אוקראינה נשארת קורבן לתוקפנות, ישראל מאבדת את הדימוי הזה: מדוע התמיכה הבינלאומית בשתי המדינות התפצלה

מדוע מדינות המערב ממשיכות לחמש את אוקראינה ולהגן על זכותה לשקם את גבולותיה, אך מבקרות את ישראל בצורה חריפה יותר?

על שאלה זו ניסה לענות פרופסור ליחסים בינלאומיים מישראל בני מילר בטור,שפורסם בעיתון הארץ ב-16 ביולי 2026.

שמו של הטור מנוסח בצורה ישירה: “מדוע העולם תומך באוקראינה אך לא בישראל? אולי כי הם מספרים סיפורים שונים”.

עם זאת, לא מדובר רק באיכות התעמולה הממשלתית או בעבודת הדיפלומטים. מילר בוחן ארבע מסגרות רעיוניות שדרכן מחנות פוליטיים שונים מעריכים את המלחמות של אוקראינה וישראל: ליברלית, אסטרטגית, טראמפיסטית-בידודית ופוסט-קולוניאלית.

לינדסי גרהאם כנציג מחנה פוליטי שנעלם

נקודת המוצא לטור הייתה מותו של הסנאטור הרפובליקני האמריקאי לינדסי גרהאם.

הוא נפטר ב-11 ביולי 2026 בגיל 71 — יום לאחר שחזר מקייב. במהלך ביקורו האחרון, ב-10 ביולי, גרהאם נפגש עם ולדימיר זלנסקי. הם דנו בחיזוק ההגנה האווירית של אוקראינה, בעבודה דיפלומטית ובסנקציות חדשות נגד רוסיה.

בקייב הודיע הסנאטור כי הוא וקבוצת מחוקקים הצליחו להגיע להסכמה עם ממשל דונלד טראמפ על גרסה פשרה של הצעת חוק הסנקציות. המסמך כלל לחץ לא רק על רוסיה, אלא גם על מדינות שממשיכות לרכוש משאבי אנרגיה רוסיים ובכך מממנות את המלחמה.

עבור בני מילר, גרהאם היה התגלמות של עמדה פוליטית שהולכת ונעלמת מהפוליטיקה האמריקאית: תמיכה כמעט בלתי מותנית באוקראינה ובישראל בו זמנית.

הוא ראה בשתי המדינות בעלות ברית של ארה”ב, המתמודדות עם כוחות המאיימים על הסדר האמריקאי והמערבי: אוקראינה — רוסיה הפוטינית, ישראל — איראן, חמאס, חיזבאללה וכוחות רדיקליים אחרים במזרח התיכון.

אבל היום הקואליציה הזו מתפרקת.

הכוחות הליברליים במערב ממשיכים בעיקר לתמוך באוקראינה, תוך התרחקות הולכת וגוברת מממשלת ישראל. חלק ניכר מהמחנה הטראמפיסטי, לעומת זאת, שומר על תמיכה בישראל, אך רואה בעזרה לאוקראינה מלחמה חיצונית יקרה ומיותרת.

שתי המדינות קיבלו תמיכה לאחר התקפה — אך דרכיהן נפרדו

לאחר הפלישה הרוסית המלאה ב-24 בפברואר 2022, מדינות המערב עמדו לצד אוקראינה.

קייב קיבלה נשק, סיוע כספי, מידע מודיעיני ותמיכה דיפלומטית. נגד רוסיה הוטלו סנקציות נרחבות, ומאות מיליארדי דולרים של נכסים רוסיים הוקפאו.

לאחר התקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ישראל גם קיבלה תמיכה בינלאומית רחבה. מנהיגי המערב הכירו בזכות המדינה להגן על אזרחיה, דרשו את שחרור החטופים וגינו את הרציחות ההמוניות, החטיפות והאלימות שביצעו הטרוריסטים.

ארה”ב השתתפה מספר פעמים ישירות בהגנה על ישראל מפני התקפות טילים ומזל”טים של איראן ובעלי בריתה.

עם זאת, היחס לשתי המלחמות החל להשתנות.

גם התמיכה באוקראינה חוותה ירידה משמעותית. ממשל דונלד טראמפ צמצם את המעורבות האמריקאית ודחף את קייב לחפש הסדר עם מוסקבה. עם זאת, כפי שמדגיש מילר, הירידה בתמיכה בישראל הייתה עמוקה, רחבה ומהירה יותר.

אירופה, גם בשנה החמישית למלחמה, ממשיכה לראות בסיוע לאוקראינה כאחד המרכיבים המרכזיים של ביטחונה העצמי.

