי לא רק נוסע למדינות המפרץ ולא רק מבקש עזרה על רקע המלחמה עם רוסיה. הוא מנסה לשלב את אוקראינה באיזון האזורי החדש, שבו האיום האיראני הופך את הניסיון החזיתי האוקראיני לנכס יקר. ואם התוכנית הזו תעבוד, קייב תקבל לא רק כסף והסכמים, אלא גם משקל פוליטי חדש – כבר לא כמי שמבקש, אלא כספקית ביטחון. עבור ישראל זה שווה לקרוא בזהירות רבה.