ממדאני לא יוכל לעצור את נתניהו, אך הסכסוך עם ישראל רק מתחיל

ראש עיריית ניו יורק זוכראן ממדאני הודה כי לממשל העירוני אין סמכויות משפטיות עצמאיות לעצור את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הצהרה זו הייתה תוצאה של בדיקה משפטית שנערכה לאחר חודשים של הבטחות פומביות להורות על מעצרו של המנהיג הישראלי אם יופיע בניו יורק.

במבט ראשון, ממדאני ויתר על אחד החלקים הרועשים ביותר בתוכנית הבחירות שלו. אבל למעשה, מדובר לא בשינוי יחסו לישראל, אלא רק בהכרה במציאות המשפטית.

הראש העיר כבר לא טוען שהוא יוכל לשלוח את משטרת ניו יורק לעצור את נתניהו. במקום זאת, הוא דורש שהממשלה הפדרלית של ארה”ב תנקוט בפעולות המתאימות, ממשיך לכנות את ראש הממשלה הישראלי פושע מלחמה ומצהיר שהוא ‘לא רצוי’ בעיר הגדולה ביותר במדינה.

ההבטחה שהתנגשה עם החוק האמריקאי

ממדאני נכנס לתפקיד ראש עיריית ניו יורק ב-1 בינואר 2026. כבר במהלך מסע הבחירות שלו הוא אמר שוב ושוב שהוא מתכוון לשאוף למעצרו של נתניהו על בסיס צו של בית הדין הפלילי הבינלאומי. האתר הרשמי של העיר מאשר שממדאני נשבע ב-1 בינואר, והחליף את הממשל של אריק אדמס.

משמעות מיוחדת קיבלה האפשרות להגעתו של נתניהו לישיבת העצרת הכללית של האו”ם בספטמבר. מטה האומות המאוחדות נמצא בניו יורק, ולכן ראש הממשלה הישראלי מבקר באופן קבוע בעיר לנאומים ופגישות דיפלומטיות.

בתחילת יולי אמר ממדאני שממשלו מנהל ‘דיאלוג פעיל’ עם המחלקה המשפטית של העירייה ובודק אם המשטרה יכולה לעצור את ראש ממשלת מדינה זרה.

בלילה שבין 21 ל-22 ביולי פרסם ראש העיר סרטון עם תוצאות הבדיקה הזו. לדבריו, עורכי הדין בחנו את כל האפשרויות הזמינות, אך הגיעו למסקנה חד משמעית: לניו יורק אין סמכויות משפטיות עצמאיות לביצוע צו של בית הדין הפלילי הבינלאומי.

כך, ההבטחה העיקרית של ממדאני בבחירות התבררה כבלתי ניתנת לביצוע לא בגלל שינוי בעמדתו, אלא משום שראש עיר אמריקאי אינו מנהל את מדיניות החוץ של ארה”ב ואינו יכול להפוך החלטה בינלאומית לצו מעצר עירוני.

ארצות הברית אינה צד לאמנת רומא, שעל בסיסה פועל בית הדין הפלילי הבינלאומי. לכן, צו של בית הדין הפלילי הבינלאומי אינו פועל בארה”ב באופן אוטומטי כמו במדינות שהצטרפו רשמית לאמנה זו.

בנוסף, שאלות של יחסים דיפלומטיים, חסינות של מנהיגים זרים, השתתפות ארה”ב בהסכמים בינלאומיים והכניסה של משלחות זרות לאו”ם שייכות בראש ובראשונה לרשויות הפדרליות. בהנחיות מחלקת המדינה מודגש במיוחד שכל ניסיון לנקוט בפעולות פרוצדורליות נגד ראש מדינה, ראש ממשלה או שר חוץ דורש מעורבות מיידית של מבנים פדרליים.

ממדאני נסוג משפטית, אך לא פוליטית

בהכירו בהיעדר סמכויות, ממדאני העביר מיד את האחריות לוושינגטון. הוא קרא לממשלה הפדרלית להצטרף לבית הדין הפלילי הבינלאומי ולבצע את הצו נגד נתניהו.

במקביל, ראש העיר נשא נאום חריף ביותר, שבו הטיל על ראש הממשלה הישראלי את האחריות לעשרות אלפי הרוגים בעזה, רעב, מות ילדים, עיתונאים ועובדי ארגוני סיוע. הוא כינה את נתניהו פושע מלחמה ו’אדריכל רצח עם’.

כאן יש צורך לערוך הבחנה חשובה. אלו הצהרות של ממדאני עצמו, המשקפות את עמדתו הפוליטית. הן אינן מהוות ניסוח של פסק דין שנכנס לתוקף.

בית הדין הפלילי הבינלאומי אכן הוציא צווי מעצר נגד נתניהו ושר הביטחון לשעבר של ישראל יואב גלנט ב-21 בנובמבר 2024. לשכת הטרום-משפט הצהירה שיש לה מספיק עילות לחשוד בהם בשימוש ברעב כשיטת מלחמה, רציחות, רדיפות ופעולות בלתי אנושיות אחרות. עם זאת, צו מעצר פירושו תחילת ההליך ודרישה להביא את החשוד לבית המשפט, ולא הכרה באשמתו. ישראל דוחה את סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי ואת ההאשמות שהועלו.

