- August 22, 2025
- 9:20 pm
- אוקראינה
22 באוגוסט 2025 מחוז דניפרופטרובסק אירח אורחים לא שגרתיים.
לעיר, שבה כמעט מדי יום נשמעים פיצוצים, הגיעו הרב הראשי האשכנזי של ישראל בר מאיר קלמן ושר הדתות מיכאל משה מלקיאלי. את המשלחת קיבל ראש המינהל הצבאי האזורי סרгіי ליסאק.
הביקור עורר מיד ויכוחים — יש שקראו לו סימן של תמיכה, ואחרים ראו בו רק סמל יפה.
מי הגיע
בר מאיר קלמן
בר מאיר קלמן גדל בתל אביב, שירת בצבא, לימד בבתי ספר דתיים ולמשך זמן רב כיהן בתפקידים בבתי הדין הרבניים. בסוף 2024 הוא הפך לרב הראשי האשכנזי של ישראל — תפקיד שמשפיע לא רק על החיים הרוחניים אלא גם על היחסים עם המדינה ועם שותפים בינלאומיים.
לדניפרו הוא הגיע לא כאדם פרטי אלא כסמל: רב ברמה עולמית החליט לתמוך באופן אישי בקהילה היהודית באוקראינה, למרות הסיכון. באוקראינה רואים את בואו של קלמן לא רק כאירוע דתי אלא גם כמחווה של סולידריות: הרב הגיע לאזור שבו חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח אירופה.
מיכאל משה מלקיאלי
מיכאל משה מלקיאלי נולד בירושלים בשנת 1982. הוא התחיל בקריירה בפוליטיקה עירונית, לאחר מכן הפך לחבר כנסת, ומאז 2022 עומד בראש משרד הדתות. בשנת 2023 שימש לזמן קצר כשר הפנים בפועל.
בישראל רואים בו נציג של הדור החדש במפלגת ש״ס, והנסיעה לאוקראינה הפכה עבורו להזדמנות להראות לבוחריו: הדאגה ליהדות אינה מוגבלת לגבולות המדינה. ביקורו באוקראינה הוא לא רק דיפלומטיה אלא גם מסר לאלקטורט הישראלי שלו: ישראל דואגת לדיאספורה גם רחוק מהבית.
סרгіי ליסאק קיבל את האורחים הרמים
סרгіי ליסאק נולד בשנת 1980 ובנה קריירה בשירות הביטחון האוקראיני, והגיע לדרגת אלוף-משנה. בפברואר 2023 הוא מונה לראש המינהל הצבאי האזורי של מחוז דניפרופטרובסק.
כיום הוא אחראי על ההגנה והניהול של האזור, אשר סובל באופן קבוע מהפגזות. בקבלת המשלחת מישראל הדגיש ליסאק כי דניפרו נותרת פתוחה לקשרים בינלאומיים, והקהילה היהודית היא אחת העוגנים החזקים ביותר של האזור.
«שמחתי לברך במחוז דניפרופטרובסק משלחת מישראל בראשות הרב הראשי בר קלמן מאיר ושר הדתות של מדינה זו מיכאל משה מלקיאלי.
זו מדינה שגם היא יודעת מהי מלחמה. מה פירוש להגן על הזכות לחירות. היא תומכת באוקראינה ומגנה את פעולות התוקפן. הודיתי להם על האומץ והנחישות לבקר באזור שלנו, למרות שהקהילות בחזית נמצאות מדי יום תחת הפגזות אויב», — ציין סרгіי ליסאק.
הוא הוסיף שבאזור פועלת אחת הקהילות היהודיות הגדולות באוקראינה, שתורמת רבות להתפתחות המחוז.
דניפרו: המרכז האזורי של אוקראינה ולב החיים היהודיים
עיר על נהר הדניפרו
דניפרו — המרכז המנהלי של מחוז דניפרופטרובסק ואחת הערים הגדולות באוקראינה. כיום חיים כאן כ־970 אלף תושבים, מה שהופך אותה ליישוב הרביעי בגודלו במדינה.
העיר נוסדה בשנת 1776 בשם יקטרינוסלב. בשנת 1926 שמה שונה לדניפרופטרובסק, וב־2016, במסגרת חוק הדה-קומוניזציה, קיבלה את שמה הנוכחי — דניפרו. במהלך המאה ה־20 העיר הייתה “סגורה” בגלל תעשיית הביטחון והטילים-חלל. כיום היא נותרה מרכז תעשייתי, חינוכי ותרבותי חשוב באוקראינה.
