רוסיה הגיעה לרכושם של עולים שכבר נמצאים בישראל: 22 תיקים, 70 מיליון שקלים ושאלה למשרד המשפטים

מבנים רוסיים מנסים דרך בתי המשפט הישראליים לקבל גישה לנכסים של 22 עולים בשווי של כ-70 מיליון שקל. הדבר המוזר ביותר בסיפור הזה: בחוק הישראלי כבר קיימת הוראה המאפשרת לסרב לשיתוף פעולה כזה.

ב-2 בספטמבר 2026 עלה בישראל נושא שכמעט ולא נדון בפומבי עד כה: מבנים רוסיים מנהלים כאן 22 תיקים נגד יהודים שעלו מרוסיה וקיבלו אזרחות ישראלית. לא מדובר עוד בחשבונות או נכסים שנשארו במוסקבה. מנהלים רוסיים מנסים לקבל גישה לנכסים של אנשים אלה בתוך ישראל. השווי הכולל של הנכסים השנויים במחלוקת מוערך במינימום 2 מיליארד רובל — כ-70 מיליון שקל.

אני, אלכסנדר חמלניצקי, בבדיקת הסיפור הזה עבור נאנובוסטי, בדקתי במיוחד שהחוק הישראלי אינו מחייב את בית המשפט לקבל אוטומטית כל הליך רוסי: סעיף 316 מאפשר לסרב להכרה אם הוא מנוגד לסדר הציבורי, קשור להונאה או אם האדם לא קיבל בפועל אפשרות להגן על עצמו.

חקירת ynet מ-2 בספטמבר 2026 מתארת את השיטה דרך הליכי פשיטת רגל חוצי גבולות. לאחר החלטת בית המשפט הרוסי, המנהל הזר פונה לישראל ומבקש להכיר בהליך הרוסי. אם בית המשפט מסכים, עשויים להיגרם איסור על ניהול הנכסים, קבלת מידע על נכסים ואמצעים נוספים. במקרים מסוימים, העניין עשוי להגיע גם למימוש הנכסים.

אבל כאן יש פרט, שבלעדיו כל הסיפור הופך לסיסמה נוחה מדי. זה לא חוק שנכתב במיוחד עבור רוסיה, ולא זכות של מוסקבה לבצע אוטומטית בישראל כל פסק דין רוסי. המנגנון המשפטי נמצא בחלק IX של חוק פשיטת הרגל והשיקום הכלכלי של ישראל משנת 2018, המסדיר הליכי פשיטת רגל בינלאומיים.

ולכן השאלה לישראל הופכת לא נעימה יותר, ולא פשוטה יותר.

החוק מאפשר לשתף פעולה עם רוסיה. אבל הוא גם מאפשר לסרב

חלק IX אכן קובע הכרה בהליך זר. לאחר הכרה בהליך הזר העיקרי, בית המשפט יכול להקפיא את גביית החובות, לעצור את העברת הנכסים או להכביד עליהם ולהעניק למנהל הזר סמכויות נוספות.

עם זאת, באותו חוק קיים סעיף 316. הרשות הישראלית רשאית לסרב להכרה בהליך זר או למתן סיוע אם זה עלול להפר את הסדר הציבורי. שם גם נקבעו שני מקרים נוספים: ההליך הזר התנהל בדרכי הונאה או שהחייב לא קיבל הזדמנות סבירה להציג את טענותיו ולהציג ראיות. זה כתוב ישירות בחוק, ולא הומצא על ידי עורכי הדין של הדמויות הנוכחיות.

נוצרת כאן מבנה מוזר.

המחוקק כבר בשנת 2018 צפה מצב שבו מסמך משפטי זר אינו מספיק. ולאחר 24 בפברואר 2022 עלתה שאלה שלא הייתה קיימת בעת קבלת החוק במתכונתו הנוכחית: מה לעשות עם החלטות מערכת המשפט של מדינה המנהלת מלחמה כוללת נגד אוקראינה, הנמצאת תחת סנקציות בינלאומיות רחבות ומואשמת בשימוש במנגנונים פליליים וכלכליים נגד יריבים פוליטיים ויזמים שעזבו?

ישראל עדיין לא נתנה תשובה מערכתית נפרדת לכך.

