אם למישהו היו ספקות: נשיא איראן הודה לרוסיה בשפה הרוסית על התמיכה

ב-26 במרץ 2026 פרסם נשיא איראן מסעוד פזשכיאן הודעה ב-X בשפה הרוסית, בה הודה לפוטין, לממשלת רוסיה ולעם הרוסי על התמיכה. בעצם המחווה הזו כבר יש איתות פוליטי: טהראן לא רק מקבלת את עזרת מוסקבה, אלא עושה זאת באופן מופגן בשפת הקרמלין, ובציבוריות וללא הסתייגויות מיותרות.

לקהל הישראלי כאן חשוב לא הפורמט האקזוטי ולא המצב הקוריוזי. חשוב המשמעות.

כאשר נשיא איראן בעיצומה של מלחמה בוחר דווקא בשפה הרוסית להודות, זה כבר לא טקס דיפלומטי, אלא כמעט סימון גלוי של ציר שנוצר בין טהראן למוסקבה. וזה במיוחד בולט על רקע העובדה שרק כמה ימים קודם לכן פוטין כינה את רוסיה “חבר נאמן” ו”שותף אמין” של איראן.

בהקשר הישראלי קשה לקרוא הצהרה כזו כמשהו משני. ישראל מנהלת מלחמה נגד משטר שבנה סביבו רשת פרוקסי במשך שנים רבות, ורוסיה, במקום לשמור על מרחק, שוב שולחת איתות של סולידריות עם המשטר הזה. עבור ירושלים, תל אביב, צפון הארץ ובכלל עבור כל קורא ישראלי זה לא קומבינציה בינלאומית מופשטת, אלא שאלה של ביטחון אזורי ישיר.

ההודיה ברוסית — זה לא מחווה של נימוס, אלא הצהרה פוליטית

באופן פורמלי פזשכיאן הודה למוסקבה על התמיכה וכתב שהמסרים של פוטין “מעוררים השראה” באיראנים במלחמה הזו. אבל פוליטית כאן חשוב לא רק התוכן, אלא עצם ההגשה. המנהיג האיראני לא הסתפק בנוסחה דיפלומטית יבשה דרך משרד החוץ או דוברות. הוא הוציא את ההודיה הזו למרחב הציבורי ועשה זאת ברוסית.

זה נראה כמו פנייה לכמה קהלים בבת אחת. ראשית, לאליטה הרוסית ולציבור הרוסי: כאילו טהראן רואה במוסקבה את המחנה שלה. שנית, למערב ולישראל: לאיראן יש כיסוי פוליטי, והיא רוצה שיראו זאת. שלישית, לאזור שלה: הברית עם רוסיה לא מוסתרת, לא מוסווית, לא מוסווית בלשון ניטרלית. היא מוצגת החוצה.

וכאן כבר אי אפשר להעמיד פנים שמדובר רק בסגנון. מוסקבה וטהראן מעמיקות את היחסים כבר זמן רב. ב-17 בינואר 2025 פוטין ופזשכיאן חתמו על הסכם שותפות אסטרטגית ל-20 שנה, הכולל שיתוף פעולה הדוק יותר בתחום הביטחון וההגנה. עם זאת, רויטרס ציין בנפרד: זה לא ברית צבאית קלאסית עם הגנה הדדית אוטומטית, אלא מסגרת ארוכת טווח לתיאום הדוק.

מדוע הפרק הזה חשוב דווקא לישראל

ממרחק אירופי מישהו אולי ירצה לייחס הכל לתיאטרון תעמולתי, למחווה רגשית או לרטוריקה של זמן מלחמה. אבל עבור ישראל הבעיה עמוקה יותר. רוסיה כבר לא יכולה להציג באופן משכנע “מתווך מרוחק”, אם נשיא איראן מודה לה בפומבי על התמיכה דווקא בצורה כזו, והקרמלין במקביל ממשיך לדבר על שותפות אסטרטגית וסולידריות עם טהראן.

במילים אחרות, באזור שוב מתגלה מציאות לא נעימה לישראל: רוסיה, המנהלת את מלחמתה נגד אוקראינה, מוצאת את עצמה קשורה יותר ויותר למשטר המהווה איום מרכזי על המדינה היהודית. זה כבר לא תיאוריה. זה כבר שפת הצהרות פומביות.

