נתניהו, אורבן וההיסטריה האוקראינית: מדוע במלחמה שורדים לא הפגועים ביותר, אלא הפיכחים ביותר – דעה

סביב העובדה שבנימין נתניהו לא דחה בפומבי את ויקטור אורבן, במגזר האוקראיני שוב עלה רעש מוכר. התחילו שיחות על בגידה, נפילה מוסרית, בריתות לא נכונות וכמעט על מסע צלב חדש נגד בודפשט וירושלים.

אבל כל הסערה הזו שוב נתקעת בעובדה לא נעימה אחת: במדיניות אמיתית מדינות שורדות לא בגלל שהן תופסות תנוחה מוסרית יפה. הן שורדות כי הן יודעות לחשב כוח, משאבים, סיכונים ותוצאות. ובמזרח התיכון הלוגיקה הזו נראית במיוחד קשה.

כרגע עבור נתניהו השאלה המרכזית היא לא מה יכתבו עליו בפייסבוק האוקראיני, אלא עד כמה ארה”ב מוכנה ללכת יחד עם ישראל בכיוון האיראני ובאילו תנאים הבית הלבן ינסה להפוך הצלחה צבאית לעסקה דיפלומטית. טראמפ עצמו מדבר בימים האחרונים על אפשרות של הסכם עם איראן, ופקידים ישראלים, לפי רויטרס, מתייחסים לסיכויים של עסקה כזו בספקנות ניכרת, אם כי הם מכירים בכך שוושינגטון מנסה להשתמש בתוצאות הצבאיות לצורך מיקוח פוליטי.

בדיוק בגלל זה הזעם על הקו “איך נתניהו יכול היה להיות רך כלפי אורבן” נשמע לאוזן הישראלית קצת נאיבי. כשעל הכף איראן, תמיכה צבאית אמריקאית, יציבות האזור וביטחון אנרגטי, ראש ממשלת ישראל לא בונה מדיניות חוץ לפי תבניות של צדק רגשי זר.

למה התגובה המוסרית האוקראינית שוב מפספסת את המטרה

הסביבה הציבורית האוקראינית מנסה לעתים קרובות מדי לשפוט את המדיניות העולמית כאילו מדינות חייבות להתנהג כמו פעילים, ולא כמו שחקנים האחראים להישרדות מדינתם. מכאן ההפתעה המתמדת: למה מישהו לא שורף גשרים, לא קורע קשרים, לא מארגן חרם הפגנתי, אם מנקודת מבט מוסרית זה נראה יפה.

יפה – כן. מעשי – רחוק מלהיות תמיד.

עם הונגריה, אם זה מוצא חן בעיני מישהו או לא, בכל זאת צריך להתמודד. היא נשארת חברה באיחוד האירופי ובנאט”ו, משפיעה על החלטות, מעכבת או מאיצה תהליכים, ולפעמים פשוט משתמשת בחולשה של אחרים כמנוף. זה לא נעים. אבל אי נעימות לא מבטלת את המציאות.

אורבן עבור נתניהו – לא אידיאל מוסרי, אלא אחד מהאלמנטים בלוח השחמט הפוליטי

ישראל בכלל חיה מזמן במצב שבו בעלי ברית יכולים להיות מורכבים, לפעמים ציניים, ולפעמים אפילו לא נוחים בגלוי. אבל לירושלים אין את המותרות להסתכל על העולם כמועדון של אנשים טובים. יש לה ליד איראן, חמאס, חיזבאללה, החות’ים בתימן, ועכשיו גם הצורך המתמיד לבדוק כל צעד עם מה שוושינגטון רוצה או לא רוצה. על רקע כזה השאלה “האם זה ימצא חן בעיני אוקראינה” עבור נתניהו נמצאת רחוק לא בשורה הראשונה.

אם טראמפ שומר על קשר עם מנהיג כזה או אחר, נתניהו בוודאי לא ישבור את הקשר הזה רק למען נוחות מוסרית של אחרים. זה לא רומן על כבוד. זו פוליטיקה של כוח, שבה חשוב יותר לשמור על ערוץ השפעה מאשר לזכות במחיאות כפיים בפיד של אחרים.

ישראל עשתה מהקטסטרופה שלה מסקנה אחת. אוקראינה – עדיין מתווכחת עם המסקנה הזו

המחשבה החדה ביותר בכל הסיפור הזה נשמעת גסה, אבל היא חשובה מדי מכדי להתעלם ממנה: צדק מוסרי אחד לא מספיק, אם אין מאחוריו צבא, כלכלה, טכנולוגיה, משמעת ואינסטינקט מדיני של הישרדות.

