שנת עגנון ב-קנ”ו: איך קייב דרך הנובליסט היהודי מדברת מחדש עם ישראל

באוניברסיטה הלאומית של קייב על שם טאראס שבצ’נקו השיקו לא רק מחזור תרבותי, אלא שיחה גדולה על זיכרון, שפה, תרגום וביוגרפיה אינטלקטואלית משותפת של אוקראינה וישראל. הסיבה לכך הייתה “שנת עגנון” — פרויקט אוניברסיטאי, עליו סיפר ב-26 במרץ 2026 ראש נציגות “נתיב” באוקראינה ויועץ שגרירות ישראל באוקראינה, מארק דובב.

לקורא הישראלי הסיפור הזה חשוב לא רק משום שמדובר בשמואל יוסף עגנון — אחד השמות המרכזיים בספרות היהודית המודרנית.

חשוב דבר אחר: בקייב משתמשים בדמותו כנקודת איסוף לשיחה על גשרים תרבותיים, שכיום יש צורך לא רק לזכור אותם, אלא להאיר אותם מחדש. עגנון נולד בבוצ’אץ’, אוקראינה של היום, ובשנת 1966 קיבל את פרס נובל לספרות יחד עם נלי זקס.

למה דווקא עגנון נמצא במרכז הפרויקט הזה

ב-KNU אומרים ישירות: “שנת עגנון” נועדה להיות פלטפורמה להבנה מעמיקה יותר של הקשרים התרבותיים האוקראיניים-יהודיים והמורשת האינטלקטואלית של הסופר. לדברי מארק דובב, היוזמה לכבד את המורשת הספרותית של עגנון שייכת לרקטור KNU ולדימיר בוגרוב, והמרכז התרבותי הישראלי “נתיב” הפך לשותף בארגון הפרויקט.

זו פרט חשוב. כי לא מדובר בתערוכה חד פעמית ולא ביום זיכרון פורמלי בלוח השנה של האוניברסיטה. קייב מנסה לשלב את עגנון בהקשר אקדמי ותרבותי חי — לא כדמות מוזיאונית, אלא כסופר שדרכו ניתן לדבר על בית, אובדן, חזרה, שפה וזהות. וכאן כבר הניסיון האוקראיני והישראלי מתחילים להישמע זה לצד זה באופן בלתי צפוי.

לישראל מסגרת כזו מובנת כמעט אינטואיטיבית. עגנון — לא רק קלאסיקון ולא רק נובליסט. זו דמות שדרכה המסורת היהודית, המודרניות, הגלות, הזיכרון מהמקום המקורי והחזרה לזמן ההיסטורי בכלל הפכו לחלק משפה ספרותית גדולה. זו הסיבה שניסיון להחזיר אותו למרחב התרבותי האוקראיני דרך תרגומים, תערוכות ודיאלוג אוניברסיטאי נראה לא כפעולה דקורטיבית, אלא כמחווה רצינית.

מה כבר התקיים ב-KNU ומה עוד לפנינו

לפי נתוני האוניברסיטה, במסגרת הפרויקט כבר התקיימו פתיחה חגיגית של “שנת עגנון”, תערוכת “בתים זרים” של האמן מתתיהו וייסברג וכנס מדעי-מעשי בינלאומי “הקוד התרבותי האוקראיני-יהודי: היסטוריה, זהות ופרספקטיבה”.

בה השתתפו נציגים משני אוניברסיטאות ישראליות — ארצליה ובר-אילן, ואחד המשתתפים היה החוקר והמרצה ולוול צ’רנין, שהגיע לקייב בסיוע שגרירות ישראל באוקראינה.

כלומר, הפרויקט כבר יצא מגבולות הסביבה האוניברסיטאית האוקראינית בלבד. הוא הפך לפלטפורמה שבה קייב האקדמית ומוסדות אינטלקטואליים ישראליים מנסים לדבר לא בשפת הפרוטוקול, אלא בשפת עבודה תרבותית משותפת.