מוסקבה וטהראן מסתירות פחות ופחות את הקונטור הפוליטי המשותף

בשבועות האחרונים הקרמלין הדגיש לא פעם את תמיכתו באיראן וקרא להפסקת הלחימה, תוך האשמת ארה”ב וישראל בהסלמה. עם זאת, רויטרס כתב כי למרות הנאמנות הפומבית, בטהראן יש חוסר שביעות רצון מהיקף העזרה הרוסית האמיתית. כלומר, יש ברית, אבל האיראנים רוצים יותר ממוסקבה. פרט כזה חשוב: הוא מראה שהבעיה אינה בהיעדר קשר, אלא בכך שצד אחד מצפה מהשני להשתלבות עמוקה יותר.

לישראל זה נשמע מדאיג גם כי הציר הרוסי-איראני כבר מזמן חורג מגבולות גיאוגרפיה אחת. איראן סיפקה לרוסיה מל”טים למלחמה נגד אוקראינה, ורוסיה, בתורה, חיזקה את הקשרים הפוליטיים והצבאיים עם טהראן. כאשר עכשיו נשיא איראן מודה למוסקבה בשפה הרוסית, זה נראה כמו קיבוע סמלי של מציאות קיימת, ולא כמו אילתור דיפלומטי פתאומי.

במובן הזה גם הטון של ההודעה האיראנית הוא מראה. לא הייתה שם ניסיון לשמור על מרחק. לא הייתה משחק זהיר ברב-כיווניות. להפך, היה דגש רגשי מודגש: התמיכה של רוסיה “מעוררת השראה”. למזרח התיכון נוסחאות כאלה לעיתים רחוקות הן מקריות. הן כמעט תמיד מופנות לא רק לבעל הברית, אלא גם ליריב.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בסיפורים כאלה חשובים דווקא כי לקורא הישראלי צריך להפריד את הרעש מהאות. והאות כאן די קשה: איראן לא רק מקבלת את התמיכה הרוסית, היא עושה אותה חלק מהריטוריקה הצבאית הציבורית שלה. ואם למישהו בישראל או באירופה עדיין היו ספקות עד כמה האינטרסים של טהראן ומוסקבה שזורים זה בזה, הפוסט הזה של פזשכיאן מקצר אותם באופן ניכר.

מה מראה הפרק הזה מעבר לפוסט עצמו

הוא מראה שבשנת 2026 מוסקבה וטהראן כבר מדברות זו על זו לא כעל שותפים טקטיים זמניים. מדובר בקשר פוליטי יציב יותר, שבו כל צד מנסה להשתמש בשני בעימות שלו עם המערב ובעלי בריתו.

ועוד הוא מראה, עד כמה היה שגוי להמשיך באשליה הישנה שרוסיה במזרח התיכון יכולה יום אחד לתפוס עמדה ניטרלית, מאוזנת. כאשר נשיא איראן מודה למוסקבה ברוסית על התמיכה במלחמה, זה כבר לא מרחב לפנטזיות דיפלומטיות יפות. זה טקסט ישיר.

לישראל המסקנה לא נעימה, אבל ברורה

לישראל יש לקחת בחשבון לא רק את האיום הצבאי האיראני כשלעצמו, אלא גם את העובדה שמאחורי טהראן עומד קשר פוליטי ואסטרטגי עם מוסקבה. כן, רוסיה ואיראן לא חתמו על הסכם הגנה הדדית לפי מודל של ברית צבאית קלאסית. אבל האותות הפומביים, ההסכם האסטרטגי והרטוריקה העקבית של הקרמלין מראים: מדובר בשותפות שפועלת נגד האינטרסים של ישראל ובמובן הרחב יותר נגד האינטרסים של המערב.

לכן העיקר בסיפור עם הפוסט הרוסי של פזשכיאן הוא לא השפה עצמה ולא הצורה האקזוטית. העיקר הוא הבהירות הפוליטית. איראן אמרה בקול רם את מה שכבר היה נראה בהרבה קווים: מוסקבה עבורה אינה צופה חיצונית, אלא שותף תומך חשוב.

ואם מישהו עדיין ניסה להפריד בין המלחמה הרוסית נגד אוקראינה למלחמה האיראנית נגד ישראל כאילו מדובר בשני עולמות שונים, עכשיו לעשות זאת הפך קשה יותר. הם התחילו להדהד זה עם זה בצורה ברורה מדי — לא רק דרך נשק ואינטרסים, אלא כבר גם דרך מילים פומביות של מנהיגים.