בפסגת נאט”ו באנקרה ב-8 ביולי 2026, התחייבו בעלי הברית לספק לאוקראינה במהלך השנה 70 מיליארד יורו בציוד צבאי, הכשרה וסיוע הגנתי אחר. הם גם הצהירו על כוונתם לשמור על רמת תמיכה לא פחותה ב-2027.

האיחוד האירופי אישר בנפרד הלוואה לאוקראינה בסך 90 מיליארד יורו לשנים 2026–2027. מתוכם, כ-60 מיליארד אמורים להיות מופנים לצרכים הגנתיים. היקף הסיוע הכספי, הצבאי, ההומניטרי של האיחוד האירופי, התמיכה בפליטים והכספים הקשורים לנכסים הרוסיים המוקפאים, הגיע בקיץ 2026 ל-216.2 מיליארד יורו.

זה לא אומר ש”כל העולם” תומך באוקראינה.

ב-24 בפברואר 2026, אישרה העצרת הכללית של האו”ם החלטה לתמיכה בשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה על ידי 107 מדינות. 12 הצביעו נגד, ו-51 נמנעו. מדינות רבות בדרום הגלובלי מגנות את הפלישה הרוסית, אך לא רוצות להצטרף למלחמת הסנקציות של המערב.

עם זאת, באירופה אוקראינה נשארת חלק ממערכת הביטחון הכללית, בעוד שהיחסים של מדינות אירופיות רבות עם ישראל השתנו כמעט לבלי הכר. זה בדיוק מה שמדגיש מחבר הארץ.

המבט הליברלי: ריבונות אוקראינה ואחריות ישראל

המסגרת הראשונה שמילר בוחן היא הליברלית.

הפלישה הרוסית למערב הליברלי נראית כמקרה קלאסי וכמעט בלתי מעורער של תוקפנות: מעצמה צבאית גדולה חצתה גבול מוכר בינלאומית וניסתה לכבוש מדינה ריבונית שכנה.

אוקראינה אינה דורשת שטח רוסי ואינה מבקשת לשלוט באוכלוסייה רוסית. עמדתה הרשמית מבוססת על שיקום ריבונותה וגבולותיה המוכרים.

עם ישראל המצב נתפס אחרת.

זכותה של ישראל להגיב על התקפה ב-7 באוקטובר כמעט ולא הוטלה בספק על ידי ממשלות המערב. אך ככל שהמלחמה נמשכה, תשומת הלב הבינלאומית עברה יותר ויותר מפשעי חמאס לפעולות הצבא הישראלי, מצבם של תושבי עזה והיעדר תוכנית פוליטית ברורה לאחר סיום המבצע הצבאי.

מילר מציין שהביקורת הליברלית מתמקדת בהיקף ההרוגים האזרחיים, במשבר ההומניטרי ובהעדפה המתמדת של ישראל לכוח צבאי על פני פתרונות פוליטיים.

לכך מתווספים הרחבת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, הצהרות על אפשרות סיפוח שטחים וסירוב מוחלט של חלק ניכר מהממשלה הישראלית לדון ביצירת מדינה פלסטינית.

כך, אוקראינה מספרת סיפור על הגנה על ריבונות מוכרת בינלאומית. ישראל ממשיכה לדבר על הגנה עצמית לאחר ה-7 באוקטובר, אך רבים בחו”ל רואים יותר ויותר לא רק מדינה המגנה על אזרחיה, אלא גם צד חזק בהרבה, השולט בשטח ובאוכלוסייה ללא פרספקטיבה פוליטית ברורה.

נאנובסטי — חדשות ישראל מדגישים: זה לא אומר “שוויון מוסרי” בין אוקראינה לחמאס או בין רוסיה לישראל. מדובר על איך פעולות צבאיות ממושכות והחלטות ממשלתיות שינו את התפיסה הבינלאומית של ישראל.

הפילוג הטראמפיסטי: ישראל נתמכת, אוקראינה נחשבת למלחמה רחוקה

במחנה הימין האמריקאי פועלת לוגיקה אחרת.

עבור תומכי מדיניות אמריקה תחילה אוקראינה היא בעלת ברית מרוחקת, שהגנתה דורשת הוצאות עצומות ויוצרת סיכון לעימות ישיר עם רוסיה.

מכאן נובעות הדרישות להפסיק את “המימון האינסופי”, להכריח את קייב לבצע ויתורים טריטוריאליים ולהעביר את האחריות העיקרית למלחמה לאירופה.