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר כתבו כיצד מנגנונים פיננסיים רוסיים ממשיכים להשפיע ישירות על אזרחי המדינה. בקיץ הכנסת דנה בהפסקת תשלומי הפנסיה הרוסיים לעולים — שאלה שגם היא במהירות הפסיקה להיות בעיה בנקאית רגילה והפכה לדיפלומטית ומדינית. כעת המצב כמעט הפוך: אז הכסף מרוסיה הפסיק להגיע לישראל, ועכשיו ההליך הרוסי עצמו מגיע לכאן עבור כסף ונכסים.

בוריס שפיגל: מקשרים עם הקרמלין ועד וילה בסביון

השם המוכר ביותר מבין 22 הדמויות הוא בוריס שפיגל, בן 73, חבר לשעבר במועצת הפדרציה של רוסיה ויזם הקשור לקבוצת התרופות “ביוטק”.

וכאן הביוגרפיה חשובה.

שפיגל לא היה אדם שהיה בעמדת אופוזיציה גלויה לקרמלין במשך עשורים. להפך, הוא היה משולב עמוק במערכת הפוליטית הרוסית ובמקביל השתתף בפיתוח היחסים של רוסיה עם ישראל. בתקופת עבודתו כסנאטור, שפיגל עמד בראש אגודת הידידות “רוסיה — ישראל”. פוליטיקאים ישראלים ויועצי ראש הממשלה פנו אליו לעזרה בקשרים עם מוסקבה. הוא השתתף בקידום משטר ללא ויזה, הסכם פנסיה לעולים ופרויקט האנדרטה בנתניה, שנפתח בשנת 2012 על ידי פוטין.

בשנת 2021 נעצר שפיגל ברוסיה. בשנת 2024 בית המשפט הכיר בו כאשם במתן שוחד למושל לשעבר של מחוז פנזה, איוון בלוזרצב, וגזר עליו 11 שנות מאסר. שפיגל עצמו טוען שהמקרה הומצא כדי להשתלט על עסקיו. בנובמבר 2024 הוא שוחרר מהמשך ריצוי העונש בשל מצב בריאותי קשה, ולאחר מכן הגיע לישראל. אשתו לשעבר, יבגניה שפיגל, קיבלה 8.5 שנות מאסר ונשארה ברוסיה.

הצד הרוסי מנסה כעת להגיע לוילה המשפחתית בסביון, שם מתגורר בוריס שפיגל. הבסיס לכך הוא פשיטת הרגל של יבגניה שפיגל, וגודל אחד מהדרישות עומד על 202 מיליון רובל — יותר מ-7 מיליון שקל.

עורך הדין מארק קניז’בסקי טוען ששפיגל הוא רק צד שלישי בהליך נגד אשתו לשעבר, אך על זכויותיו על הנכס כבר הוטלו מגבלות חמורות. המשפחה פנתה למשרד המשפטים ומכינה עתירה לבג”ץ.

כאן אין צורך להכריז מראש על שפיגל כחף מפשע בכל מה שקרה ברוסיה. בית המשפט הישראלי קיים כדי להפריד בין דרישת נושה מוכחת לבין מצב שבו פשיטת רגל עשויה לשמש כהמשך לרדיפה פוליטית או רכושית.

ויש לבדוק זאת כאן לפי הכללים הישראליים, ולא משום שמוסקבה שלחה תיק עם חותמות.

אדוארד קבקוב: דירה בבת ים ותיק על 9 מיליון דולר

המשתתף השני בקבוצה הוא אדוארד קבקוב מבת ים, לשעבר מנהל חברת הביטוח הטטרסטנית נאסקו.

קבקוב טוען שנגדו הוגשה דרישה ברוסיה בסכום של כ-9 מיליון דולר על בסיס מסמכים עם חתימה מזויפת. לדבריו, הצליח להוכיח את הזיוף אפילו בבית המשפט הרוסי והדרישה המתאימה הוסרה. אך מכיוון שהליך פשיטת הרגל הרוסי לא נסגר פורמלית, ההליך הקשור בישראל נמשך ונוגע לדירתו.

זו כרגע עמדתו של קבקוב עצמו, ולא עובדה שנקבעה על ידי בית המשפט הישראלי. באותה מידה אי אפשר לכתוב ללא בדיקה שכל 22 התיקים הומצאו אישית על ידי הקרמלין.