לנאנוווסטי — חדשות ישראל חשוב עקרונית לא לערבב שלושה דברים שונים: הצהרות פוליטיות של ראש עיריית ניו יורק, עמדת בית הדין הפלילי הבינלאומי והאחריות הפלילית שנקבעה על ידי בית המשפט. האחרונה אינה קיימת כיום.

טראמפ הבטיח לנתניהו ביטחון בארה”ב

נשיא ארה”ב דונלד טראמפ דחה מראש את האפשרות למעצרו של ראש הממשלה הישראלי. בפרסום ב-Truth Social הוא הצהיר שנתניהו לא ייעצר בשטח ארצות הברית ‘בשום צורה ובשום נסיבות’.

טראמפ לא הזכיר ישירות את ממדאני, אך משמעות ההצהרה הייתה ברורה: הממשל הפדרלי לא יאפשר לרשויות העירוניות להפוך את הגעתו של המנהיג הישראלי לעצרת הכללית של האו”ם למבצע לביצוע צו של בית הדין הפלילי הבינלאומי.

עמדת הבית הלבן למעשה סוגרת את השאלה המעשית. גם אם ממדאני ימשיך להשתמש בנושא המעצר ברטוריקה הפוליטית שלו, הוראות ראש העיר אינן יכולות להחליף את החקיקה הפדרלית וההחלטות של וושינגטון.

אבל ההשלכות הפוליטיות כבר התרחשו. עבור תומכי ממדאני, הסיפור הפך להדגמה של נכונותו להתנגד לישראל. עבור המבקרים — הוכחה לכך שראש העיר נתן במודע הבטחה שהייתה מעבר לסמכויותיו.

נציג ישראל באו”ם דני דנון דרש מממדאני להפסיק להפיץ את מה שהוא כינה תעמולת חמאס ולהתמקד בחובותיו כלפי תושבי ניו יורק.

שגריר ישראל בארה”ב יחיאל לייטר הצהיר שרטוריקה כזו הופכת את ישראל והיהודים למטרה פוליטית נוחה, שעליה ניתן להטיל את האחריות לכישלונות התוכנית האידיאולוגית שלו.

מדוע המתרחש מדאיג את ניו יורק היהודית

ניו יורק היא לא רק מטרופולין אמריקאי שבו עוצרים זמנית פוליטיקאים ישראלים. זו עיר עם אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם ומרכז חשוב של התרבות היהודית האמריקאית, החינוך, החיים הדתיים והפעילות הציבורית.

לכן, הסכסוך סביב ממדאני נתפס הרבה מעבר לוויכוח על סמכויות המשטרה.

דיווח של ערוץ הטלוויזיה הישראלי KAN מראה שרבים מהישראלים והיהודים האמריקאים רואים בחודשים הראשונים של שלטונו ניסיון לשנות לא רק את הרטוריקה החיצונית של העירייה, אלא גם את הדימוי הסמלי של ניו יורק עצמה. במקביל, הקהילה היהודית אינה מאוחדת: חלק מהבוחרים היהודים הפרוגרסיביים תומכים בתוכנית החברתית של ממדאני, בעוד שאחרים רואים את יחסו לישראל כאיום ישיר על הביטחון והלגיטימיות של החיים היהודיים בעיר.

ממדאני סירב בעבר להשתתף במצעד השנתי לתמיכה בישראל, אף שהבטיח להבטיח את ביטחון האירוע. הוא גם תמך באזכור הרשמי של הנכבה על ידי העירייה. צעדים אלה הגבירו את הקרע בין העירייה לחלק ניכר מהארגונים הפרו-ישראלים בניו יורק.

תומכיו טוענים שהביקורת על ממשלת ישראל אינה שוות ערך לאנטישמיות, ומזכירים שראש העיר הבטיח להילחם בפשעים נגד תושבים יהודים.

עם זאת, הבעיה אינה רק בביקורת על ממשלה ישראלית מסוימת. ממדאני משתמש במעמדו כראש עיר לקידום עמדה חיצונית שאינה שייכת פורמלית לחובותיו העירוניות. נושא ישראל הופך לחלק קבוע מהאג’נדה העירונית — מהמצעדים והצהרות על עזה ועד להבטחות לעצור ראש ממשלה זר.

“ליטל פלסטיין” על המפה והיעלמות השכונות היהודיות

סמל נוסף של הסכסוך הייתה מפת שכונות המהגרים של ניו יורק, שהופצה במסגרת תוכנית NYC Neighborhood Passport לפני גביע העולם בכדורגל 2026.

במקור, היוזמה הוצגה כפרויקט תיירותי ותרבותי. העירייה הציעה לתושבים ולאורחי העיר להכיר את הקהילות המהגרות, המוסדות התרבותיים, העסקים הקטנים והאירועים בכל חמשת הרבעים.