בני מילר מציין שבמחנה הימין הטראמפיסטי קיימת נטייה בידודית חזקה: ארה”ב, לפי עמדה זו, לא צריכה לממן מלחמות של מדינות רחוקות במשך שנים.

ישראל נתפסת על ידי רבים מאותו מחנה בצורה שונה לחלוטין — כחלק מהעולם היהודי-נוצרי, הנלחם נגד איראן והאסלאמיזם הרדיקלי.

כאן נפגשים אינטרסים אסטרטגיים, תמיכת האוונגליסטים האמריקאים, דחיית איראן והאמונה שישראל נמצאת בחזית מלחמה ציוויליזציונית רחבה יותר.

לינדסי גרהאם חיבר בין שתי הגישות הללו. הוא ראה צורך להתמודד בו זמנית עם רוסיה, איראן וארגוני טרור.

לאחר מותו, בולט במיוחד עד כמה עמדה כזו הפכה לנדירה.

החברה האמריקאית כבר לא פרו-ישראלית באופן חד משמעי

הבעיה של ישראל היא שתמיכה מצטמצמת לא רק בקרב פעילים שמאליים.

לפי נתוני גאלופ, בפברואר 2026, 41% מהאמריקאים הצהירו שהם יותר מזדהים עם הפלסטינים, ו-36% — עם הישראלים. ההבדל היה בטווח הטעות הסטטיסטית, אך לראשונה מזה רבע מאה ישראל איבדה יתרון ברור. עוד שנה קודם לכן היחס היה 46% לעומת 33% לטובת הישראלים.

הפילוג הפוליטי נשאר עצום.

בקרב הרפובליקנים 70% עדיין מזדהים יותר עם הישראלים. בקרב הדמוקרטים 65% מביעים יותר סימפתיה לפלסטינים.

אך במיוחד מדאיג עבור ישראל הוא השינוי הדורי. בקרב אמריקאים בגילאי 18 עד 34, 53% תומכים בצד הפלסטיני ורק 23% — בצד הישראלי. אפילו בקרב רפובליקנים צעירים היחס לישראל הפך לשלילי יותר.

מחקר של מרכז המחקר פיו, שנערך באביב 2026, הראה ש-60% מהאמריקאים מתייחסים לישראל באופן שלילי, בעוד ש-37% הביעו יחס חיובי. ב-2022, 42% מהנשאלים התייחסו לישראל באופן שלילי.

זה כבר לא תגובה זמנית למבצע צבאי מסוים, אלא שינוי מבני ביחס למדינה.

המבט הפוסט-קולוניאלי: אוקראינה — קורבן של אימפריה, ישראל — הצד החזק

המסגרת השלישית החשובה היא הפוסט-קולוניאלית.

בתפיסה זו, רוסיה היא מעצמה אימפריאלית המנסה לשלול מהאוקראינים את מדינתם, שפתם וזהותם הלאומית. לכן אוקראינה נראית כעם המתנגד לכיבוש קולוניאלי.

ישראל במסגרת אותה מודל מוצגת לעיתים קרובות כמדינת “קולוניאליזם מתיישב”, והפלסטינים — כ”אוכלוסייה ילידית”, המודחקת על ידי מערכת צבאית ופוליטית חזקה יותר.

מילר מציין שדווקא דרך עדשה זו חלק ניכר מהדרום הגלובלי ומחנה השמאל המערבי בוחנים את שתי המלחמות. מדינות רבות גינו את הפלישה הרוסית, אך סירבו להשתתף בקמפיין הסנקציות, תוך נקיטת עמדה קשה יותר כלפי ישראל.

אבל המחבר מציין גם את החסרונות של הסבר כזה.

הסכמה קולוניאלית פשוטה אינה לוקחת בחשבון את הקשר בן אלפי השנים של היהודים לארץ ישראל, את ההיסטוריה של רדיפות וגירושים, את השואה, את הבריחה ההמונית של יהודים ממדינות ערב ואת העובדה שהחברה הישראלית אינה ניתנת לצמצום לצאצאי מתיישבים אירופיים שנשלחו לאזור על ידי איזושהי מטרופוליה קולוניאלית.

עם זאת, מדיניות ההתנחלויות, הצהרות על סיפוח והיעדר פרספקטיבה פוליטית לפלסטינים מחזקים כל הזמן את אותה פרשנות שישראל רואה בה היסטורית שגויה ולא הוגנת.

ישראל מתמודדת לא רק עם ביקורת, אלא גם עם בידוד ממשי

הירידה בתמיכה הבינלאומית כבר מתבטאת בהחלטות דיפלומטיות קונקרטיות.