לפני KNU גם לא תוכנית סימבולית. האוניברסיטה הכריזה על דיאלוג פילוסופי תיאטרלי בין גריגורי סקוורודה לשמואל יוסף עגנון, שרוצים להציג כאירוע אימרסיבי בהשתתפות במאים ושחקנים אוקראינים ידועים. בנוסף, מתוכננת הצגת תרגום אוקראיני של אחד מהרומנים של עגנון, עליו עובדת ההיסטוריונית אנה נקרסובה, והספר יוצא לאור בהוצאת “דוח ואות”. במאי באוניברסיטה גם מתכננים לדבר על הרומן של וסילי מחנו, שהגיבור הראשי שלו הוא עגנון.

דגש מיוחד — תערוכת אפריל “קייב — ירושלים. מא’ עד ת’. ב-KNU מתארים אותה כמסע אמנותי בשני ערים עתיקות דרך עבודות של אמנים מאוקראינה וישראל. האוניברסיטה גם מציינת שבגרסה החדשה של הפרויקט יראו עבודות גרפיות של האמן הישראלי פיליפ שפולסקי.

כאן מופיע אותו עצב של הנושא. כי כאשר אוניברסיטה אוקראינית מציבה את קייב וירושלים זה לצד זה, ועושה את דמותו של עגנון ציר השיחה הזו, זה כבר לא רק תוכנית הומניטרית. זו ניסיון לתאר מחדש את המרחב המשותף של הזיכרון — ללא פאתוס זול, אך גם ללא המבוכה הפוסט-סובייטית הרגילה מול הנושא היהודי.

למה הסיפור הזה חשוב לאוקראינה ולישראל דווקא עכשיו

מארק דובב בראיון ל-KNU מנסח זאת די ישירות: עבור הישראלים עגנון הוא סמל תרבותי שנולד והתגבש באוקראינה, ספג את הקוד התרבותי שלה, ואוקראינה עצמה הייתה היסטורית בית לאחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.

באותה שיחה הוא מזכיר את מוצאה הקייבי של גולדה מאיר ומדגיש כי המשימה של יוזמות כאלה היא “להאיר גשרים” המחברים בין שני העמים.

לקהל הישראלי יש כאן עוד שכבה, שנקראת בין השורות בחדשות KNU. אוקראינה היום מנסה לדבר עם ישראל לא רק דרך מלחמה, ביטחון ודיפלומטיה, אלא גם דרך היסטוריית מוצא, דרך ביוגרפיות משותפות, דרך ספרות וניסיון עירוני. זו שיחה מורכבת יותר, אך גם יציבה יותר.

זו הסיבה שהסיפור עם “שנת עגנון” נראה חשוב יותר מהכרוניקה האוניברסיטאית הרגילה. הוא מראה שהקשר בין אוקראינה לישראל ניתן לבנות לא רק סביב משבר, עזרה, טילים ודיווחים מהחזית. יש גם רמה אחרת — תרבותית, אינטלקטואלית, אנושית. זו שבה הזיכרון עובד יותר זמן ממחזור החדשות.

נאחדות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים בסיפורים כאלה לא רק חדשות אקדמיות מקייב, אלא סימפטום של תהליך רחב יותר. אוקראינה מנסה יותר ויותר להחזיר לסיפור הזהות המודרנית שלה את הנרטיבים היהודיים לא כתוספת ל”היסטוריה הגדולה”, אלא כאחת מעמודי התווך שלה. ואם המפנה הזה אכן יהפוך ליציב, הוא יהיה חשוב לא רק לאוניברסיטאות, מוזיאונים ומתרגמים, אלא גם לאיכות הדיאלוג העתידי בין קייב לירושלים.

דמותו של עגנון לשיחה כזו מתאימה כמעט באופן מושלם. סופר שנולד בשטח אוקראינה של היום, שהפך לקלאסיקון של הספרות העברית ולזוכה פרס נובל בישראל, הוא כבר בעצמו גשר.

השאלה היא רק עד כמה שתי הצדדים מוכנים ללכת על הגשר הזה — לא בעונת היובל, אלא הלאה.

Вопрос только в том, насколько серьезно обе стороны готовы по этому мосту идти — не во время юбилейного сезона, а дальше.