ישראל אחרי השואה עשתה מסקנה קשה במיוחד. זיכרון בפני עצמו לא מציל. טקסטים קדושים בפני עצמם לא מצילים. חמלת העולם – על אחת כמה וכמה. מצילים מדינה, כוח צבאי, תעשייה עצמית, מודיעין, ברית עם השותף החזק ביותר והנכונות לפעול לפני שייקחו אותך שוב למוות.

זו מסקנה לא נעימה. אבל היא עובדת.

אוקראינה, אם מסתכלים בכנות, עדיין לעתים קרובות מדי רוצה להוכיח לעולם שהיא צודקת, במקום להפוך את הצדק לכוח קר. מכאן הפער החוזר בין מילים גבוהות ליציבות אמיתית. יש פאתוס מוסרי. ואז מתחילים החורים: כלכלה, חימוש, משמעת פנימית, פגיעות אנרגטית, תלות בהחלטות של אחרים.

ובדיוק כאן חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים את העצב המרכזי של כל הדיון: הניסיון הפוליטי הישראלי אחרי הקטסטרופה לא נבנה סביב השאלה “מי נראה טוב יותר מוסרית”, אלא סביב השאלה “מה צריך לעשות כדי שלא יוכלו להשמיד אותנו שוב ללא עונש”. עבור מדינה שחיה תחת איום צבאי אמיתי, זה לא ציניות, אלא ידע מדיני בסיסי.

זיכרון ללא כוח הופך למוזיאון

ההיסטוריה האנושית בכלל לא זוכרת טוב את המפסידים היפים. היא מלאה בבתי קברות של ציוויליזציות שהיו ראויות בדרכן, אבל לא הצליחו להחזיק את עצמן בעולם אכזרי. על רבים מהם אחר כך צומח עשב, והוויכוחים על מי היה מוסרי יותר נעלמים מהר יותר מהכתובות על האבן.

אבל ההיסטוריה זוכרת בעקשנות את אלה שידעו לשלב רצון, חישוב, משאבים ותחושה מדינית. לא בגלל שהם היו קדושים. אלא בגלל שהם נשארו סובייקטים של ההיסטוריה, ולא קורבנותיה.

למה עבור אוקראינה זה לא ויכוח מופשט, אלא שאלה של חורף, אור והישרדות

הבעיה העיקרית היא לא שמישהו אוהב מדי את אורבן או לא אוהב מדי את נתניהו. הבעיה העיקרית היא שהמצב הקשה הבא בכל מקרה יאלץ לבחור לא בין גאווה לבושה, אלא בין אפשרות רעה לקטסטרופה.

כשמדובר במגה-וואטים, על מעבר, על אספקות, על הצבעות, על חסימת החלטות, תתגלה עובדה פשוטה: גם עם אנשים לא נעימים צריך לדבר. לפעמים – במיוחד עם אנשים לא נעימים. כי לערים קפואות לא נהיה חם יותר ממוסר נכון בפוסטים.

לחברה האוקראינית מזמן הגיע הזמן להכיר: אם המדינה רוצה לעמוד, היא תצטרך ללמוד פרגמטיזם לא נעים. לא לאהוב את אורבן – אפשר. לא לבטוח בטראמפ – אפשר. להתווכח עם נתניהו – על אחת כמה וכמה אפשר. אבל אי אפשר להחליף אסטרטגיה בהיסטריה רגשית ולחשוב שהעולם חייב לתגמל צדק אחד בלבד.

בישראל הבינו את זה מזמן. כאן בכלל שילמו מחיר יקר מדי על אשליות, כדי שוב לבלבל הערכה עצמית מוסרית עם ערבות ביטחונית. ולכן המבט הישראלי על סיפורים כאלה בדרך כלל קשה יותר: לא לשאול מי נראה לא נעים, אלא לשאול מי בסופו של דבר ישמור על המדינה בחיים.

לאוקראינה השיעור הזה עדיין לא מוצא חן. אבל בדיוק בגלל זה כדאי ללמוד אותו עכשיו, ולא אז, כשעוד כפור, עוד מחסור ועוד תלות משפילה שוב ישאירו מקום רק לקידות כפויות לאלה שרק אתמול רצו לקלל בפומבי.