על המפה סומנו כ-30 שכונות, כולל ליטל פלסטיין באזור ביי-רידג’, ליטל פקיסטן, ליטל תימן, ליטל מצרים, ליטל סנגל, כמה שכונות סיניות וליטל אודסה.

אבל בגרסה הראשונה של המפה לא הופיעו ליטל איטליה המפורסמת, השכונות האיריות ההיסטוריות והמרכזים היהודיים הגדולים — במיוחד בורו פארק, החלק החסידי של וויליאמסבורג, הקהילה הבוכרית בקווינס והשכונות היהודיות-סוריות בברוקלין.

דווקא השילוב של נוכחות ליטל פלסטיין והיעדר ליטל איטליה והשכונות היהודיות עורר האשמות בגישה סלקטיבית להיסטוריה של העיר. הביקורת נשמעה לא רק מצד ישראלים וארגונים יהודיים, אלא גם מצד איגודים איטלקיים-אמריקאיים ואיריים. KAN הציג את הסיפור הזה כדוגמה לניסיון של ממשל ממדאני ליצור מפה חדשה של זהות ניו יורק.

העירייה השיבה שהמסמך לא נועד להיות רשימה של כל האנקלאבים ההיסטוריים או הדתיים. לפי הגרסה הרשמית, המפה הייתה אמורה להראות שכונות עם אחוז ניכר של תושבים שנולדו מחוץ לארה”ב. לכן, היעדר השכונות האירופיות הישנות הוסבר בשינויים דמוגרפיים, ולא בשאיפה להסיר אותן מההיסטוריה.

טיעון זה מסביר חלקית את עקרון הבחירה, אך לא הסיר את השאלות. ליטל איטליה נותרה אחד הסמלים המרכזיים של ההיסטוריה המהגרת של ניו יורק, גם אם כיום חלק ניכר מתושביה כבר אינם מהגרים חדשים מאיטליה.

לאחר התגובה הציבורית, ממדאני הודה שהרשימה אינה מלאה, הזכיר את קיומן של יותר מ-200 קהילות אתניות והבטיח להוסיף את ליטל איטליה.

במקביל, העירייה התייחסה לחומרים שהוכנו עוד בתקופת אריק אדמס. המבקרים השיבו שהפרויקט הקודם היה סדרה של איורים נפרדים של 27 קהילות, בעוד שהצוות של ממדאני איחד אותם למפה עירונית כוללת והוסיף את ליטל מצרים, ליטל פלסטיין וליטל סנגל.

לנאנוווסטי — חדשות ישראל הוויכוח על המפה חשוב לא בגלל השם ליטל פלסטיין עצמו. הכינוי הזה לאזור ביי-רידג’ היה קיים גם קודם. השאלה המרכזית היא אחרת: מדוע המצגת הרשמית החדשה של ניו יורק הרב-לאומית מצאה מקום לקהילות מסוימות, אך בתחילה לא הבחינה באחרות, שהגדירו את דמות העיר במשך עשרות שנים.

תפקיד עירוני הפך לבמה חיצונית

הסיפור עם מעצרו של נתניהו הסתיים כצפוי: המוסדות המשפטיים עצרו הבטחה פוליטית שראש העיר לא היה יכול לממש.

אבל הסכסוך עצמו לא הסתיים.

ממדאני שמר על הרטוריקה הקודמת שלו, הכריז על נתניהו כאורח לא רצוי וקרא לממשלה הפדרלית של ארה”ב לשנות את היחס לבית הדין הפלילי הבינלאומי. כלומר, במקום לוותר על הרעיון, הוא רק העביר אותו מהרמה העירונית לפדרלית.

במקביל, המחלוקות סביב המצעד לתמיכה בישראל, הרטוריקה הרשמית על הנכבה ומפת השכונות האתניות מראות שמדובר לא בהצהרה רגשית אחת. ממשל ממדאני מציע בעקביות לניו יורק שפה פוליטית חדשה, שבה ישראל נבחנת בראש ובראשונה דרך האשמות, והאג’נדה הפלסטינית מקבלת מעמד עירוני רשמי.

לישראל הסיכון העיקרי אינו בכך שמשטרת ניו יורק אכן תעצור את ראש הממשלה. לאחר חוות הדעת המשפטית של העירייה ועמדת הבית הלבן, תרחיש כזה כמעט בלתי אפשרי.

הרבה יותר חשוב דבר אחר: בעיר הגדולה ביותר בארה”ב, שבה חיה אחת הקהילות היהודיות המשמעותיות ביותר בעולם, רטוריקה אנטי-ישראלית חריפה מפסיקה להיות שפתם של פעילי רחוב והופכת לחלק מהמדיניות הרשמית של העירייה.

ממדאני הפסיד את הוויכוח המשפטי עוד לפני שהתחיל. אבל המאבק על הדימוי הפוליטי והסמלי של ניו יורק הוא רק מתחיל.