הקהילה היהודית בתקופה שלפני המהפכה
יהודים התיישבו ביקטרינוסלב כמעט מיד לאחר ייסודה. בסוף המאה ה־19 הקהילה מנתה כ־50 אלף איש — כמעט רבע מאוכלוסיית העיר. פעלו עשרות בתי כנסת, בתי ספר וחברות תרבות. היהודים השתתפו באופן פעיל בכלכלה ובחיי התרבות: רופאים, משפטנים, סוחרים ומהנדסים היוו חלק בולט מהחברה העירונית.
השואה והקטסטרופה
בשנת 1941, עם בוא הנאצים, פקדה את הקהילה טרגדיה. כ־30 אלף יהודים נורו בפרברים — באזור הגן הבוטני ובשולי העיר. השואה כמעט וחיסלה את חיי היהודים בדניפרופטרובסק. רק מעטים חזרו לאחר שחרור העיר ב־1943.
התקופה הסובייטית
לאחר המלחמה נותרו בעיר כ־70–80 אלף יהודים, אך חייהם עברו תחת פיקוח קפדני של השלטונות. רוב בתי הכנסת נסגרו.
ב־22 במרץ 1929 בהחלטת הוועד המבצעי המחוזי נמסר בית הכנסת “הוורד הזהוב” לאיגוד החייטות לשם ארגון מועדון פועלים. עד שנות ה־80 שימש המבנה כבית תרבות. בשנות ה־80–90 שימש כמחסן של מפעל התפירה ע״ש מ. מ. וולודרסקי.
החיים התרבותיים כמעט ולא התקיימו, לימוד עברית נאסר. בשנות ה־70–80 הפכה דניפרופטרובסק למרכז תנועת “מסורבי העלייה” — יהודים שלא הורשו לצאת לישראל. העיר נכנסה לעיתונות העולמית כסמל המאבק לעלייה וכמקום שבו הוגן על הזכות לשוב למולדת.
התחדשות באוקראינה העצמאית
נקודת המפנה חלה בסוף שנות ה־80. הפרסטרויקה אפשרה לחדש את חיי הקהילה. בשנת 1990 הגיע לדניפרו הרב שמואל קמינצקי (חב״ד). תחת הנהגתו:
- נפתחו בתי ספר וגני ילדים יהודיים;
- החלו לפעול מועדוני נוער ומרכזי תרבות;
- קרנות צדקה החלו לפעול ולעזור לקשישים ולנזקקים.
בשנות ה־90 שוב נחגגה חנוכה בפומבי בעיר, יצאו עיתונים יהודיים ונערכו פסטיבלים תרבותיים.
בשנת 1999 לפי תכנונו של האדריכל א. ט. דולניק החלה עבודת השחזור של בית הכנסת “הוורד הזהוב” (נבנה בשנת 1852). עד ספטמבר 2000 השחזור הסתיים.
בשנים 1987–1996 ניהלה הקהילה היהודית מאבק להשבת בית הכנסת הגדול. במשך 4 שנים נמשך השיפוץ והשחזור. במרץ 1994 — המינהל האזורי הממשלתי קיבל החלטה להחזיר את מבנה בית הכנסת הגדול לבעליו החוקי.
סמל המאה ה־21 — “מנורה”
בשנת 2012 נפתח במרכז העיר קומפלקס תרבותי-עסקי “מנורה”, שנבנה על ידי הפילנתרופים איגור קולומויסקי וגנאדי בוגולובוב. הוא הפך למרכז היהודי הגדול ביותר בעולם — שטח של יותר מ־40 אלף מ”ר, שבעה מגדלים המסמלים את המנורה.
ב”מנורה” נמצאים מוזיאון השואה, מוסדות חינוך, אולמות כנסים, מלון ומשרדי ארגונים יהודיים. בסמוך שוחזר בית הכנסת ההיסטורי “הוורד הזהוב”, שנהרס בתקופה הסובייטית.
כיום הקהילה היהודית בדניפרו מונה כ־50 אלף איש ונחשבת לאחת המשפיעות ביותר במזרח אירופה.
דניפרו בזמן המלחמה: הגנה וסולידריות
מאז תחילת הפלישה הרוסית הכוללת בשנת 2022 הפכה דניפרו לאחת הערים המרכזיות של אוקראינה. היא נמצאת רק כמאה קילומטרים מקו החזית וסופגת תקיפות קבועות. העיר הפכה למוקד הומניטרי עבור מאות אלפי פליטים.