בספטמבר 2025 הכירו במדינת פלסטין באופן רשמי בריטניה, צרפת, קנדה, אוסטרליה, פורטוגל ועוד מספר מדינות. ממשלת בריטניה קשרה ישירות את החלטתה למלחמה בעזה, להרחבת ההתנחלויות ולצורך לשמור על האפשרות ליצירת שתי מדינות.

זה לא הוביל לשינוי מיידי במצב בשטח, אך היה הדגמה עד כמה השתנה היחס של בעלי הברית המערביים למדיניות הישראלית.

באביב 2026 ערך מרכז המחקר פיו סקר בקרב תושבי 36 מדינות. המדד החציוני של יחס שלילי לישראל עמד על 67%, ויחס חיובי — רק 25%.

בכל המדינות האירופיות שנחקרו, הערכות שליליות היו דומיננטיות. בהשוואה ל-2025, היחס לישראל הורע ב-13 מתוך 24 מדינות שלגביהן היו נתונים השוואתיים. בגרמניה היחס השלילי הגיע ל-73%, בבריטניה — 69%, בפולין — 70%, באיטליה — 75%.

להאשים את כל התהליך הזה אך ורק באנטישמיות יהיה נוח, אך לא מספיק.

אנטישמיות אכן משפיעה על הדיון הבינלאומי, במיוחד ברשתות החברתיות, באוניברסיטאות ובתנועות פוליטיות רדיקליות. עם זאת, היא לא מסבירה מדוע היחס לישראל הורע כל כך מהר בקרב בוחרים מתונים, צעירים אמריקאים, מרכזים אירופיים ואפילו חלק מהקהל היהודי.

הבעיה העיקרית — לא רק בהיסטוריה, אלא גם בפוליטיקה

הניסוח שאוקראינה וישראל “מספרות סיפורים שונים” לא צריך ליצור את הרושם שניתן לפתור את הבעיה באמצעות סרטון פרסומת מוצלח יותר או קמפיין חדש של משרד החוץ.

סיפורי מדינה נתפסים כמשכנעים רק כאשר הם תואמים את פעולותיה.

אוקראינה יכולה לדבר על הגנה על חירות וריבונות, מכיוון שהצבא הרוסי חצה את גבולה, כבש שטחים וממשיך לתקוף ערים אוקראיניות.

ישראל רשאית להזכיר לעולם את הטבח ב-7 באוקטובר, את החטופים, את האיום מצד איראן ואת זכותה של כל מדינה להגן על אזרחיה.

אך במקביל, ממשלתה צריכה להסביר מהן המטרות הסופיות של המלחמה, מה צריך לקרות עם עזה, האם קיימת פרספקטיבה פוליטית לפלסטינים ומדוע ממשיכים להרחיב את ההתנחלויות.

ללא תשובות לשאלות אלו, הקהל הבינלאומי תופס יותר ויותר את ההצהרות על הגנה עצמית לא כהסבר מלא של המדיניות, אלא כניסיון להצדיק שימוש בכוח בלתי מוגבל.

נאנובסטי — חדשות ישראל סבורים שהמסקנה העיקרית מהדיון שהחל בני מילר היא לא בצורך להשוות את סבלם של האוקראינים והישראלים.

אוקראינה וישראל מתמודדות עם יריבים שונים, מנהלות מלחמות שונות ונמצאות בנסיבות היסטוריות שונות לחלוטין.

אך התמיכה הבינלאומית אינה אשראי בלתי מוגבל.

אוקראינה שומרת עליה, מכיוון שהגנת המדינה האוקראינית עדיין תואמת את העקרונות המרכזיים של הביטחון האירופי: שלמות הגבולות, התנגדות לתוקפנות ואי קבילות שינוי המפה בכוח.

ישראל מאבדת אותה לא כי העולם שכח את ה-7 באוקטובר, אלא כי לאחר הזכות הראשונית לתגובה, העולם דרש לראות מטרה פוליטית, הגבלות על הכוח ותוכנית לעתיד.

לינדסי גרהאם השתייך לדור של פוליטיקאים אמריקאים, שעבורם תמיכה באוקראינה ובישראל הייתה חלק מאסטרטגיה אחת של הגנה על בעלי ברית.

נסיעתו האחרונה לקייב ומותו מיד לאחר חזרתו הפכו לסיום סמלי של עידן שבו עמדה כזו נחשבה לטבעית.

היום אוקראינה צריכה להוכיח שתבוסתה תיצור איום על כל אירופה.

ישראל צריכה להוכיח שניצחונה אינו אומר מלחמה אינסופית, כיבוש מתמשך וסירוב לכל פתרון פוליטי.