אבל ישראל חייבת לענות על שאלה אחרת: איזה רמת אמון אפשר היום בכלל להעניק אוטומטית למסמכים של מערכת המשפט הרוסית?

שר בכיר שלא נקב בשמו אמר ל-ynet שישראל היא המדינה המערבית היחידה המאפשרת למוסקבה להשתמש במנגנון כזה. דבריו ראויים לתשומת לב, אך זהו דווקא הצהרת השר ולא עובדה משפטית מוכחת בהשוואה. לדוגמה, בית המשפט הפדרלי האמריקאי בשנת 2024 הכיר בהליך פשיטת הרגל הרוסי של אלכסנדר סבדש. עם זאת, לאחר מכן אותו בית משפט הגביל באופן משמעותי את סמכויות המנהל הרוסי, תוך התייחסות לסנקציות ולאפשרות העברת נכסים לטובת המערכת הפיננסית הרוסית.

כלומר, קיים לא רק בחירה בין “להכיר בהכל” לבין “לא להכיר בכלום”.

אפשר להכיר בקיומו של הליך זר — ובמקביל לדרוש בדיקה נוספת, להגביל את העברת הנכסים, לברר מי בסוף יקבל את הכסף, להתחשב בסנקציות וליישם את החריג של הסדר הציבורי.

והיחסים של ישראל עם מוסקבה שוב נמצאים במרכז הסיפור

22 התיקים הללו לא נוצרו בוואקום.

לא מזמן נאנובוסטי בדקו את הסיפור של הסיוע הרוסי לאיראן ופרויקט C430L. מוסקבה שומרת על יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אך במקביל מעמיקה את שיתוף הפעולה עם מדינה שמאיימת ישירות על ארצנו.

יש גם מחלוקת אחרת, שכבר ממש על נדל”ן ישראלי. באוגוסט בדקנו בפירוט את הסיפור של חצר אלכסנדר בירושלים והשאלה עד כמה רחוק ממשלת ישראל צריכה ללכת לקראת מבנים ממשלתיים רוסיים וקשורים אליהם בנושאי רכוש.

כעת זה כבר לא מבנה היסטורי במרכז ירושלים ולא גיאופוליטיקה גדולה.

אלה דירות, וילות וכסף של אזרחי ישראל.

המדינה, כמובן, לא חייבת להכריז על כל החלטה של כל בית משפט רוסי כבלתי תקפה רק משום שהיא רוסית. זו הייתה קיצוניות אחרת.

אבל גם להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה אחרי פברואר 2022, כבר די קשה.

עבורי כאן עובר גבול פשוט. עלייה לא צריכה להיות משמעותה שאדם חצה את גבול ישראל, קיבל אזרחות, בנה כאן חיים חדשים — ואז גילה בבית המשפט הישראלי את המשך אותו תיק רוסי שממנו, כפי שהוא טוען, ניסה להימלט.

אם הדרישה אמיתית, מסחרית ומוכחת — בית המשפט יבחן אותה.

אם מאחוריה עומדת רדיפה פוליטית, הונאה, מסמכים מזויפים או הליך שבו האדם למעשה נשללה ממנו האפשרות להגן על עצמו, החוק הישראלי כבר עכשיו מאפשר לומר “לא”.

ולכן ההסבר שמשרד המשפטים כביכול “לא יכול לעשות כלום” נראה במיוחד מוזר.

סעיף 316 קיים.

משרד המשפטים ומשרד החוץ לא סיפקו תשובה מהותית לבקשת ynet. עורכי הדין של הקבוצה דורשים להפסיק את קבלת ההליכים הרוסיים החדשים עד לשינוי החקיקה, משפחת שפיגל מתכוננת לפנות לבג”ץ. החקירה עצמה מזהירה: 22 התהליכים הנוכחיים עשויים להיות רק ההתחלה.

מדינת ישראל נוצרה בין היתר כמקום שבו יהודי יכול לקבל הגנה לאחר בריחה מרדיפה. לכן השאלה כאן כבר לא רק בחובות הרוסיים ובהליכי פשיטת רגל.

השאלה הרבה יותר קונקרטית: האם בית המשפט הישראלי יבדוק מה בדיוק מוסקבה הביאה לו לביצוע, לפני שהחלטה רוסית תגיע לביתו של אזרח ישראלי?