הקהילה היהודית הצטרפה באופן פעיל להגנה ולעזרה. תחת הנהגתו של הרב שמואל קמינצקי נפתחו ב”מנורה” מטות מתנדבים ומרכזי קליטת פליטים. בתי ספר ומרכזי תרבות יהודיים הפכו זמנית למקלטים. ארגוני צדקה אספו תרופות, מזון וציוד לבתי חולים.
אחד המתנדבים נזכר: «בחורף 2022 פרשנו מזרנים ממש במסדרונות בית הספר כדי שלפחות עשר משפחות יוכלו להעביר את הלילה בחום. ב’מנורה’ היו אז כל כך הרבה ילדים, שנראה היה — כל העיר התכנסה בבית אחד».
על כך כתבו גם NAnews – חדשות ישראל, שהדגישו כי דניפרו הפכה לא רק לעורף תעשייתי והומניטרי, אלא גם לדוגמה כיצד הקהילה היהודית מסוגלת לשמור על החיים גם בזמנים הקשים ביותר.
למה הם הגיעו
השאלה המרכזית שנדונה לאחר הביקור: למה הרב והשר הגיעו דווקא עכשיו, בעיצומה של המלחמה?
מחווה של תמיכה
כך מראה ישראל שהיא זוכרת את אוקראינה, גם אם אינה מספקת נשק או טכנולוגיות.
עבודה עם הקהילה
עבור הרב, הביקור הוא קשר עם הקהילה היהודית הגדולה ביותר במדינה. היה עליו לשדר מסר: הדיאספורה לא ננטשה.
מסר פוליטי
עבור מלקיאלי הביקור חשוב כהוכחה לפעילותו מחוץ לישראל. בתוך המדינה הוא יכול לומר: «הייתי שם, במקום שבו חיים האנשים שלנו».
סמל במקום מעשה
ספקנים סבורים שהנסיעה נושאת אופי דיפלומטי בלבד. תמונות, מילות תמיכה — ולא יותר מזה.
תגובת הציבור
בקרב תושבי דניפרו הדעות היו חלוקות. היו שאמרו: «טוב שהם באו, זה צעד אמיץ». אחרים לעגו: «נו כן, באו, הצטלמו, אמרו כמה מילים — והרקטות ממשיכות ליפול».
עבור הקהילה היהודית באזור הביקור בכל זאת היה לאירוע. כאשר לעיר בחזית מגיע רב ברמה עולמית ושר, הדבר נתפס כתשומת לב והכרה.
אוקראינה וישראל: ציפיות ומציאות
אוקראינה מצפה מישראל לצעדים מעשיים — אספקת ציוד, טכנולוגיות, מערכות הגנה אווירית. ישראל לעומת זאת בוחרת בעמדה זהירה: מסייעת תרבותית והומניטרית, אך משתדלת לא להסתכסך עם שחקנים אחרים במזרח התיכון.
לכן ביקור הרב והשר נראה יותר כמחווה סמלית מאשר כתמיכה מעשית. אבל בתנאי מלחמה אפילו סמלים לפעמים ממלאים תפקיד: הם מעניקים תחושה שהמדינה לא לבד.
מסקנות הביקור
בעצם, את הביקור אפשר לסכם בכמה נקודות:
- ישראל הראתה תשומת לב לאוקראינה באמצעות מנהיגים דתיים ותרבותיים.
- דניפרו אישרה את מעמדה כמרכז החיים היהודיים במדינה.
- עבור הקהילה המקומית ההגעה הייתה תמיכה מוראלית.
- עבור אוקראינה הביקור לא הביא תועלת מעשית, אך היה משמעותי כסימן לסולידריות.
FAQ
למה הגיעו הרב הראשי ושר ישראל?
הם הביעו תמיכה באוקראינה ונפגשו עם הקהילה היהודית בדניפרו.
למה דווקא דניפרו?
כאן נמצאת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באוקראינה והמרכז התרבותי «מנורה».
איך הגיב הציבור?
חלק מהאנשים ראו בביקור מחווה חשובה, אחרים סבורים שזה רק סמל.
מה כתבו כלי התקשורת?
בישראל הסיקור היה מאופק, ואילו בדיאספורה האוקראינית בתל אביב ובירושלים דנו בכך באופן פעיל יותר.